אחמד ח'ומייני
.jpg) | |
| לידה |
14 במרץ 1946 קום, איראן  |
|---|---|
| פטירה |
17 במרץ 1995 (בגיל 49) טהראן, איראן |
| מדינה |
 איראן |
| מקום קבורה | במאוזוליאום, ליד אביו, רוחאללה ח'ומייני, בדרום טהראן |
| פעילות בולטת | מקשר בין המנהיג העליון, הפקידים והציבור |
| ידוע בשל | קיצוניותו |
| השכלה | לימודי דת איסלמיים יסודיים ותיכוניים |
| תפקיד | עוזר למנהיג העליון באירן |
| תואר | סייד |
| מפלגה |
מפלגת הרפובליקה האסלאמית |
| השקפה דתית |
אסלאם שיעי |
  | |
סייד אחמד ח'ומייני (בפרסית: سید احمد خمینی; 14 במרץ 1946 – 17 במרץ 1995)[1] היה בנו הצעיר של המנהיג העליון של איראן, האייתוללה רוחאללה חומייני ואביו של חסן חומייני (אנ'). היה "יד ימינו" של אביו בתקופה שלפני, במהלך ואחרי המהפכה האיראנית. הוא היה החוליה המקשרת בין אביו לבין הפקידים וציבור.
הוא מת ממחלת לב בגיל 49 ונקבר ליד אביו.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית חייו והשכלתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחמד חומייני נולד בעיר קום, איראן ב-15 במרץ 1946 (אם כי מספר מקורות קבעו את שנת הולדתו כ-1945),[2] בקום הוא רכש את השכלתו היסודית והתיכונית בבית הספר אוהדי והאקין נזמי.[3] ולאחר מכן החל בלימודים בסמינר ללמודים תאולוגים איסלמים והמשיך בקורסי חווזה יסודיים ותיכוניים. הוא הצטרף בחשאי לאביו, רוחאללה חומייני, לאחר שאביו הוגלה לנג'ף.[4]
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אשתו של אחמד חומייני הייתה פאטמה סולטאני טבטבאי, בתו של האייתוללה הגדול מוחמד באגר סולטאני טבטבאי בורוג'רדי, אחייניתו של האימאם מוסא סאדר, המנהיג הדתי השיעי של לבנון.[5]
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי התקשורת הפרו-ממשלתית האירנית, אחמד חומייני לקה בדום לב ב-12 במרץ 1995, ונכנס לתרדמת. הוא מת חמישה ימים לאחר מכן, ב-17 במרץ 1995, שעות לאחר שהתחבר למכונות תומכות חיים.[6] ממשלת איראן הודיעה על שני ימי אבל לאומי לאחר מותו של אחמד חומייני.[6] אחמד חומייני קבור ליד אביו במקדש הגדול מדרום לטהראן.
לפחות עיתונאי אחד התייחס בחשדנות למותו, ואמר ש"הוא מת בשנתו", מבלי להזכיר את התקף הלב חמישה ימים לפני התרדמת ואחריו.[7] על פי ה"טהרן טיימס" דיווח כי השמועות בנוגע למותו של אחמד חומייני פורסמו במקור על ידי אלירזה נוריזאדה (אנ'), שלכאורה היה "מרגל בריטי". בנו של אחמד, חסן חומייני "אישר" את השמועות וחזר על הטענה שהן נוצרו על ידי "מרגל בריטי".[8]
מקורות חוץ ממשלתיים טוענים שאחמד חומייני מת לאחר שעבר עבירה על מהפכת המנהיג העליון, האייתוללה סייד עלי חמינאי, והנשיא, האשמי רפסנג'אני.[9] בהזדמנויות רבות, חסן חומייני עצמו טען בפומבי שאביו הורעל על ידי סוכני המודיעין האירניים על ידי כדורים שקיבל אביו בבית החולים.[10][3]
קריירה ופעילויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחמד נחשב ל"יד ימינו" של חומייני, "נושא הלפיד לרדיקליזם האנטי-מערבי של אביו"[6] והיה מקורב לאביו, מנהיג המהפכה האיראנית ב־1979. הוא עזר בתיאומים במהלך המהפכה האיראנית ואחריה, ממשרדיו של חומייני בנג'ף, פריז ולאחר שובו של האייתוללה לאיראן בפברואר 1979.[4][11] אחמד השתתף במשפטים של קציני צבא השאה והפוליטיקאים על ידי בית הדין המהפכני האסלאמי.[12] באחד המקרים הוא אמר לנדר ג'הנבאני (אנ'), שהיה סגן מפקד חיל האוויר הקיסרי, שהוא זר.[12] ג'הנבאני השיב: "לא, כל אבותיי היו איראנים".[12] אחמד ביקר באזורים העניים במדינה כדי ללמוד את המחסור בהם ודיווח על ממצאיו לאימאם חומייני.[3]
קריירת חייו הפוליטית החלה לאחר מותו של אחיו, מוסטפא חומייני.[13] ב-6 השנים שלאחר מות אביו הוא נשא במספר תפקידים ניהוליים.[13] הוא כיהן כראש המטה של אביו עד מות אביו ב-1989, מקיץ 1988 עד 1989. לאחר מות חומייני, הוא היה אחד ממקבלי ההחלטות בכל הנושאים הרשמיים יחד עם רפסנג'אני וחמינאי.[14] הוא היה חבר במועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן מבלי למלא תפקיד ביצועי כלשהו.[15] הוא היה חבר במועצה העליונה של מהפכת התרבות לפי הוראתו הרשמית של עלי חמינאי.[16] הוא קבל את תפקיד המשגיח על המאוזוליאום של חומייני. בכמה הזדמניות הוא התבטא כנגד אמריקה, ישראל ומה שהוא כינה "קפיטליסטים איראנים נצלנים".[6]
