אטלייה

אטלייה (מצרפתית: Atelier) היא סדנה או סטודיו פרטיים בבעלות רב אמן מקצועי העוסק באמנויות יפות או דקורטיביות או אדריכל, שבה פועלים במשותף יחד מאסטר ומספר עוזרים, סטודנטים וחניכים ויוצרים אמנות יפה או אמנות חזותית המופצת תחת שמו או פיקוחו של רב האמן.

אטליירים שימשו אמנים אירופיים מימי הביניים ועד המאה ה-19 והיו אז פרקטיקה מקצועית סטנדרטית. באירופה של ימי הביניים, כללי עבודת האטליירים הוכתבו לפעמים על ידי תקנות הגילדה המקומית, כמו אלו של גילדת הציירים לוקאס הקדוש, ושל גילדות מלאכה אחרות. שוליות לרוב החלו בשנותיהם הראשונת בביצוע משימות פשוטות, ולאחר מספר שנים, ככל שהידע והטכניקה שלהם השתכלל, נעשו לאמנים מתקדמים שהפכו לעיתים להיות רבי אמן בעצמם. מערכת רב אמן-שוליה זו הוחלפה בהדרגה ככל שהגילדות החזקות דעכו עם הזמן, והאקדמיה הפכה לשיטת הכשרה מועדפת. עם זאת, אמנים מקצועיים רבים המשיכו להשתמש בתלמידים ועוזרים כפי שעשו באטליירים. לפעמים האמן שילם לתלמידים-עוזרים, ולפעמים הם שילמו לאמן את שכר הלימוד כדי ללמוד.^[1]

באמנות, האטלייה מורכב מאמן מומחה, בדרך כלל צייר, פסל או אדריכל מקצועי - ומאמצע המאה ה-19 צלם אמנות יפה - העובד עם מספר קטן של תלמידים כדי להכשיר אותם באמנויות חזותיות או אמנות יפה. סטודיו יכול להיות גם חלל עבודה ולימוד של מעצב אופנה עילית, מעצב שיער או אמנים באופן כללי יותר. בתי ספר בסגנון אטליה ניתן למצוא ברחבי העולם, במיוחד בצפון אמריקה ובמערב אירופה.^[2]

על אף ששיטות העבודה משתנות ממקום למקום, רוב סדנות הציור מכשירות סטודנטים במיומנויות ובטכניקות הקשורות ליצירת צורה כלשהי של אמנות ייצוגית, יצירת תמונות דו-ממדיות הנראות אמיתיות לצופה. באופן מסורתי הן כוללות מפגשים לציור או רישום של אמנות עירום.

שיטות

גודל ראייה

גודל ראייה הוא שיטה לציור וציור של אובייקט בדיוק כפי שהוא נראה לאמן, בקנה מידה של אחד לאחד. האמן קובע תחילה נקודת תצפית שבה האובייקט ומשטח הציור נראים באותו גודל. לאחר מכן, באמצעות מגוון כלי מדידה - שעשויים לכלול פלסים, מראות, אנך, חוטים ומקלות - האמן מצייר את האובייקט כך שכאשר מסתכלים עליו מנקודת התצפית שנקבעה, לציור ולאובייקט יהיו בדיוק אותן מידות. כאשר נעשה כראוי, רישום בגודל ראייה יכול להוביל לרישומים מדויקים וריאליסטיים ביותר. ניתן להשתמש בו גם כדי לצייר את המידות המדויקות של מודל כהכנה לציור.

אטליירים הפועלים בשיטת גודל הראייה לרוב תמימי דעים כי תרגול הרישום הקפדני הוא הבסיס לציור, והוא מלמד צורה של ריאליזם המבוססת על תצפיות מדוקדקות בטבע תוך תשומת לב לפרטים. באמצעות שיטה זו, התלמידים מתקדמים בסדרה של משימות כגון רישום יציקה, ציור יציקה, רישום וציור מהמודל החי, וטבע דומם. על התלמידים להשלים כל משימה לשביעות רצון המדריך לפני שיעברו למשימה הבאה. שיטה זו מכונה "התקדמות שיטתית" או "הוראה ולמידה שיטתיות".

סטודנטים באטליה מתחילים לעיתים קרובות את ההתקדמות הזו על ידי ציור יציקות גבס. יציקות אלו הן בדרך כלל פנים, ידיים או חלקים אחרים של האנטומיה האנושית. יציקות גבס מספקות חלק מהיתרונות של מודלים אנושיים חיים, כגון נוכחות של צללים טבעיים. יציקות אלו נושאות מספר יתרונות ייחודיים: הן נשארות דוממות לחלוטין וצבען הלבן מאפשר לסטודנט להתמקד בגווני האפור הטהורים של הצללים.

