מוסטפא כמאל אטאטורק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אטאטורק)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מוסטפא כמאל אטאטורק
Mustafa Kemal Atatürk
Ataturk1930s.jpg
לידה 1881[1]
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית סלוניקי, האימפריה העות'מאנית
פטירה 10 בנובמבר 1938 (בגיל 57 בערך)
טורקיהטורקיה ארמון דולמאבהצ'ה, איסטנבול
מקום קבורה אנטקביר, אנקרה, טורקיה
השכלה
  • האקדמיה הצבאית הטורקית
  • הקולג' הצבאי העות'מאני
  • בית הספר הצבאי במונסטיר עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, קצין, מדינאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת העם הרפובליקאית עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג לטיפה אושאקיזאדה
נשיא הרפובליקה הטורקית ה־1
29 באוקטובר 192310 בנובמבר 1938
(15 שנים)
ראש ממשלת הרפובליקה הטורקית ה־1
3 במאי 192024 בינואר 1921
(38 שבועות ויום)
יושב ראש האספה הלאומית הגדולה של הרפובליקה הטורקית ה־1
24 באפריל 192023 באוקטובר 1921
(שנה ו-26 שבועות)
פרסים והוקרה
  • לגיון הכבוד
  • מסדר המג'ידיה
  • מסדר הקדוש אלכסנדר של בולגריה
  • מדליית העצמאות (21 בנובמבר 1923)
  • מדליית ליקאת
  • כוכב גליפולי
  • מדליית אימטיאז
  • צלב הברזל
  • צלב ההצטיינות הצבאית
  • מדליית הברונזה של ההצטיינות הצבאית (27 ביולי 1916)
  • מדליית הכסף של ההצטיינות הצבאית (9 בספטמבר 1917)
  • מסדר אוסמאני
  • מסדר הכתר עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Signature of Mustafa Kemal Atatürk.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מוסטפא כמאל אטאטורקטורקית: Mustafa Kemal Atatürk - "אבי הטורקים"; 1881 - 10 בנובמבר 1938) היה מדינאי ומנהיג צבאי טורקי, מייסדה של הרפובליקה של טורקיה ונשיאה הראשון. נחשב לאבי האומה הטורקית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיר סלניק באימפריה העות'מאנית (כיום העיר סלוניקי ביוון). במקום הולדתו נמצאת כיום הקונסוליה הטורקית, והוא משמש אף כמוזיאון. בהתאם למנהג הטורקי בזמן הולדתו, קיבל אטאטורק את השם היחיד מוסטפא. אביו, עלי ריזה אפנדי, פקיד מכס, מת כאשר מוסטפא היה עדיין תינוק. שם אמו היה זוביידה. מוסטפא למד באקדמיה הצבאית בסלוניקי, שם נתנו לו מוריו גם את השם כמאל ("המושלם") מתוך הערכה לכישוריו. הוא נרשם לאקדמיה הצבאית במונסטיר (כיום ביטולה) בשנת 1895, וקיבל מינוי כקצין בשנת 1904. הוא הוצב בדמשק. עד מהרה הצטרף לאגודה חשאית של קצינים שוחרי רפורמות בשם "וטן" (מולדת), והפך למתנגד פעיל למשטר העות'מאני. בשנת 1907 הוצב בסלניק, והצטרף אל "מועצת האיחוד והקידמה" (إتحاد و ترقى) שהקימו הטורקים הצעירים.

הטורקים הצעירים קיבלו את הכוח מידי הסולטאן עבדול חמיד השני בשנת 1908, ומוסטפא נהיה לדמות צבאית מובילה במשטר העות'מאני החדש. בשנת 1911 נשלח לפרובינציה לוב על מנת להגן עליה מפני הפלישה האיטלקית. במהלך החלק הראשון של מלחמות הבלקן היה מוסטפא עסוק בלוב ולא יכול להשתתף, אך ביולי 1913 חזר לקונסטנטינופול ומונה למפקד ההגנה באזור גליפולי. ב-1914 מונה לנספח צבאי בסופיה בירת בולגריה, וזאת כנראה על מנת להרחיקו ממוקדי הכוח.