משבר בני הערובה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך משבר בני הערובה באיראן, היה לו "תפקיד בולט" בו הוא השמיע "הצהרות אנטי-אמריקאיות נוקשות". לטענת בני הערובה, לאחר ביקורו של אחמד בשגרירות לאחר שנכבשה על ידי נאמניו של החומייני, הוא בירך את הנאמנים על פעולתם. הוא הדגיש כי חלק מבני הערובה היו סוכני CIA זאת על סמך המסמכים שהתגלו בשגרירות. הוא חזר על איומיו של אביו "להעמיד חלק מהשבויים למשפט בגין ריגול", אם השאה שהופל על ידי המהפכה "לא יוחזר לאיראן".[6]
מלחמת איראן-עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך מלחמת איראן–עיראק, תפקידו היה לדווח לאביו בנושאים כלליים מספסלי הממשלה והעברת מסרים של האימאם לפקידים ולאחרים. הוא גם נהג לשמש כיועץ לאביו ולפקידים אחרים.[3]
מכתב לאייתוללה מונטזרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-29 באפריל 1989, אחמד חומייני כתב מכתב שפנה לאייתוללה מונתזרי בו ציין שמונתזרי אינו מייחס חשיבות ל"שיחות של האימאם".[17] בהצגת רשימה האשמות, ניסה אחמד חומייני להראות שהנהגתו של מונתזרי תזיק למהפכה.[18] בתגובה, מונתזרי הגן על המהדי האשמי, איש דת שיעי איראני שהודח מאוחר יותר.[17]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Imam highly trusted Seyyed Ahmad Khomeini, Rouhollah Mousavi Khomeini
- ^ "Khomeini's Son is Dead; Was Enigma in Iranian Politics". Associated Press.
- ^ 1 2 3 4 "Late Haj Sayyed Ahmad Khomeini; If someday our movement is not in accordance with that of the Wali, it's our fault". Tasnim News. נבדק ב-7 ביוני 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 1 2 Staff. "Imam highly trusted Seyyed Ahmad Khomeini". Imam Khomeini. Institute for Compilation and Publication of Imam Khomeini's Works.
- ^ Mehrzad Boroujerdi; Kourosh Rahimkhani (2018). Postrevolutionary Iran. A Political Handbook. Syracuse, NY: Syracuse University Press. p. 796. ISBN 978-0815635741.
- ^ 1 2 3 4 5 Pace, Eric (18 במרץ 1995). "Ahmed Khomeini Is Dead; Son of Ayatollah Khomeini". The New York Times. נבדק ב-7 ביוני 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Manouchehr Ganji (2002). Defying the Iranian Revolution: From a Minister to the Shah to a Leader of Resistance. Greenwood Publishing Group. p. 109. ISBN 978-0-275-97187-8.
- ^ Staff writers (15 במרץ 2014). "The project of making Sayyed Ahmad's death suspicious". farhangnews.ir. אורכב מ-המקור ב-19 ביוני 2016. נבדק ב-7 ביוני 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Robert Tait (21 ביולי 2009). "Grandson of Ayatollah Khomeini 'leaves Iran to avoid presidential inauguration'". The Guardian. נבדק ב-9 בינואר 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Shaul Shay (19 באוקטובר 2017). The Axis of Evil: Iran, Hizballah, and the Palestinian Terror. ISBN 9781351322461.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Sayyed Ahmad Khomeini, IRIB.
- ^ 1 2 3 Niloufar Rostami (18 במאי 2021). "Corpses on the Snow: Journalist Remembers Khomeini's Blessing for 1979 Execution". Iranware. נבדק ב-12 באוגוסט 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 MOIN, BAQUER (18 במרץ 1995). "OBITUARY:Ahmad Khomeini". The Independent. ארכיון מ-2016-03-13. נבדק ב-6 ביוני 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Mozaffari, Mahdi (1993). "Changes in the Iranian political system after Khomeini's death". Political Studies. XLI (4): 611–617. doi:10.1111/j.1467-9248.1993.tb01659.x.
- ^ Sahimi, Mohammad (20 באוגוסט 2009). "Nepotism & the Larijani Dynasty". PBS. Los Angeles. נבדק ב-11 בפברואר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Assignation of Hojatol Islam Sayyed Ahmad Khomeini to the membership of supreme council of cultural revolution". Leader.ir (בפרסית). נבדק ב-8 ביוני 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Suwaidi, Jamal S. (1996). Iran and the Gulf: A Search for Stability (באנגלית). I.B.Tauris. ISBN 9781860641442.
- ^ Menashri, David (6 בדצמבר 2012). Post-Revolutionary Politics in Iran: Religion, Society and Power (באנגלית). Routledge. ISBN 9781136333644. נבדק ב-8 ביוני 2016.
{{cite book}}: (עזרה)