אות המציל היהודי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מרים בתם של יצחק ויהודית הרבסט (במרכז, לבושה שחור), נכדיהם ואחרים, בטקס בשנת 2015

אות המציל היהודי מוענק ליהודים שהצילו יהודים אחרים בשואה תוך סיכון חייהם. האות מוענק ליהודים שחיו תחת משטר פאשיסטי או נאצי, במדינות כבושות או באזורים שבהם יהודים חיו תחת סכנה של גירוש למחנות השמדה ועבודה. נכון למאי 2018, הוענק האות ליותר מ-200 יהודים.

האות מוענק על ידי המרכז העולמי של בני ברית והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה (JRJ). האות נוסד בשנת 2011, מתוך תחושה שיש צורך לתקן עיוות הקיים בהיסטוריוגרפיה של השואה, להעניק כבוד לאלפי יהודים שהיו פעילים במאמצי ההצלה ברחבי אירופה ולהנחיל את מורשתם לדורות הבאים.

ייסוד האות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 2000 מתקיים מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה טקס להוקרת פועלם ולהנחלת מורשתם של יהודים שהצילו יהודים אחרים במהלך השואה. הטקס נערך ביער הקדושים, ברחבת מגילת האש, בשיתוף המרכז העולמי של בני ברית וקרן קיימת לישראל, ומ-2011, בטקס זה מוענק "אות המציל היהודי". עדכנית ליולי 2018, האות הוענק ל-209 מצילים שפעלו בצרפת, בהונגריה, ביוון, בגרמניה, בסלובקיה, ברוסיה, ביוגוסלביה, בליטא, בפולין ובהולנד. בין המצילים ניתן למצוא כאלו שפעלו כיחידים וכאלו שפעלו במסגרת מחתרות ותנועות נוער. הענקת האות מלווה בהענקת תעודה, ללא הטבות נלוות.

האות מוענק על ידי הוועדה למען הוקרתם של המצילים היהודים בשואה (JRJ: Jewish Rescuing Jewish during Holocaust), הפועלת מאז סוף שנת 2000 מתוך המרכז העולמי של בני ברית. הוועדה מבצעת פעילות ציבורית רחבה בישראל ומחוצה לה על מנת להביא להכרת פועלם של המצילים היהודיים בשואה, ולהוקרת המסירות, התעוזה והגבורה שלהם. מטרת הוועדה היא גם להנחיל את מורשתם של המצילים היהודיים במערכות החינוך, בקהילות ישראל ובמוסדותיהן, בארגונים העוסקים בהנצחת זכר השואה, במוסדות מחקר ובמוזיאונים לתולדות או לזכר השואה.

הרקע לייסוד האות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבסיס הענקת האות עומדת הדעה שחוסר החשיפה של פועלם של המצילים היהודים גרם לעיוות בהיסטוריוגרפיה של השואה ועשה להם עוול. ההערכה היא שתופעת ההצלה היהודית לא מצאה ביטוי נאות בהיסטוריוגרפיה של השואה, אף על פי שלפי הערכת המומחים, יהודים היו מעורבים בהצלתם של כ-100,000 יהודים. עניין זה בולט במיוחד בהשוואה למקום הנרחב שניתן לתופעה של חסידי אומות עולם נגד הגרמנים ועוזריהם. מספר היסטוריונים (ביניהם: פרופ‘ יהודה באואר,[1] ד“ר נחמה טק,[2] וד"ר בלה גוטרמן[3]) תמכו בפומבי בדעה זו, ואף הלינו על עצמם על התעלמותם מהיבט זה של תולדות השואה.

קריטריונים לקבלת האות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה של JRJ מעניקה את האות לפי הקריטריונים הבאים:[4]

  1. פעל בארצות הכיבוש תחת השלטון הנאצי בזמן המלחמה, או פעל בארצות ששיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית בנושא רדיפת יהודים וכן, יהודים שסיכנו את עצמם כדי לפדות ילדים יהודים, מיד עם תום המלחמה, עד סוף שנת 1946, תוך כדי סיכון של פגיעה על ידי גורמים אנטישמיים.
  2. השתייך לעם היהודי בשעת פעילות ההצלה.
  3. סיכן את חייו בפעולת ההצלה מעבר לסכנות שארבו לו ללא פעולות ההצלה.
  4. לא דרש ולא קבל תמורה כתנאי להצלה.
  5. המעשה נתמך בעדויות של ניצולים או במחקרים וחומר ארכיוני אמין.
  6. פעולת ההצלה נעשתה לטובת יהודים שאינם קרובי משפחת המציל.
  7. הוקרה תינתן על פעולת הצלה בין אם פעולה זו הצליחה או לא.
  8. פעולת ההצלה הייתה של מספר רב של יהודים.

