אזור חופשי מנשק גרעיני
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
אזור חופשי מנשק גרעיני (NWFZ nuclear-weapon-free zone) מוגדר על ידי האומות המאוחדות כהסכם שקבוצת מדינות יזמו באופן חופשי באמצעות אמנה, האוסר על פיתוח, ייצור, שליטה, החזקה, בדיקה, הצבה או הובלת נשק גרעיני באזור נתון, שיש לו מנגנוני אימות ובקרה לאכיפת התחייבויותיו, ושהוא מוכר ככזה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות . לאזורים חופשיים מנשק גרעיני יש מטרה דומה, אך שונה מהאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, שרוב מדינות העולם, כולל חמש מדינות המופעלות על נשק גרעיני, הן צד לה. מונח נוסף, אזור חופשי מגרעין, מתייחס לעתים קרובות לאזור שאסר גם על אנרגיה גרעינית וגם על נשק גרעיני, ולפעמים גם על פסולת גרעינית וגם על הנעה גרעינית, ובדרך כלל אינו מתייחס לאמנה בינלאומית שהוכרה על ידי האו"ם.
היקף גיאוגרפי
[עריכת קוד מקור | עריכה]נכון ל-2025 ישנם חמישה אזורים חופשיים מנשק גרעיני, המכסים קבוצות יבשות או תת-יבשתות של מדינות (כולל המים הטריטוריאליים והמרחב האווירי שלהן), ושלושה אזורים השולטים באנטארקטיקה, קרקעית הים והחלל החיצון שאינם חלק מאף מדינה. אזורי אנטארקטיקה, קרקעית הים והחלל קדמו לכל האזורים, פרט לאחד, בטריטוריות לאומיות. רוב האוקיינוסים של כדור הארץ מעל קרקעית הים אינם מכוסים על ידיאזורים חופשיים מנשק גרעיני, מכיוון שעקרון חופש הימים אינו מאפשר הגבלות על פעילות במים בינלאומיים . האו"ם הכיר גם במדינה נוספת, מונגוליה, כבעלת מעמד נקייה מנשק גרעיני.
נכון ל-15 ביולי 2009, כאשר נכנס לתוקף ההסכם לאזור חופשי מנשק גרעיני באפריקה, ששת אזורי היבשה מכסים 56% משטח הקרקע של כדור הארץ, 149 מיליון קמ"ר ו-60% מ-195 המדינות על פני כדור הארץ, לעומת 34% ו-30% בשנה הקודמת; עם זאת, רק 39% מאוכלוסיית העולם מתגוררת באזורים חופשיים מנשק גרעיני, בעוד שלתשע מדינות הנשק הגרעיני יש 28% משטח הקרקע בעולם ו-46% מאוכלוסיית העולם.
האזורים החופשיים מנשק גרעיני באנטארקטיקה, באמריקה הלטינית ובדרום האוקיינוס השקט מוגדרים על ידי קווי רוחב ואורך, למעט הגבול הצפון-מערבי של אזור דרום האוקיינוס השקט, העוקב אחר גבול המים הטריטוריאליים של אוסטרליה, ושלושת האזורים הללו יוצרים אזור רציף, אם כי הוראות האמנה אינן חלות על מים בינלאומיים בתוך אזור זה. לעומת זאת, אזור דרום מזרח אסיה מוגדר כשטחי מדינות החברות בו, כולל האזורים הכלכליים הבלעדיים שלהן, והאזור האפריקאי מוגדר גם כמדינות וטריטוריות הנחשבות חלק מאפריקה על ידי ארגון אחדות אפריקה (כיום האיחוד האפריקאי), הכולל איים הקרובים לאפריקה ומדגסקר . מאוריציוס, חברה באיחוד האפריקאי, טוענת לבעלות על הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודי, שם בסיס דייגו גרסיה משמש כבסיס צבאי אמריקאי.
במזרח התיכון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצעות לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני עלו פעמים רבות במשך השנים.
הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון הוקם בתחילת בתחילת 1962, על ידי אליעזר לבנה וישעיהו ליבוביץ, יחד עם כ-20 איש, חברים לשעבר בוועדה לאנרגיה אטומית, אנשי ציבור ואינטלקטואלים, בה קראו לפירוז אטומי של המזרח התיכון[1]. זאת לאחר שבסוף 1960 נחשפה תוכנית הגרעין של ישראל ושבועון העולם הזה, אף הקדיש גיליון שלם לנושא, שפרסם ב-28 בדצמבר 1960, תחת הכותרת "פצצה אטומית לישראל"[2]. הפרסום הנרחב אילץ את ראש הממשלה דוד בן-גוריון לתת התייחסות פומבית ראשונה לעניין זה, שבה אמר שהכור "מיועד לצורכי שלום בלבד"[3].
