אטום אגויאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אטום אגויאן
Atom Egoyan
Ատոմ Եղոյան
Atomegoya.jpg
לידה 19 ביולי 1960 (בן 62)
קהיר, הרפובליקה הערבית המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Ադոմ Էկոյան עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1984–הווה (כ־39 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
  • טריניטי קולג'
  • Mount Douglas Secondary School עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג ארסיני ח'נג'יאן עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 1 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • קצין במסדר קנדה (15 באפריל 1999)
  • מדליית יובל הזהב של המלכה אליזבת השנייה (2002)
  • מדליית יובל היהלום של המלכה אליזבת השנייה (2012)
  • שותף במסדר קנדה (19 בנובמבר 2015)
  • פרס המושל הכללי לאמנויות המופע (2015)
  • פרס דן דוד (2008)
  • אביר מסדר האמנויות והספרות
  • אזרח כבוד של ירבאן
  • עיטור אות הכבוד הארמני
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת טורונטו עריכת הנתון בוויקינתונים
http://www.egofilmarts.com/
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אטום אגויאןארמנית: Ատոմ Եղոյան; באנגלית: Atom Egoyan; נולד ב-19 ביולי 1960), הוא במאי ותסריטאי קולנוע קנדי ממוצא ארמני, זוכה פרס דן דוד.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגויאן נולד בשנת 1960 לזוג הארמני-מצרי ג'וזף ושושן יגויאן בקהיר. הוריו קראו לו אטום כדי לציין את השלמת בנייתו של הכור הגרעיני הראשון של מצרים. ב-1962 הוריו עזבו את מצרים, עברו לגור בוויקטוריה, קנדה, ושינו את שם משפחתם לאגויאן. אגויאן ואחותו, איב, שהיא פסנתרנית, גדלו בקולומביה הבריטית[1].

כילד, ניסיונו של אגויאן להיטמע בחברה הקנדית ועימותיו עם אביו גרמו לו לדחות את התרבות הארמנית של משפחתו. עם זאת, שנים לאחר מכן, בזמן לימודיו באוניברסיטת טורונטו, הוא החל ללמוד על ההיסטוריה הארמנית. כנער, הוא החל להתעניין בקריאת וכתיבת מחזות. בין המחזאים שהשפיעו עליו היו סמואל בקט והרולד פינטר. הוא סיים את לימודיו האקדמיים בטריניטי קולג', אחת השלוחות של אוניברסיטת טורונטו. בטריניטי קולג' פגש את הרולד נהבידיאן, שהיה הכומר האנגליקני של הקולג'. נהבידיאן היה אף הוא קנדי ממוצא ארמני, ובמספר ראיונות שנתן אגויאן הוא ציין אותו כמי שהכיר לו את השפה וההיסטוריה של מורשתו האתנית[1].

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגויאן החל את דרכו המקצועית ביצירת סרטים קצרים. בין השנים 19791985 כתב וביים חמישה סרטים כאלה, כשאת שני הראשונים אף צילם בעצמו. את סרט הקולנוע הראשון שלו, "Next of Kin" כתב וביים ב-1984. במהלך שנות השמונים ביים מספר פרקים בסדרות הטלוויזיה "אלפרד היצ'קוק מגיש", "אזור הדמדומים" ו-"יום שישי ה-13".

סרטיו הראשונים התבססו על חומר מקורי שכתב בעצמו. ב-1993 יצא הסרט "Calendar", סרטו היחיד שבו גם השתתף כשחקן וגילם את התפקיד הראשי. ב-1994 כתב וביים את "אקזוטיקה", סרטו הראשון שזכה להכרה עולמית. כוכבת הסרט, מיה קירשנר, זכתה על הופעתה בו ב"פרס המבקרים" בפסטיבל קאן.

ב-1997 כתב אגויאן לראשונה תסריט לסרט שלא התבסס על חומר מקורי שלו, אלא על רומן משנת 1991 של הסופר האמריקאי ראסל בנקס. הסרט, "המתיקות שאחרי", נחשב לסרטו הידוע והמצליח ביותר, וזיכה אותו בשתי מועמדויות לפרס האוסקר - על הבימוי ועל התסריט.