חברי הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה הקימה מועצה אקדמית שהיו חברים בה בין היתר פרופ' חוי דרייפוס (אוניברסיטת תל אביב); פרופ' בוב מור (אוניברסיטת שפילד); ד"ר בלה גוטמן (יד ושם); פרופ' פטריק הנרי (ויטמן קולג'); פרופ' יהודה באואר (האוניברסיטה העברית); פרופ' נחמה טק (אוניברסיטת קונטיקט); יעל נידם-אובירטו (האוניברסיטה העברית); ד"ר צילה הרשקו (אוניברסיטת בר-אילן); ד"ר מרדכי פלדיאל (ישיבה קולג' וקווין קולג'); מרטין גולדמן (הקרן ללימודים יהודיים); ד"ר לאונר ויצמן (אוניברסיטת קליפורניה); ד"ר ג'ואנה מישליק (אוניברסיטת בריסטול) ופרופ' אמריטוס ארט שוסטק (אוניברסיטת דרקסל).[4]

הדיון הציבורי סביב נושא ההוקרה של מצילים יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון בני ברית, המעניק את האות, פועל במקביל כדי להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי ולהוביל להכרה הרשמית של ממשלת ישראל בחשיבות הנושא. בעקבות בקשה הוועדה, בית הספר המרכזי ללימודי השואה הוציא לפני כמה שנים חוברת מיוחדת לנושא תחת השם "מציל אחי אנוכי", וכן הקדיש לנושא מהדורה של העלון האינטרנטי שלו "זיקה" המיועד למורים ומורות המלמדים על השואה.[4] בנוסף, הארגון פעל במטרה לתקן את חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם[5] ולהוסיף, לצד ההוקרה לחסידי אומות העולם, את החובה להוקיר את המצילים היהודים.

ב-2007 התקיים דיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט בשאלת הצורך להעלות למודעות את התופעה של יהודים שהצילו יהודים תוך סיכון חייהם ולהתייחס לנושא זה בתוכנית הלימודים הרשמית. יו”ר ועדת החינוך, ח”כ הרב מיכאל מלכיאור, אמר ש”היו גם אלפי יהודים שעשו מעשי גבורה יוצאים מן הכלל ומרגשים, חלקם גם תוך סכנת חיים ובגבורה... יש חשיבות גדולה, שבני הנוער בישראל ידעו שמתוך העם היהודי צמחו אנשים אצילים כאלה, וילמדו מהי עשייה וערבות הדדית. המלצתי למשרד החינוך שהמדינה תכניס את הנושא לתוכנית הלימודים המחייבת, ותערוך מחקר מקיף שירכז את סיפוריהם של אנשים אלה. זאת, משום שהיום יש חסר בולט במידע על אלפי המצילים היהודים בשואה. יש לעשות זאת בהקדם, כיוון שאנו מאבדים את האנשים האלה מדי יום, בהתחשב בגילם”. בעקבות הדיון, הוועדה בקשה ממשרד החינוך וממוזיאון יד ושם ומתנועות הנוער לפעול כדי ליידע את הציבור על תופעה זו.[6]

ב-2016, הגישה חברת הכנסת יעל גרמן (יש עתיד) הצעה לתיקון חוק זיכרון השואה והגבורה ולהוספת תחת אותו סעיף הנוגע להנצחתם של חסידי אומות העולם גם את "גבורתם ופעילותם של יהודים שחירפו נפשם על מנת להציל את בני עמם בשטחים הכבושים על ידי הנאצים". נציגי "יד ושם" התנגדו לתיקון זה בטענה שההצעה "מיותרת, בעייתית ותגרום עוול ופגיעה ברגשותיהם של שורדי שואה רבים". לטענתם, רוב היהודים ששרדו את השואה, שרדו בזכות הסיוע של יהודי אחר וקשה מאד לקבוע אילו פעולות ומעשים שנועדו להציל יהודים ראויים להוקרה מיוחדת.[7].

יד ושם דן מספר פעמים בהצעה להוסיף בחוק יד ושם סעיף שמטרתו הכרה ביהודים שהצילו יהודים בשואה. יד ושם סבר שתוספת כזו תפגע במאמצי ההנצחה, תיצור אפליה בין יהודים ליהודים ותגרום לזילות המצילים ומעשי ההצלה. עמדת יד ושם היא ש"הסולידריות היהודית התקיימה באינספור מקרים בצורות ובאופנים רבים ומגוונים לאורך שנות השואה". אות הוקרה ליהודי שהציל יהודי אחר עלול "ליצור תחושה מוטעית שמעשי ההצלה היו נדירים ויוצאי דופן ולכן ראויים לציון מיוחד." על כן "יוזמה זאת [...] יוצרת עיוות של האמת ההיסטורית".

בנוסף ציין יד ושם ש"יוזמה זאת יוצרת מיון ודירוג של התנהגותם ותגובתם של היהודים בשואה, ולכן מוסריותה מוטלת בספק והשלכותיה מסוכנות, שכן יש בה מרכיב שיפוטי לגבי שאר היהודים אשר לא עלה בידם לסייע או להציל את אחיהם. [...] פעולות חינוך והנצחה, כפי שמתבצעות היום ע"י יד ושם (ומוסדות אחרים) בהיקף נרחב, הן האופן הנכון והמכבד ביותר להעלות על נס יהודים מצילי יהודים ולפאר את גבורתם בתקופת השואה באופן שאינו פוגע בזכר גבורתם ומאמצי הישרדותם של מיליוני אחרים שנספו או ששרדו."