הוועד טען כי ביטחונה של ישראל אינו נשען על השגת פצצת אטום, אלא על מניעת התגרענות האזור כולו. כמו כן נטען כי השגת פצצת אטום תגרור מאמצים מוגברים של הערבים להשיגה אף הם, ולמאזן אימה העלול להמיט אסון על המפעל הציוני. בין חברי הוועד נמנו: מרטין בובר, אפרים אלימלך אורבך, יהושע בר-הלל, עקיבא ארנסט סימון, גרשם שלום, שמואל סמבורסקי, הרב לואיס יצחק רבינוביץ, וחבר הכנסת מהמפלגה הליברלית שניאור זלמן אברמוב[1][4]. ראש הממשלה בן-גוריון ושרת החוץ גולדה מאיר ביקשו לסכל את פעילותו של הוועד[5][4], וממשלות ישראל אימצו מדיניות של עמימות גרעינית[6].
בשנת 1995, במסגרת הוועידה החמש-שנתית של האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני העלו שלוש מתוך חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האומות המאוחדות, ארצות הברית, רוסיה והממלכה המאוחדת, הצעת החלטה לכונן במזרח התיכון אזור מפורז מנשק להשמדה המונית (גרעיני, כימי וביולוגי) ומטילים. בתקופה זו (במסגרת ועידת מדריד (1991) ואחר כך הסכמי אוסלו) הסכימה מדינת ישראל עקרונית להצעה, אך התנתה את יישומה בביסוס שלום כולל תחילה, ובהכללת מדינות שאינן גובלות בה, ובראשן איראן ועיראק, בהסכם עתידי. אולם לאחר עלייתו לשלטון של ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-1996 הוא סרב לקדם את היוזמה[7].
בשנת 2010 יזמה הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית ועידה, שהייתה אמורה להיערך בהלסינקי פינלנד, במטרה להגיעה להסכם לכינון אזור חופשי מנשק גרעיני במזרח התיכון, אליה הוזמנה גם איראן[8]. מדינת ישראל הסכימה תחילה להשתתף בדיון, לאחר שבמשך עשור סירבה לכך; ובנובמבר 2011 השתתפה לראשונה בוועידה מקדימה בת יומיים, בה נדונה ההצעה. המשלחת הישראלית לוועידה יוצגה בידי אנשי הוועדה לאנרגיה אטומית. בוועידה הנציג הסורי אמר כי "ישראל, בשל סירובה לאפשר פיקוח בינלאומי על מתקני הגרעין שלה, היא זו שמהווה איום על השלום ועל היציבות באזור"; ונציגי מדינות ערב אחרות קראו לישראל להתפרק מנשקה[9]. אולם מדינת ישראל סרבה להמשיך לשתף פעולה עם ההצעה. מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, שאול חורב, הסביר כי: "רעיון יצירת אזור חופשי מנשק גרעיני אינו ישים עתה בשל 'מצבו הנפיץ והעוין' של המזרח התיכון"[10]. למרות לחץ של נשיא ארצות הברית ברק אובמה לקיים את הוועידה, במסגרת חזונו לצמצום הפצת נשק גרעיני בעולם[7], מדינת ישראל הודיעה רשמית, בספטמבר 2012, כי היא מתנגדת לקיים הוועידה[11].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ארמגדון (אתר הפועל למזרח תיכון חופשי מנשק להשמדה המונית ומרכז מידע על תוכנית הגרעין הישראלית)
- גדעון ספירו, אזור חופשי מנשק גרעיני, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2005
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 תביעת קבוצת פרופסורים ואנשי ציבור: על הממשלה לפרסם הצהרה מדינת על מניעת חימוש גרעיני בארצות ערב ובישראל, הַבֹּקֶר, 26 במרץ 1962
- ^ "העולם הזה", גיליון 1214 מ-28 בדצמבר 1960
- ^ ד. בן-גוריון: הכור השני הנבנה בנגב יפיק 24,000 קילוואט; נועד לשמש לצורכי שלום בלבד, דבר, 22 בדצמבר 1960
הכור השני - רק למטרות שלום, למרחב, 22 בדצמבר 1960 - ^ 1 2 אדם רז, ויהודים יפים מצטרפים לתנועה זו, באתר "העוקץ", 9 בנובמבר 2015
- ^ בן־גוריון מאיים על ראשי הוועד למען פירוז אטומי, קול העם, 11 באוקטובר 1962
- ^ עופר אדרת, 56 שנה אחרי, נחשף הדיון שבו נולדה העמימות הגרעינית של ישראל, באתר הארץ, 5 באפריל 2019
אהוד אולמרט, לחדד את מדיניות העמימות של ישראל | דעה, באתר הארץ, 26 בספטמבר 2021 - ^ 1 2 אמיר אורן, מגעים חשאיים להשתתפות ישראל בוועידה לפירוז האזור מנשק גרעיני, באתר הארץ, 11 באפריל 2012
- ^ יוסי מלמן, ישראל מכחישה שינוי בעמדתה בנוגע לכינון אזור חופשי מנשק גרעיני במזרח התיכון, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2011
- ^ יוסי מלמן, בסבא"א חולמים ומדברים על מזרח תיכון ללא גרעין, באתר הארץ, 21 בנובמבר 2011
- ^ ראובן פדהצור, הסרבנות הגרעינית של ישראל | דעה, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2012
- ^ אמיר אורן, ישראל מתנגדת לוועידה שתדון בפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, באתר הארץ, 19 בספטמבר 2012