ב-2002 יצא סרטו "אררט". הסרט לא זכה להצלחה מסחרית, אך עורר תהודה רבה ופתח את פסטיבל הסרטים הבין-לאומי בטורונטו[2]. היה זה סרט הקולנוע השני בסך הכל, והראשון בשפה האנגלית, שעסק ישירות ברצח העם הארמני[3]. הסרט זכה בחמישה פרסי ג'יני (הפרס הקנדי המקביל לפרס האוסקר), בראשם הפרס לסרט הטוב ביותר. בדצמבר 2003 אושר הסרט להקרנה בטורקיה, לאחר שתחילה נאסרה הקרנתו[4].

ב-2005 ביים את הסרט "כשהאמת משקרת", שאת תסריטו כתב בהתבסס על רומן של רופרט הולמס, בכיכובם של קווין בייקון וקולין פירת'[5]. הסרט הוצג בפסטיבל הקולנוע ירושלים שאגויאן היה אורח הכבוד שלו[6].

ב-2006 ביים את האופרה "הוולקירות" שעלתה בטורונטו[7].

ב-2004 אגויאן פתח את ה"קאמרה בר", בית קולנוע-לאונג' ובו 50 מושבים בטורונטו.

החל מספטמבר 2006 הוא משמש כמרצה אורח בפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת טורונטו.

ב-2007 הוציא לאור את "סנדרה היקרה", ספר אומנותי פרי עטו, שאת ההשראה לו קיבל מסרטו של לוקינו ויסקונטי מ-1965, "סנדרה של אלף התענוגות".

ב-2013 ביים את הסרט "קשר שטני", סיפורם של שלושה גברים, המכונים "שלישיית מערב ממפיס", ששוחררו מהכלא בארצות הברית אחרי שריצו מאסר של 18 שנה על רצח שלא ביצעו[8].

ב-2015 יצא לאקרנים סרטו "אני זוכר", עלילת הסרט עוקבת אחר ניצול שואה קשיש עם דמנציה שיוצא להרוג פושע מלחמה נאצי[9].

ב-2019 עלתה בהאופרה הישראלית האופרה "כך עושות כולן" בבימויו[10].

אגויאן נוהג לכתוב את התסריטים של כל סרטיו, ובחלק מהם הוא גם שותף בהפקה. הוא נחשב לאחד מהיוצרים המובילים והמוערכים של הקולנוע העצמאי. סרטיו עוסקים לעיתים קרובות בנושאים של ניכור ובדידות. מבחינה סגנונית, סרטיו מורכבים לרוב ממבנה עלילתי בלתי רציף, שבו חלק מהאירועים מוצגים מחוץ להקשרם.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגויאן נשוי לארסיני קאנג'יאן, שחקנית קנדית ממוצא ארמני, המופיעה ברבים מסרטיו. יש להם ילד בשם ארשיל, הקרוי על שמו של הצייר האמריקאי ממוצא ארמני ארשיל גורקי. המשפחה מתגוררת בטורונטו.

ב-1999 קיבל אגויאן את אות מסדר קנדה, אות הכבוד הגבוה ביותר הניתן בקנדה.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים שביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים - מועמדויות וזכיות (רשימה חלקית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קצין במסדר קנדה (15 באפריל 1999)
  • מדליית יובל הזהב של המלכה אליזבת השנייה (2002)
  • מדליית יובל היהלום של המלכה אליזבת השנייה (2012)
  • שותף במסדר קנדה (19 בנובמבר 2015)
  • פרס המושל הכללי לאמנויות המופע (2015)
  • פרס דן דוד (2008)
  • אביר מסדר האמנויות והספרות
  • אזרח כבוד של ירבאן
  • עיטור אות הכבוד הארמני
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת טורונטו

פרס אוסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1998 - מועמד - הבמאי הטוב ביותר ("המתיקות שאחרי")
  • 1998 - מועמד - התסריט המעובד הטוב ביותר ("המתיקות שאחרי")