כמפקד צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר נכנסה האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה לצד גרמניה, הוצב מוסטפא כמאל ברודוסטו (כיום טקירדא) על ים מרמרה. שטח פיקודו כלל את אזור גליפולי, וכך היה למפקד האחראי על האזור בו בחרו כוחות מעצמות ההסכמה ובהן בריטניה, צרפת, אוסטרליה וניו זילנד לנחות באפריל 1915. מוסטפא עשה לעצמו שם כמנהיג צבאי מבריק, אם כי בזבזני בחייהם של חייליו, אשר נהרגו במספרים גדולים בהתקפות "הגל האנושי" בקרב גליפולי. מוסטפא כמאל היה למפקד הטורקי הראשון אי פעם שהביס צבא מערבי, והפך לגיבור לאומי ובעל התואר "פאשה" (מפקד).

ביולי 1917 מונה למפקד הארמייה השביעית אשר הוצבה בגזרת סוריה. הוא הפך לביקורתי מאוד באשר לדרך בה מנהל המשטר העות'מאני את מלחמותיו, וכן באשר להשפעה הגרמנית על האימפריה. הוא התפטר מתפקידו וחזר לקונסטנטינופול, אך באוגוסט 1918 חזר לפקד על הארמייה השביעית אשר תפסה את מרכז הגזרה בארץ ישראל ומפקדתה ישבה בשכם.

מוסטפא כמאל (יושב) כמפקד קבוצת ארמיות ילדרים

ב-19 בספטמבר 1918 החל קרב מגידו והארמייה השמינית שישבה באזור החוף החלה בנסיגה. כמאל הורה לכוחותיו לסגת לכיוון ירדן, אולם כוחות הארמייה השביעית נקלעו למלכודת טופוגרפית וספגו אבידות רבות מידי חיל האוויר הבריטי בקרב בנחל תרצה. שרידי הארמייה המשיכו בנסיגה לכיוון סוריה והשתתפו בקרב סמח'. למרות זאת הצליח כמאל להסיג את כוחותיו צפונה ולבסס קו הגנה צפונית לאלפו. כמאל נחשב כגנרל העות'מאני היחיד שלא הפסיד בקרב במהלך מלחמת העולם הראשונה.

באוקטובר 1918 נכנעו העות'מאנים למעצמות ההסכמה, והרגש הלאומי הטורקי התעורר בעקבות הכיבוש היווני של איזמיר ב-15 במאי 1919, אשר זכה לתוקף עם חתימת הסכם סוור ב-10 באוגוסט 1920.

מנהיג לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת יוון-טורקיה

למחרת הפלישה היוונית יצא מוסטפא כמאל מאיסטנבול לסיווס והחל בהקמת התנועה הלאומית הטורקית שבסיסה נקבע באנקרה. ב-23 באפריל 1920 ולאחר שהבריטים פיזרו את הפרלמנט העות'מאני באיסטנבול, הקים מוסטפא כמאל את האספה הלאומית הגדולה של טורקיה באנקרה והיה לנשיאה.

מוסטפא כמאל והמיליציה שלו, יוני 1920

היוונים הבינו את האיום הנשקף מצעד זה למעמדם במערב אנטוליה, וקידמו את כוחותיהם אל תוך טורקיה על מנת לפגוש את כוחותיו של מוסטפא. לאחר שהתקדמו את מרבית הדרך לאנקרה, הובסו היוונים על ידי מוסטפא כמאל וסגנו איסמט פאשה (לימים איסמט אינני) בקרבות סקריה (אוגוסט-ספטמבר 1921) ודומלופנר (אוגוסט 1922). ב-9 בספטמבר 1922 השיבו כוחותיו של מוסטפא כמאל את איזמיר לטורקיה. ניצחונו של מוסטפא במלחמת העצמאות הציל את ריבונותה של טורקיה. הסכם לוזאן ביטל את הסכם סוור, וטורקיה השיבה לעצמה את כל שטח אנטוליה ותראקיה המזרחית מידי יוון.

כנשיא טורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה הטורקית נוסדה ב-29 באוקטובר 1923, ומוסטפא כמאל נבחר לנשיאה הראשון. אף על פי שמבחינה חיצונית היה מדובר בדמוקרטיה, מוסטפא היה למעשה דיקטטור, אם כי דיקטטור מתון. יוקרתו, על כל פנים, הייתה כה גבוהה עד שבמשך כל שנות העשרים הייתה ההתנגדות לממשלתו מועטה. מוסטפא העריץ כמה אלמנטים בממשל של ברית המועצות ושל המפלגה הפשיסטית באיטליה, אך לא היה קומוניסט או פשיסט. המדינה הגנה על הרכוש הפרטי, ומתנגדים פוליטיים לא קיבלו עונש גרוע יותר מהגליה למחוז מרוחק.

