אחות (סיפור קצר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אחות הוא סיפור קצר מאת ש"י עגנון, העוסק באהבתם של אח ואחות.

הסיפור נדפס לראשונה בשנת 1910 בכתב העת "הפועל הצעיר".[1] בכל סיפורי ש"י עגנון נכלל בכרך "על כפות המנעול". הסיפור הוא הראשון במקבץ הקרוי "סיפורים קטנים", שבו נכללים גם הסיפורים "הרופא וגרושתו", "עובדיה בעל מום", "חופת דודים" ו"פנים אחרות".

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעמן, משורר בן עשרים מיפו, העובד כפקיד, מתוסכל מאוד מעבודתו. לאחר יציאתו מהעבודה הוא מתלבט לאיזו נערה ילך כדי לבלות איתה, צילה או עדה.

לבסוף עובר על בתי שתיהן ומחליט ללכת לבית אחותו, אותה לא ראה כבר שנתיים, מאז עזב את בית הוריו. הוא נזכר ביופיה הרב ובאהבתה אליו, וליבו נתמלא געגוע. כשנכנס לביתה מוצא אותה לבדה בחדר חשוך, יושבת על יד החלון. "ככה ישבה אמו עליה השלום". לאחר שיחה קצרה בין השניים, הממחישה את תוגתה של האחות, נעמן נישק את ידה נשיקה ארוכה.

שינויי גרסאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרסה הראשונה של הסיפור פורסמה בשנת 1910. הגרסה השנייה פורסמה בשנת 1922 והשלישית ב-1931.

ניתן להצביע על מספר שינויים מהותיים בין הגרסה הראשונה לשנייה:

  • תיאור דמותו של נעמן בתחילת הסיפור התקצר באופן משמעותי בנוסח השני
  • שמות אהובותיו של נעמן משתנים מתרצה ואלנורא ולעדה וצילה. כנראה שהשמות עדה וצילה מעבירים מסר רומנטי הקשור לסיפור התנ"כי על עדה וצילה, נשות למך.
  • בנוסח השני יש שינוי במילים המעצים את ההבדל בין אהבתו של נעמן לאהובותיו לבין אהבתו לאחותו.

גם בין הנוסח השני לשלישי יש כמה שינויים אך הם פחות מהותיים, לדוגמה: בנוסח השני אהובותיו של נעמן גרות בבית אחד ואילו בנוסח השלישי הן גרות בבתים נפרדים.

מוטיבים מהיהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור רווי במובאות מקראיות וממסורות חז"ל, השופכות אור אחר על הסיפור.

נעמן מתואר בסיפור "כאדם שעומד על גבי גחלים". בספר משלי תיאור זה מופיע לגבי איש המנאף עם אשת רעהו.[2] ניתן לומר כי תיאור זה מציג את נעמן כדמות בעלת תחושת חטא חמור כמו ניאוף.[דרוש מקור]

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור התנ"כי עדה וצילה (שמותיהן של אהובותיו של נעמן בסיפור) הן נשות למך בן מתושאל, וניתן ללמוד מדמותו של למך לדמות נעמן. בבראשית רבה מובא מדרש בו נאמר שאישה אחת מנשות למך הייתה לפרייה ורבייה והשנייה לתשמיש.[3] למך הוא דמות מושחתת חברתית. גם נעמן הוא דמות מושחתת. הוא מעיד על עצמו שאין לו כוונה להינשא לאהובותיו אלא רק להיות איתן. הדימוי ללמך רק מעצים את דמותו הבעייתית ומושחתת.

מיכל ארבל מציינת כי "המשיכה המינית לאחות והעדפתה על כל אישה אחרת נכרכת בזיהוי בינה ובין האם".[4]

יהודית הלוי-צוויק עמדה בעבודת הדוקטורט שלה על כך שהאחות אינה מוזכרת בשמה: "בודדים הם הגיבורים של עגנון שאין להם שם פרטי כדוגמת האחות ביצירה שלפנינו. בכך שלא נתן לה עגנון שם פרטי הגביר את הזרות האופפת אותה, והדגיש אח העובדה שמופרשת היא מהסובב אותה.׳׳[5]

על המעיל שלובשת האחות מסופר: "כפרוכת אשר עשה איש מבגד חופתה של אשתו המתה היה המעיל בעיניו". שמלת כלה ההופכת לפרוכת מופיעה בעוד שני סיפורים של עגנון:

  • בסיפור "הנדח" רואה גרשום, גיבור הסיפור, על ארון הקודש פרוכת משי חדשה שעשאוה משמלת חופתה של אמו המנוחה.[6]
  • בסיפור "אגדת הסופר" מתואר גיבור הסיפור, רפאל, ההוזה את מראה אשתו המנוחה: "דומם עמד רפאל ותהה מאין לה שמלת חופתה, הן הוציא את השמלה מארון בגדיה כדי לעשות הימנה פרוכת".[7]

חוקר הספרות צחי ויס מציין כי "שני אלמנטים משותפים לשמלת החופה ההופכת לפרוכת ב״הנדח״ ו״באגדת הסופר״: בשניהם הפרוכת מסמלת מוות של אישה קרובה; ב״הנדח״ זו האם וב״אגדת הסופר״ זו הרעיה. בשניהם הפרוכת/שמלת הכלה מכסה מושא של קדושה, קרי ארון קודש או ספר תורה. תפקידה של הפרוכת הוא המעבר מדמות האישה אל הקדושה, והאישה מתה אך היא ממשיכה להתקיים בתחומה של הקדושה."[8] מכאן מגיע ויס למסקנה שגם בסיפור שלפנינו "ניתן, אם כן, לדמות את האחות בעזרת ההשוואה לשני הסיפורים האחרים, למושא של קדושה. האחות היא, בדומה לארון קודש או לספר תורה, עקבה של אלוהות בעולם האנושי." לאחר דיון נוסף מגיע ויס למסקנה שהאחות מסמלת את השכינה.[8]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ש"י עגנון, אחות, הפועל הצעיר, 11 בנובמבר 1910
  2. ^ ספר משלי, פרק ו', פסוקים כ"ז-כ"ט.
  3. ^ בראשית רבה, פרשה כ"ג, פסקה ב'
  4. ^ מיכל ארבל, כתוב על עורו של הכלב - על תפיסת היצירה אצל ש"י עגנון, כתר הוצאה לאור ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2006, עמ' 155
  5. ^ יהודית הלוי-צוויק, תקופת גרמניה (1914–1924) ביצירתו של ש"י עגנון, דיסרטציה - האוניברסיטה העברית בירושלים, 1967, עמ' 24
  6. ^ ש"י עגנון, "הנדח", בכרך אלו ואלו, הוצאת שוקן, 1966, עמ' לה
  7. ^ ש"י עגנון, "אגדת הסופר", בכרך אלו ואלו, הוצאת שוקן, 1966, עמ' קמד
  8. ^ 8.0 8.1 צחי ויס, 'מות השכינה' ביצירת ש"י עגנון