פסטיבל קאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1994 - מועמד - פרס דקל הזהב ("אקזוטיקה")
  • 1994 - זכה - פרס מבקרי הקולנוע ("אקזוטיקה")
  • 1997 - מועמד - פרס דקל הזהב ("המתיקות שאחרי")
  • 1997 - זכה - פרס מבקרי הקולנוע ("המתיקות שאחרי")
  • 1999 - מועמד - פרס דקל הזהב ("המסע של פליסיה")
  • 2005 - מועמד - פרס דקל הזהב ("כשהאמת משקרת")
  • 2008 - מועמד - פרס דקל הזהב ("Adoration")

פרס ג'יני[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1994 - זכה - הסרט הטוב ביותר ("אקזוטיקה")
  • 1994 - זכה - הבמאי הטוב ביותר ("אקזוטיקה")
  • 1994 - זכה - התסריט המקורי הטוב ביותר ("אקזוטיקה")
  • 1997 - זכה - הסרט הטוב ביותר ("המתיקות שאחרי")
  • 1997 - זכה - הבמאי הטוב ביותר ("המתיקות שאחרי")
  • 1997 - מועמד - התסריט המעובד הטוב ביותר ("המתיקות שאחרי")
  • 2000 - מועמד - הבמאי הטוב ביותר ("המסע של פליסיה")
  • 2000 - זכה - התסריט המעובד הטוב ביותר ("המסע של פליסיה")
  • 2003 - זכה - הסרט הטוב ביותר ("אררט")
  • 2003 - מועמד - התסריט המקורי הטוב ביותר ("אררט")
  • 2006 - זכה - התסריט המעובד הטוב ביותר ("כשהאמת משקרת")

פסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1987 - זכה - הסרט הקנדי הטוב ביותר ("צפייה משפחתית")
  • 1991 - זכה - הסרט הקנדי הטוב ביותר ("השמאי")
  • 1994 - זכה - הסרט הקנדי הטוב ביותר ("אקזוטיקה")
  • 1997 - זכה - הסרט הקנדי הטוב ביותר ("המתיקות שאחרי")
  • 2008 - זכה - הסרט הקנדי הטוב ביותר ("Adoration")

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אטום אגויאן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Cath Clarke, The double life of Atom Egoyan, באתר The Guardian, ‏21 Jan 2010
  2. ^ סרטו השנוי במחלוקת של אטום אגויאן יפתח את פסטיבל טורונטו, באתר הארץ, 7 ביולי 2002
  3. ^ דנה קסלר‏, כל אחד והשואה שלו, באתר וואלה!‏, 30 באפריל 2003
    בתיה גור, 88 השנים של ארשיל גורקי, באתר הארץ, 26 ביוני 2003
  4. ^ הסרט "אררט" על שואת העם הארמני אושר להקרנה בטורקיה, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2003
  5. ^ אורי קליין, מה הם מסתירים?, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2005
    פבלו אוטין, ‏ילד כותב בתוך דלי, באתר גלובס, 25 באפריל 2006
  6. ^ גואל פינטו, אטום אגויאן וקים קטרל יתארחו בפסטיבל ירושלים, באתר הארץ, 17 במאי 2006
  7. ^ ג'ולי מולינס, אהבת הכוח, כוחה של אהבה, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2006
  8. ^ רותה קופפר, אטום אגויאן יביים סרט על 3 נערים שריצו עונש על פשע שלא ביצעו, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2011
  9. ^ ביקורות:
    אתר למנויים בלבד אורון שמיר, עכבר העיר, "אני זוכר": סחרור מגוחך של דמנציה, באתר הארץ, 4 במאי 2016
    תומר קמרלינג, ‏אני זוכר כמה רגעים מ"אני זוכר", באתר ‏מאקו‏‏, ‏5 במאי 2016‏
    ארז דבורה, "אני זוכר": גימיק חסר ייחוד, באתר ynet, 8 במאי 2016
  10. ^ אתר למנויים בלבד אמיר מנדל, ב"כך עושות כולן" המתח בין התשוקות המיניות למוסכמות נשאר כבוי, באתר הארץ, 4 ביוני 2019