אז'ן איזאיי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אז'ן איזאיי

אז'ן איזאיי (Eugène Ysaÿe;‏ 16 ביולי 1858 - 12 במאי 1931) היה כנר ומלחין בלגי.

איזאיי נולד בלייז', בלגיה, והחל לקבל שיעורי נגינה בכינור אצל אביו, ואחר כך אצל ז'וזף מאסאר, הנריק וייניאבסקי ואנרי וייטאן.

אחרי שהשלים את לימודיו, היה איזאיי הכנר הראשי בתזמורת בית הבירה של בנימין בילזה, שהתפתחה בהמשך לפילהרמונית של ברלין. מוזיקאים רבים, ידועי שם ובעלי השפעה, באו בקביעות לשמוע את התזמורת הזאת ובייחוד את נגינתו של איזאיי. ביניהם היו יוזף יואכים, פרנץ ליסט, קלרה שומאן ואנטון רובינשטיין, שביקש לשחרר את איזאיי מן החוזה שלו, כדי שיילווה אליו במסע קונצרטים.

כשמלאו לאיזאיי עשרים ושבע, המליצו עליו כסולן בקונצרט בפריז. זו הייתה ראשית הצלחתו הגדולה כאמן קונצרטים. בשנה שלאחריה, קיבל איזאיי קתדרה בקונסרבטואר של בריסל, בירת בלגיה מולדתו. בכך החלה הקריירה שלו כמורה, עיסוק שנשאר אחד העיקריים שלו אחרי שעזב את הקונסרבטוריון בשנת 1896 ועד שנותיו האחרונות ממש. עם אלה מתלמידיו שזכו להערכה רבה נמנים ג'וזף גינגולד והוויולן ויליאם פרימרוז.

תוך כדי כהונתו כפרופסור בקונסרבטואר, המשיך איזאיי לצאת למסעות קונצרטים בחלקים גדלים והולכים של העולם, כולל כל אירופה, רוסיה וארצות הברית. על אף בעיות בריאות, בייחוד מצב ידיו (שנבע כנראה ממחלת הסוכרת) , היה איזאיי במיטבו בשעת נגינה, ומלחינים רבים ידועי-שם הקדישו לו ממיטב יצירותיהם. עם מלחינים אלה נמנים קלוד דביסי, קמיל סן-סאנס, סזר פרנק וארנסט שוסון.

ככל שתחלואיו הגופניים גברו והגבילו את פעילותו, פנה איזאיי יותר ויותר להוראה ולאהבתו המוקדמת, ההלחנה. בין המפורסמות ביצירותיו שש סונטות לכינור ללא ליווי, אופוס 27, שאותן הקדיש לכנרים וירטואוזים, ביניהם יוזף סיגטי, ז'אק טיבו, פריץ קרייזלר ואחרים. סונטה ללא ליווי לצ'לו, אופוס 28, סונטה לשני כינורות, שמונה פואמות לסולנים שונים (כינור אחד או שניים, כינור וצ'לו, רביעיית מיתרים) ותזמורת: פואמה אלגית, פואמה של אקסטזה, שיר חורף, פואמה לילית, וכו', או אפילו לתזמורת מיתרים ללא קונטרבסים (פואמה לגלות), 2 שלישיות מיתרים, חמישייה, ואופרה אחת בואלונית: "פייר הכורה" (Pier li Houyeu), שנכתבה בסוף חייו.

כמבצע, היה איזאיי כנר כובש ומקורי מאוד. פבלו קזאלס טען, שמימיו לא שמע כנר מנגן נגינה נקיה ומדויקת לפני איזאיי וקרל פלש תיאר אותו "הכנר המרשים והאינדיבידואלי ביותר ששמעתי בחיי."

לאיזאיי היה צליל גדול וגמיש, שהושפע מקשת רחבה של גוני ויבראטו, החל מצליל נטול ויבראטו לחלוטין ועד לויבראטו חזק מאוד. על כך אמר, "לא תמיד צריך לרטוט בויבראטו, אבל תמיד צריך להרטיט." אף כי השתמש, כרבים מבני זמנו, בפורטאמנטו בתדירות גדולה יותר מנגנים מודרניים, הרי עשה זאת בשיקול דעת ובטעם ולעולם לא כעזר טכני גרידא. המודוס אופראנדי שלו היה, לדבריו הוא: "שום אמצעי שלא נועד לשרת רגש, פיוט, לב."

תו ההיכר האופייני ביותר בפרשנויות של איזאיי היה, אולי, הרובאטו המיומן שלו. "בכל פעם שגנב זמן מצליל אחד, החזיר אותו בנאמנות תוך ארבע תיבות," אמר עליו המנצח סר הנרי ווד, וכך איפשר למלווה שלו לשמור על קצב קפדני לצד הקנטילנה החופשית שלו. רובאטו כזה מתאים לתיאור הרובאטו של פרדריק שופן, אבל מכל המבצעים המוקדמים שתועדו בהקלטות, רק נגינתו של איזאיי מדגימה אותו בנאמנות.

איזאיי כאמן לא היה בקיא בה במידה בכל הרפרטואר; אומנם זכה להערכה רבה על פרשנויותיו לבאך ולבטהובן, אך במיטבו היה ביצירות של מלחינים מודרניים יותר, אלה משלהי הרומנטיקה ומן התקופה המודרנית המוקדמת. מקס ברוך, קמיל סן-סאנס וסזר פרנק, בייחוד, ראו בו את הגדול בפרשניהם, וביצירות של מלחינים אלה ודומיהם היה ללא ערעור ראש וראשון. הטכניקה שלו הייתה מבריקה ומלוטשת להפליא, אבל הוא מעולם לא השתמש בה בלא שתהיה מטרה מוזיקלית לנגד עיניו. במובן זה אפשר לראות בו את הראשון לזן המודרני של כנרים, שהטכניקה שלהם משוחררת מן הפרצות והפערים של אמנים שקדמו להם, אך אינה תכלית לעצמה אלא משרתת את המוזיקה המבוצעת בה.

בשנת 1931 הכריעה אותו לבסוף מחלת הסוכרת. לאחר שנזקיה המצטברים חייבו את קטיעת רגלו השמאלית, מת אז'ן איזאיי ונקבר בבריסל.

אליזבת מלכת הבלגים ייסדה בבריסל תחרות כינור בינלאומית על שמו, בשנת 1937. הזוכה הראשון בתחרות זו היה דוד אויסטרך.