אחי הצעיר יהודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אחי הצעיר יהודה

"אָחִי הַצָּעִיר יְהוּדָה,
הַאִם אַתָּה שוֹמֵע?
הַאִם אַתָּה יוֹדֵע?

בְּגַן הַיְּלָדִים שֶלְּךָ
לוֹמְדִים כְּבָר שִיר חָדָש,
וּבַתִּיכוֹן הַתַּלְמִידִים
שוּב מִתְעַמְּלִים עַל הַמִּגְרָש.

רוּחוֹת עַרְבִית
מְיַלְּלוֹת עַל הַמִּרְפֶּסֶת
אֶת כָּל שִירֵי הַסְּתָו,
וְאִמָּא מְחַכָּה בַּסֵּתֶר,
שֶאוּלָי עוֹד יַגִּיעַ מִכְתָּב."

(הבית השני בשיר)

אחי הצעיר יהודה הוא שיר שכתב אהוד מנור לזכר אחיו יהודה וינר. השיר הולחן על ידי יוחנן זראי, ובוצע לראשונה על ידי להקת גייסות השריון בשנת 1969. השיר, משיריו המוכרים של אהוד מנור, הפך במרוצת השנים לאחד משירי ההספד של פנתיאון היצירה הישראלית העכשווית.

יהודה וינר, שהיה תותחן בטנק, נהרג בקרב בפורט תאופיק, ליד תעלת סואץ שבסיני, בספטמבר 1968, במהלך מלחמת ההתשה, בן 19 במותו.[1]

בשיר מנסה המשורר לנהל דיאלוג עם האח המת, דיאלוג שאינו אפשרי. כל בית בשיר נפתח בשאלות רטוריות" "האם אתה שומע?", "האם אתה יודע?" – שאלות שאין להן מענה. לאחר שאלות אלה מספר המשורר כיצד מנסים החיים להמשיך, לכאורה במלוא עוצמתם, על אף השכול הכבד.

הבית הראשון מתאר את הטבע הממשיך לשגשג במחזוריותו: השמש זורחת, הרוח מפזרת עלים, הגשם יורד. הבית השני מתאר את מחוזות הילדות, הממשיכים להתקיים, בגן הילדים לומדים שירים חדשים, ובתיכון התלמידים שוב מתעמלים. אולם למרות המראה הַשָּלֵו לכאורה, החיים לא חזרו שוב למסלולם, וספק אם יחזרו. האובדן ממלא את הלב בכל רגע. בסוף הבית השני מעמת המשורר את השלווה המדומה עם העובדה כי, למרות הזמן שחלף, "אמא מחכה בסתר שאולי עוד יגיע מכתב".

הבית השלישי בשיר מעצים את גודל האובדן, ומזכיר כי למרות מחזוריות הטבע והמשכיות החיים של ילדי הגן, "כל חבריך הטובים נושאים דמותך עמם...". בסיום הבית שלישי מבטיח מנור לקרוא לבנו על שמו: "ובני הרך יפה כמוך / בשמך לו אקרא – יהודה"; המשורר קיים אמנם הבטחה זו כעבור שנים ספורות, עם הולדת בנו ידי (יהודה) בשנת 1974.

אהוד מנור, שהיה משורר ופזמונאי פורה, כתב שירים רבים, אולם השיר "אחי הצעיר יהודה" נחשב עד היום לאחד החשובים והמרגשים שבהם. בנימוקי השופטים שהחליטו להעניק לאהוד מנור את פרס ישראל בשנת תשנ"ח, נכתב:

אהוד מנור מעולם לא רצה להיות "שליח ציבור". בשירתו אין בדרך כלל מקום לנוסח "אנחנו". לפי תפיסתו אין פזמונאי יכול לדבר אלא בשם עצמו. ואכן, הוא הביא לזמר העברי את קולו הפרטי, קול אינטימי, חושפני ורגיש, אך באורח פלא הפכה שירת היחיד שלו לשירת רבים. כך התברר לו, שזעקת הכאב שלו בשיר "אחי הצעיר יהודה" היא זעקתם של רבים על נפילת יקיריהם...

מתוך נימוקי השופטים, פרס ישראל, תשנ"ח

חוקרת הספרות זיוה בן-פורת מונה פזמון זה של מנור (לצד שירו "בשנה הבאה") בין "פזמונים שזכו למעמד קאנוני-ממסדי [...] אלה שחוויה אישית ביותר [...] מבוטאת בהם באופן אימפרסונאלי ונוסחאי".[2] לדבריה, היסוד הקושר פזמון קינה זה ומהווה את מוקד הניחומים בו הוא זכרו החי של הנופל.[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירים נוספים שכתב אהוד מנור לזכר אחיו:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ידידיה גפני, שהיה הטען-קשר של אותו טנק, נפצע באותה תקרית. ב-1998 נפגש מנור עם אנשי צוות הטנק בו נהרג אחיו בתוכניתו של מני פאר.
  2. ^ זיוה בן-פורת, "הדינאמיקה של מערכת הפזמון בישראל", בתוך: זיוה בן-פורת בשיתוף עם [אחרים], ליריקה ולהיט, תל אביב: הקיבוץ המאוחד ('ספרות, משמעות, תרבות'), 1989, עמ' 70.
  3. ^ שם, עמ' 71.