אחת המטרות של תלמידי גודל ראייה היא לרכוש מיומנות מספקת כדי להעתיק תמונה מדויקת לנייר או לקנבס מבלי להיעזר במכשור מכני. הצייר הריאליסטי העכשווי אדריאן גוטליב מציין כי "בעוד שציירים מקצועיים הרודפים אחר קריירה במשרה מלאה יפתחו 'עין' שתמנע את הצורך במכשירי מדידה ובקווי אנך (כלים הדרושים במהלך תקופת ההכשרה), שיטת התצפית עצמה אינה ננטשת - במקום זאת היא הופכת לטבע שני. ניתן ללמד וליישם גודל ראייה בשילוב עם רגישות מסוימת לתנועות כדי ליצור דימויים מציאותיים; במיוחד כאשר הם מיושמים על דיוקנאות ועבודות פיגורטיביות."

דארן ר. רוסאר, תלמידם של ריצ'רד פ. לאק(אנ') והסטודיו של צ'ארלס ססיל(אנ'), וכן מחבר הספר "ציור יציקה באמצעות גישת גודל ראייה ", מסכים ומגדיר מדידה במונחים רחבים. הוא אומר ש"אמן מיומן לחלוטין המשתמש בגודל ראייה לעולם לא ישתמש בקו אנך או אפילו יחשוב באופן מודע על מדידה כפשוטה. הוא או היא ישאפו להשיג בציור את אותו רושם רשתית (רושם אופטי) כפי שנראה בטבע."^[3]

מדידה השוואתית

שיטת המדידה ההשוואתית דורשת דיוק פרופורציונלי, אך מאפשרת לאמן לשנות את גודל התמונה שנוצרת. טכניקה זו כוללת באופן כללי כל שיטת רישום הכוללת ביצוע מדידות מדויקות בעיקר באמצעות עין בלתי מזוינת. בתקופת ההכשרה המוקדמת, תלמידים עשויים להיעזר בעיפרון, במכחול או בקו אנך כדי לבצע השוואות, אך אין העברה של מדידות 1:1 מהנושא ישירות לנייר. בתי ספר המלמדים שיטה זו כוללים את The Water Street Atelier והאקדמיה השוודית לאמנות ריאליסטית.

במאמרו, "שיטת גודל הראייה וחסרונותיה", דן הצייר והמדריך הנס-פיטר סאמיט, מהאקדמיה השוודית לאמנות ריאליסטית, בחסרונות של גודל הראייה, ומתאר אותו למעשה כיצירה של תמונה המיוצרת באופן מכני המוגבלת לגודל אחד, "גודל הראייה". ^[4]

אשליה

שיטה מסורתית נוספת באטליה משלבת שימוש באשליות אשר מטעות את הצופה להאמין שהתמונה מדויקת. שיטה זו נלמדת לרוב בשילוב עם תורת הקומפוזיציה המתקדמת. מכיוון שאין צורך להעתיק את הנושא במדויק כדי להשיג אשליה מוצלחת, שיטה זו מאפשרת לאמן להתנסות באפשרויות רבות תוך שמירה על מה שנראה כתמונה ריאליסטית.

בדוגמה אחת, המחקר של דמות גברית, עבור היצירה "מרקורי יורד" (בערך 1613–1614, בספר "חינוך מארי דה מדיצ'י" ^[5]), רובנס הסתיר את הנקודה שבה הרגליים מתחברות לפלג הגוף העליון. זהו גורם התורם לקלות שבה הוא מסוגל להתנסות בהצלחה במגוון רחב של מיקומי רגליים שונים באופן דרמטי. לפחות שלושה זוגות רגליים נראים לעין. הצופה אינו מוטרד מהתקשרות לא הגיונית אם החיבור אינו גלוי והתמונה הדו-ממדית המתקבלת נעימה לעין. זה מאפשר לאמן לבחור מתוך מספר רב של חלופות שונות מאוד, תוך בחירתו המבוססת על העדפה אישית או אסתטיקה ולא על דיוק. בתרגיל זה ניתן להתנסות במניפולציות רבות בנוגע לגודל ולמיקום של כל חלק בגוף, ובמקביל להשתמש באוסף של אשליות קיצור דו-ממדיות כדי לשמור על מראה הריאליזם. ^[6]

בנוסף לחלקי גוף, אמנים עשויים להסתמך על מניפולציה של אלמנטים רבים אחרים כדי להשיג אשליה מוצלחת. אלה יכולים לכלול: מניפולציה של צבע, ערך, מאפייני קצה, צורות חופפות, ומספר סוגים שונים של יישומים בצבע כגון זיגוג וצביעה. עבודה שפותחה בדרך זו לא תתחיל ברישום, אלא במיקום כל האלמנטים הרלוונטיים הדרושים להצלחת האשליות כמו גם לקומפוזיציה כולה.^[7]^[8]