אטאטורק עם המלך פייסל הראשון של עיראק באנקרה (1931)

מאידך גיסא, מוסטפא כמאל היה לאומן טורקי, השואף ליצירת מדינה טורקית הומוגנית. על פי הסכמה עם הממשלה היוונית, רוב המיעוט היווני גורש מהמדינה, והוחלף בזרם של פליטים טורקים מיוון ומבולגריה. הכורדים לא נרדפו, אך מוסטפא התעקש כי המדובר בטורקים אתנים. נאסר עליהם השימוש בשפתם ובתרבותם.

הרפורמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רפורמות אטאטורק

המורשת החשובה ביותר שהותיר מוסטפא כמאל הייתה מסע החילון והמודרניזציה שהחיל על העם הטורקי. הח'ליפות (תוארו של ראש המאמינים המוסלמים, שבו החזיקו הסולטאנים העות'מאנים) בוטלה במרץ 1924. התואר פשה בוטל. המדרסות - בתי הספר האסלאמיים - נסגרו. השריעה לא הייתה עוד החוק המחייב במדינה, והמג'לה - קובץ דיני הממונות המבוסס על הדין המוסלמי - הוחלף בקוד האזרחי השווייצרי בשנת 1926. דיני העונשין האיטלקיים ודינים מסחריים גרמניים אומצו אף הם.

אטאטורק מבקר באוניברסיטת איסטנבול (1933)

שחרור האישה קיבל דחיפה מעצם נישואיו של מוסטפא כמאל בשנת 1923 לאישה בשם לטיפה אושאקי, שהייתה בעלת חינוך מערבי. השניים התגרשו בשנת 1925. מספר חוקים עודדו שינוי זה בחברה המסורתית, ובשנת 1934 קיבלו הנשים זכות בחירה לפרלמנט, ואת הזכות להיבחר כנציגות לפרלמנט.

מוסטפא כמאל התייחס לתרבוש כסמל לפיאודליזם ואסר את חבישתו. הוא לבש חליפה וכובע מערביים, והתעקש כי כל הטורקים ינהגו כמותו. הוא התנגד מאוד ללבישת רעלה על ידי נשים, ועודד את הנשים להתלבש באופן מערבי ולעבוד מחוץ לבית. בשנת 1928 הכריזה הממשלה כי הכתב הערבי יוחלף באלפבית טורקי, המבוסס על האלפבית הלטיני, שהיה קל יותר ללימוד וקל יותר להדפסה, והפך את הקריאה והכתיבה לשכיחות יותר. כל האזרחים מגיל 6 עד גיל 40 חויבו ללכת לבית הספר וללמוד את האלפבית החדש. השפה הטורקית "טוהרה" מניבים ערביים ופרסיים, ואלה הוחלפו במילים טורקיות.

מכיוון שעל פי החוק האסלאמי נאסרה הצגה ויזואלית של גוף האדם, פתח מוסטפא כמאל בתי ספר ללימוד אמנות לנשים ולגברים. הוא גם הסיר את האיסור האסלאמי על שתיית אלכוהול. באופן אישי נודע מוסטפא כחובב המשקה הטורקי "ראקי"(אנ') (עראק טורקי). היו לו יחסים טובים עם לנין ששלט בברית המועצות והוא קיבל ממנו משלוחים של עראק. בשנת 1934 חייב את כל הטורקים לקבל שם משפחה, כנהוג במערב. הפרלמנט החליט כי שם משפחתו של מוסטפא כמאל יהיה "אטאטורק" - אבי הטורקים.

בשנת 1931 נוסחה האידאולוגיה הרשמית של התנועה הכמאליסטית, אשר הייתה עתה למפלגה בשם מפלגת העם הרפובליקנית. ששת העיקרים של האידאולוגיה, שכונו "ששת החצים", היו: רפובליקניזם, לאומיות, עממיות, ממלכתיות, חילוניות ומהפכנות. לפני ניסוח זה, בשנת 1930, הורה אטאטורק לפתחי אוקייר ביי לארגן מפלגת אופוזיציה על מנת לשמור על הדמוקרטיה. פתחי ייסד את מפלגת הרפובליקה הליברלית, שלא נבדלה כמעט ממפלגת העם הרפובליקנית אלא בהתנגדותה ל"ממלכתיות". לאחר שנציגי המפלגה החלו להתנגד גם ל"מהפכנות" והראו עמדות ריאקציונריות, הורה פתחי ביי על סגירת המפלגה.

