אטימולוגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

אֵטִימוֹלוֹגְיָהעברית: גִּזָּרוֹן, גיזרון) היא ענף בבלשנות החוקר את מקורותיהן של מילים, את תולדותיהן ואת התפתחותן. חוקרי הגיזָרון (אטימולוגים) – בעזרת טקסטים עתיקים וראיות מצויות, אם ישנם, בהשוואות בין-שפתיות ובכליהם המדעיים – מתחקים אחר שורשיהן של המילים, היחס שביניהן למילים דומות בשפות אחרות והשינויים שחלו במשמעויותיהן במרוצת השנים.

המחקר האטימולוגי מתבסס על שיטות עבודה של הבלשנות ההיסטורית, ובו מושוות מילים בין שפות קרובות. לאור הנחת סדירותם של מעתקי ההגאים, החוקרים מנסים לתאר במדויק את צורתן המשוערת הקדומה של המילים או הצורנים (מילת היסוד המוקדמת ביותר מכונה "אטימון") ואת גלגוליהן במהלך ההיסטוריה. באופן זה נמצאו שורשים של מילים, ובזכותם אפשר לעקוב אחר גלגוליהן מאז שחר ימי משפחת השפות שלהן. אטימולוגים מנסים גם לשחזר מידע על אודות שפות עתיקות (כגון כתובים).

המילה "אטימולוגיה" עצמה מגיעה מהמילים היווניות ήτυμος (אטימוס, "אמיתי") ו-λόγος (לוגוס, "חקר של"). "גיזרון של מילה" פירושו מוצאה.

הגיזרון וחקר הלשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19 שלטה במחקר הבלשני הגישה הדיאכרונית, החוקרת את ההיסטוריה ואת התפתחות השפות. המחקר הגיזרוני היה אז חוד החנית של הבלשנות ההיסטורית, וההתקדמות בתחום זה – בעיקר בחקר השפות ההודו-אירופיות – תרמה רבות לידיעת ההיסטוריה של שפות רבות וקרבת המוצא ביניהן, ולהבנת העקרונות האוניברסליים שבבסיס התפתחותן של שפות.

עם תחילת המאה ה-20 ירדה קרנה של הגישה הדיאכרונית בבלשנות ופינתה את מקומה למחקר הסינכרוני, הבוחן את השפה כמערכת בנקודת זמן מסוימת. על אף המתודולוגיות הנוקשות שפיתחה הבלשנות ההשוואתית כדי להעניק למסקנותיה תוקף מדעי, המחקר האטימולוגי כרוך מעצם טבעו במידה מסוימת של ספקולטיביות, וזו גוררת התייחסות חשדנית ולעתים מזלזלת מצד הקהילה המדעית[דרוש מקור]. על כך יש להוסיף גם את הפופולריות של אטימולוגיות עממיות שתרמו לירידת מעמדה של האטימולוגיה כמדע.

הרעיונות הבסיסיים באטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בדרך כלל, למילים בתחילה יש איות מורכב, והוא הופך פשוט יותר עם השנים (למשל, עקב שימוש בקיצורים). התבניות שלפיהן מילים מתקצרות אינן קבועות.
  • מילים שנחשבות לעגה (סלנג) עשויות להפוך לחלק מלב השפה; ולעתים מילים שהן חלק מהשפה הופכות לעגה.
  • מילים גסות עשויות להפוך ללשון נקייה עבור מילים אחרות, ומילים תקינות הופכות לעתים למילים גסות (למשל המילה "זין", שבעבר הייתה קיצור למילה "זרג").
  • מילים עשויות להתחבר זו לזו (הלחמים).
  • מילים מתחילות לעתים כראשי-תיבות (נוטריקון) והופכות למילים בזכות עצמן (לדוגמה: דוח – דין וחשבון, סמל – סגן מחוץ למניין).
  • מילים עשויות להגיע מתחומי התמחות מסוימים, מתרבויות שונות, ואף מיצירות ספרות. מילים עשויות להיגזר משם של מקום (למשל, "ציונות", "שמפניה", "בוהמה", "ביקיני", "סוס טרויאני") ואף משם של אדם מסוים, אמיתי או בדוי (למשל, "צלזיוס", "ג'קוזי", "גאוסיאן", "התניה פבלובית", "סאדיזם").

אטימולוגיה בשפה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקר האטימולוגיה בעברית מתמקד בעיקר במילים קדומות, מתקופת התנ"ך ומתקופת התלמוד והמשנה, ובו הן מושוות למילים בערבית, בארמית ובשפות שמיות אחרות. העברית, שהיא שפה שמית, קלטה כבר בימי קדם מילים שמוצאן יווני ולטיני, בימי הביניים הושפעה מן הערבית, ובעת החדשה הטמיעה בתוכה מילים לועזיות רבות.

בעברית החדשה נטבעו מילים רבות בשלב מאוחר יחסית (מאז ימי אליעזר בן יהודה), ועל כן גיזרונן בדרך כלל ברור ומתועד. הבלשן ראובן סיוון תיעד בכתביו את סיפור חייהם של חידושים בעברית, ומילונים כגון מילון אבן שושן מגישים לקורא פרטים על גיזרון המילים. הבלשן ארנסט קליין חיבר מילון גיזרוני מקיף ("מילון גיזרוני מקיף של השפה העברית לקורא האנגלי"), יחזקאל קוטשר כתב ספר על מילים עבריות שהושפעו מלשונות זרות, ורוביק רוזנטל כתב בספריו ובטוריו על מקורם של ביטויי עגה בעברית.

הסלנג העברי הושפע משפות שכנות, מגלי העלייה ומשפות האם של הישראלים וכן מהגלובליזציה, ובולטת בו השפעת הערבית, האנגלית והיידיש. בעגה העברית יש תערובת של מילים שהגיעו גם מרוסית, מטורקית, מלדינו ועוד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Barr, J., "Etymology and The Old Testament", in Barr, J. et al., Language and Meaning: Studies in Hebrew Language and Biblical Exegesis (OTS 19), Leiden 1974, pp. 1-28.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]