אזור המוות
אזור המוות הוא מושג מתחום טיפוס ההרים, שמתאר את הנקודה בגובה בה לחץ האוויר דליל מידי עבור נשימה תקינה של בני אדם מעבר לפרק זמן מוגבל וקצר. נקודה זו נמצאת בסביבות גובה 8,000 מטרים. המושג נטבע על ידי הרופא השווייצרי אדווארד וויס-דוננט בשנת 1953, שקרא לו בתחילה "האזור הקטלני"[1].
באזור המוות חלה ירידה משמעותית בתפקוד של גוף האדם בשל המחסור החמור בחמצן, והדבר עלול להוביל לתאונות קטלניות בשל חולשה פיזית של איברי הגוף, או בשל בלבול ואובדן היכולת לקבל החלטות נכונות עקב העדר חמצן במוח. שהות ארוכה באזור המוות ללא בלוני חמצן מחמירה את הסיכון ומובילה בסופו של דבר לפגיעה בלתי הפיכה בגוף ולמוות.
כל 14 פסגות ההרים הגבוהות בעולם, שגובהן עולה על 8,000 מטרים ואשר נמצאות כולן ברכס הרי ההימלאיה והקארקוראם, נכללות באזור המוות.
השלכות פיזיולוגית בשהייה באזור המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הלחץ האטומספרי בגובה פני הים הוא 101,325 פסקל. אחוז החמצן באוויר בגובה זה הוא 20.9% והדבר מאפשר לאדם בריא לייצר כמות מספקת של המוגלובין בתאי הדם האדומים, הנושא חמצן אל תאי הגוף במערכת הדם.
בגבהים שמעל גובה פני הים האוויר נעשה דליל יותר וכך גם כמות החמצן פוחתת. בגובה 5,500 מטרים בקירוב (כגובה מחנה הבסיס באוורסט), כמות החמצן היא כמחצית מהכמות המצויה בגובה פני הים, ובגובה 8,849 מטרים (כגובה פסגת האוורסט) כמות החמצן היא כשליש בלבד מהכמות בגובה פני הים.
ככל שהלחץ החלקי של החמצן קטן, גוף האדם מנסה להתאקלם באמצעות ייצור מוגבר של כדוריות דם אדומות. הלב פועם חזק יותר כדי להזרים יותר חמצן לאיברים, תפקודי גוף בלתי חיוניים מושעים, מערכת העיכול עובדת ביעילות פחותה, והנשימה נעשית עמוקה ומהירה יותר. בגובה רב שמעל 7,500 מטרים, השינה נעשית קשה מאוד, עיכול מזון נהפך לכמעט בלתי אפשרי, וקיים סיכון ממשי לבצקות כגון בצקת ריאות תלוית גובה ובצקת מוחית תלויית גובה.
תהליך ההתאקלמות במלואו עשוי לקחת ימים ואף שבועות, ועד להתאקלמות מלאה עלולות להופיע תופעות לוואי של מחסור בחמצן, כגון מחלת גבהים ובצקות. הגובה הרב ביותר בו בני אדם התגוררו לאורך זמן (כשנתיים) היה 5,950 מטרים[2], בגבול הגובה המרבי שמאפשר מחייה לאורך זמן.
מטפסי הרים המגיעים לגבהים קיצוניים ושוהים באזור המוות נעזרים לעיתים בבלוני חמצן, שהם מיכלים המכילים חמצן שאותו נושמים המטפסים וכך מקבלים תוספת חמצן לגוף, ושומרים על תפקודו הפיזי של הגוף ועל יכולתו של המוח לעבד מידע במהירות ולקבל החלטות. מטפסים שאינם נעזרים בבלוני חמצן נאלצים לשהות פרק זמן מוגבל באזור המוות ולרדת ממנו במהירות, לפני שהמחסור בחמצן יפגע בתפקודם באופן בלתי הפיך.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Marcel Kurz, The Mountain World 1953, George Allen And Unwin Limited., 1953
- ^ John B. West, Highest Permanent Human Habitation, High Altitude Medicine & Biology 3, 2002-12-01, עמ' 401–407 doi: 10.1089/15270290260512882