אטאטורק העניק לטורקיה יוקרה בעיניים בינלאומיות בהישגיו הצבאיים והפוליטיים. שיאם של הישגיו היה השבת הריבונות הטורקית למצרי הדרדנלים לפי אמנת מונטריי, בשנת 1936. אטאטורק עדיין היה פופולרי בקרב העם הטורקי בעת שמת בשנת 1938 משחמת הכבד, אשר נגרמה כפי הנראה עקב שתייה מרובה ומאמץ.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן לימודיו במונסטיר שבמקדוניה התאהבה בו נערה בשם אלני קרינטה ( Eleni Karinte). לא ידוע רבות על אופי הקשר, אולם הוא נתן השראה לסופר המקדוני דז'אן דוקובסקי לכתוב מחזה על כך. פיקריה האנם (Fikriye Hanım), שהייתה בת-דודתו (אחייניתו של אביו החורג, רג'פ ביי) של אתאטורק התאהבה בו. לאחר גירושיה מבעלה המצרי, היא עברה לאסטנבול ובמהלך מלחמת העצמאות הטורקית התגוררה עם אתאטורק ברובע צ'נקאיה שבאנקרה ופיקריה שמשה כמזכירתו האישית. לאחר שהצבא הטורקי נכנס לאיזמיר ב-1922 התגורר אתאטורק בביתו של איל הספנות מועמר אושאקיזדה. שם הכיר את בתו, לטיפה, שהייתה בוגרת הסורבון ולמדה אנגלית בלונדון בזמן המלחמה. לטיפה התאהבה גם היא באתאטורק. המשולש הרומנטי שימש מקור לספר שכתב חברו הקרוב, סאליח בוזוק (Salih Bozok), אולם הספר יצא לאור רק ב-2005. לטיפה לחצה על פיקריה להפרד מאתאטורק. עקב כך, על פי הגרסה הרשמית, שמה פיקריה קץ לחייה (ישנן שמועות הטוענות שחוסלה). אתאטורק ולטיפה נשאו ב-29 בינואר 1923. לזמן קצר הייתה לטיפה סמל לאישה הטורקית המודרנית והופיעה בציבור בבגדים מערביים בלויית בעלה. אולם. הנישאין לא היו מאושרים ועקב ויכוחים תכופים התגרשו בני הזוג ב -5 באוגוסט 1925.

אתאטורק אימץ במהלך חייו 13 ילדים - 12 בנות ובן אחד. אחת מילדיו, סביהה גקצ'ן, התפרסמה כטייסת הטורקית הראשונה ונחשבת לטייסת הקרב הראשונה בעולם.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורשתו בטורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אטאטורק מלמד את ילדי טורקיה כתב לטיני - פסל באיסטנבול

יורשו של אטאטורק, איסמט אינני, יצר פולחן אישיות לאטאטורק לאחר מותו, הנמשך עד עצם היום הזה. אף שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשטורקיה הפכה לדמוקרטיה של ממש, איבדה המפלגה הכמאליסטית מכוחה, פניו ושמו של אטאטורק נוכחים כיום בכל מקום בטורקיה - על בנייני ממשלה, על גבי כל שטרי הכסף, ואפילו בבתים פרטיים של אזרחים טורקיים רבים. פסלי ענק של אטאטורק נמצאים במקומות רבים בטורקיה, נמל התעופה הבינלאומי באיסטנבול נושא את שמו, אצטדיון אטאטורק, סכר אטאטורק, וכן גשרים ומבנים רבים.

מעטות הן הארצות שהשתנו בצורה כה מקיפה על ידי שליט אחד, כטורקיה תחת אטאטורק. בניגוד לרפורמות בברית המועצות ובאיטליה הפשיסטית, נותרו הרפורמות שלו זמן רב לאחר מותו. אף שהיה אדם סמכותי מטבעו, יצר מערכת שהסתגלה באופן מהיר לדמוקרטיה. הרפורמות שיצר הביאו לטורקיה שלווה ושגשוג עוד בימי חייו. מבקריו טוענים כי הכמאליזם השאיר את טורקיה עם מאפיינים חצויים - אירופאית, אך לא לגמרי אירופאית, מנוכרת מן העולם המוסלמי, אך עדיין מדינה מוסלמית.