יד ושם קבע שהיהודים לא היו קורבנות פסיביים וניצלו לא רק כשבאו לא-יהודים לעזרתם. לשם הנחלת הידע על הצלת יהודים בידי יהודים פועל יד ושם מזה עשרות שנים בפרסומיו, בהוראה בבית הספר להוראת השואה ביד ושם, בטקסי הזיכרון המתקיימים מטעמו ועוד. ביד ושם סיכמו ש"התיקון לחוק מיותר ואף עלול לגרום נזק ממשי לעיסוק בתופעת העזרה ההדדית וההצלה בידי יהודים ולהבנה של מהותה ולהנצחת השואה בכלל."[8] בעקבות התנגדותם של נציגי יד ושם, הצעת התיקון לא התקבלה על ידי הכנסת.

פרופ' אסא כשר התייחס למחלוקת זו ובמכתב שהפנה ב-17 במאי 2016 ליו"ר הוועדה להוקרתם של היהודים המצילים בשואה, הוא הביע את תמיכתו בפעילות הוועדה והסביר את עמדתו:

אני סבור שהמדינה הייתה צריכה לכונן את הדרך הממלכתית והציבורית להוקיר באופן מכובד ומתמשך את כל היהודים שסיכנו את חייהם עד כדי חירוף הנפש במאמץ להציל יהודים אחרים, בהיקף האפשרי בנסיבות הפעילות שלהם. המדינה הייתה צריכה לכונן דרך כזאת במקביל לדרך המכובדת שכוננה להוקרת "חסידי אומות העולם." הדעת אינה סובלת את ההבדל בין היחס לחסידי אומות העולם לבין היחס ליהודים בהקשר של מאמצי הצלה, מסוכנים ומתמידים, של יהודים מפני מבקשי רעתם והשמדתם. לו יתואר, שבנסיבות מסוימות עסקו יהודי אחד ולא-יהודי אחד באותו מבצע הצלה, יחד תכננו, יחד חרפו את נפשם, יחד הצליחו במה שניסו לעשות ויהודים ניצלו בזכותם, האם יעלה על הדעת להוקיר את הלא-יהודי שבשניים בדרכים רבות וטובות, כנהוג ביחס לחסידי אומות העולם, ולעבור בשתיקה על חלקו של היהודי באותו מאמץ הרואי? הבחנה כזו היא בעיניי בלתי מוסרית בהחלט.

פרופ' אסא כשר

סיפורם של מספר מקבלי האות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דניס סיקירסקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דניס סיקירסקי (נולדה ב-1924 במרסיי, צרפת), בהיותה בת 17, הצטרפה, לתנועת הצופים היהודים בצרפת, בראשותו של רוברט גמזון, ופעלה במחתרת להצלתם של אלפי יהודים: מצא להם מקורות מסתור, ביקרה אותם שם, דאגה להם לכסף ולאוכל, יצרה קשרים עם אנשי המחתרת בצרפת, והייתה שותפה להצלת אלפי יהודים על ידי הפנייתם לכפר לה-שמבון-סור-ליניון, אשר תושביו פעלו להצלת יהודים מטעמי אמונה וכ-30 מתושביה הוכרו כחסידי אומות העולם. דניס העבירה גם נשק מסנט אטיין (Saint-Étienne) ללה-שמבון, וסייעה בכך להקמת גדוד של פרטיזנים יהודים.[9][10]

ב-2003, דניס נבחרה להדליק משואה בטקס המרכזי לציון יום הזיכרון לשואה ולגבודה,[11] וב-2011 קבלה את אות המציל היהודי מטעם הארגון בני ברית.[12]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טכס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בסימן גבורתם של יהודים שהצילו אחיהם בשואה - רקע רעיוני, ‏16/04/2015
  2. ^ Nechama Tec, Reflections on Rescuers, The Holocaust and History, Bloomington University Indiana Press, עמ' 657
  3. ^ בלה גוטרמן, יהודים מצילים יהודים, ילקוט מורשת; תיעוד וחקר השואה, עו, עמ' 75-80.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 יהודים שהצילו יהודים בתקופת השואה
  5. ^ חוק זכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי"ג-1953
  6. ^ יהודים שהצילו יהודים בתקופת השואה מבקשים הכרה, אתר הכנסת, ‏15/01/2007
  7. ^ יהונתן ליס, עופר אדרתעימות בין יד ושם לח"כים סביב הצעת חוק להכרה גם ביהודים כחסידי אומות העולם, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2016 ביולי 2005
  8. ^ עמדת יד ושם בנוגע להצעה לתיקון חוק יד ושם, באתר יד ושם, מאי 2018
  9. ^ צילה הרשקו, ההולכים בחושך יראו אור, הרזיסטנס היהודי בצרפת, שואה ותקומה 1940 – 1949, תל-אביב: העמותה לחקר כח המגן ע"ש ישראל גלילי וצ'ריקובר, עמ' 48
  10. ^ Denise Siekierski, יד ושם
  11. ^ ארכיון סרטי מדליקי המשואות, יד ושם
  12. ^ רשימת מצילים, אות המציל היהודי