מורשתו של אטאטורק עדיין ניכרת בצבא הטורקי, הרואה עצמו כשומר הלאומיות הטורקית והחילוניות. קצינים כמאליסטים פעלו בשנת 1960 ובשנת 1980 נגד משטרים בהם ראו סטייה מעקרונות אטאטורק. כוחו של הצבא, והנטייה הבדלנית הכמאליסטית, נותרו מכשול בדרכה של טורקיה אל האיחוד האירופי. אולם לאחר סדרת מהלכים להחלשת כוחו של הצבא והפלג הכמאליסטי, ולאחר מספר שינויים חוקתיים שנעשו בשנת 2011, נחלשה מורשתו של אטאטורק. מאז היבחרו של ארדואן לראשות ממשלת טורקיה בשנת 2002 ולאחר מכן לנשיאות המדינה בשנת 2014 פעל ארדואן על מנת להגביר את הרגש האיסלמי ברחבי טורקיה בניגוד למורשת אטאטורק.

הנצחתו ברחבי העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב -1981, במלאת מאה שנים להולדתו של אטאטורק, זכה כבודו לאו"ם ולאונסקו, שהכריזו על שנת האטאטורק בעולם ואימצו את ההחלטה על המאה העשרים של אטאטורק.[2][3] אנדרטת אטאטורק בוולינגטון, ניו זילנד (המשמשת גם אנדרטה לכוחות אנזאק שמתו בגאליפולי); אתאטורק הזיכרון במקום של כבוד על מצעד אנזאק קנברה, אוסטרליה; ואת כיכר אטאטורק ברומא, איטליה, הם כמה דוגמאות. יש לו כבישים שנקראים על שמו בכמה מדינות, כמו רחוב כמאל אתאטורק בניו דלהי, הודו, רחוב כמאל אתאטורק בדאקה, בנגלדש, שדרת אטאטורק בלב איסלמבאד, פקיסטן, כביש אטאטורק בדרום העיר לרקנה בפרובינציית סינד בפקיסטן, שבה ביקרה אטאטורק בשנת 1923, רחוב מוסטפא כמאל אטאטורק ברובע נאקו של סנטו דומינגו, הרפובליקה הדומיניקנית, והרחוב אטאטורק ברובע אמסטרדם-נורד באמסטרדם, הולנד. הכניסה לנמל הנסיכות המלכותי באולבני, מערב אוסטרליה נקראת ערוץ אתאטורק. יש הרבה פסלים ורחובות על שם אטאטורק בצפון קפריסין.

למרות הרפורמות החילוניות הרדיקליות שלו, אטאטורק נותרה פופולרית בעולם המוסלמי.[4] הוא נזכר בהיותו יוצר של מדינה מוסלמית חדשה, עצמאית לחלוטין, בזמן של הסגת גבול על ידי המעצמות הנוצריות, ועל שהשתלט במאבק נגד האימפריאליזם המערבי.[4] כאשר מת, הספד הליגה המוסלמית של כל הודו הספיד אותו כ"אישיות גדולה באמת בעולם האיסלאמי, גנרל גדול ומדינאי גדול ", והצהיר כי זיכרונו" יעורר השראה למוסלמים בכל רחבי העולם באומץ, בהתמדה ובגבריות".[4]

הנצחתו בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יום הולדתו אינו ידוע. 19 במאי (היום בו נחת לסמסון בשנת 1919 כדי להתחיל בהתנגדות הלאומנית) נחשב ליום הולדתו הסמלי. עוד נטען כי הוא נולד בשנת 1880. Zürcher, Erik Jan (1984). The Unionist factor: the role of the Committee of Union and Progress in the Turkish National Movement, 1905–1926. Leiden: E.J. Brill. עמ' 106. 
  2. ^ "ATATURK: Creator of Modern Turkey". www.columbia.edu. בדיקה אחרונה ב-22 בנובמבר 2017. 
  3. ^ Landau, Jacob M. (1984). Atatürk and the Modernization of Turkey (באנגלית). BRILL. ISBN 978-9004070707. 
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 M. Şükrü Hanioğlu (9 במאי 2011). Atatürk: An Intellectual Biography. Princeton University Press. עמ' 128. ISBN 978-1-4008-3817-2. בדיקה אחרונה ב-5 ביוני 2013.