איבר ליסנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איבר ליסנר
אין תמונה חופשית
לידה 23 באפריל 1909
ריגה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 בספטמבר 1967 (בגיל 58)
אולון, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע מחבר, סופר, מרגל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

איבר ארתור ניקולאי ליסנרגרמנית: Ivar Lissner; ‏23 באפריל 19094 בספטמבר 1967) היה עיתונאי וסופר גרמני ממוצא יהודי. בימי מלחמת העולם השנייה שימש כמרגל של האבווהר, שירות המודיעין הצבאי של גרמניה הנאצית.

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

איבר ליסנר נולד בשנת 1909 בעיר ריגה בלטביה, שהייתה אז בתחומי האימפריה הצארית. אביו, רוברט הירשפלד, היה סוחר ואיש עסקים יהודי מתבולל, ואמו שרלוטה הייתה נוצרייה. לפני מלחמת העולם הראשונה עברה המשפחה למוסקבה. בשנת 1917 הוגלתה המשפחה לאזור הוולגה, ולאחר סיום המלחמה שבה למוסקבה. בשל הזעזועים הפוליטיים שהתרחשו אז ומפחד הבולשביקים ברחה המשפחה לריגה ומשם לברלין, ואביו שינה את שם המשפחה לליסנר.

איבר ליסנר למד וקיבל תואר במשפטים. ב-1 באפריל 1933, חודשיים לאחר עליית היטלר לשלטון, הצטרף ליסנר למפלגה הנאצית וניתן לו מספר חבר 1,790,809. הוא נשלח לאימונים בבית הספר לצוערים של האס אס ולאחר מכן שירת שנתיים ברגימנט ברלין של הארגון. בשנת 1935 פרסם את ספרו הראשון "מבט החוצה" (בגרמנית: Blick nach Draußen) בו הצדיק את מדיניות הפנים והחוץ של הרייך השלישי.

בשנת 1936 קיבל תואר דוקטור למשפטים מאוניברסיטת הסורבון, ונסע לטיול בארצות הברית, קנדה, אפריקה ומדינות הים התיכון.

עם שובו לגרמניה בינואר 1937 נוכח ליסנר לדעת כי עומדת להיחשף העובדה שאביו יהודי. בעזרת הכנסייה הלותרנית בריגה עלה בידיו להשיג מסמכים מזויפים, המוכיחים כי אביו לותרני, והגסטפו שחרר את האב. בעקבות מקרה זה החל ליסנר להסתייג מהנאציזם, אך נשאר נאמן לעמדתו האנטי-סובייטית.

עיתונאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שובו ממסעותיו פרסם ליסנר את ספריו "עמים ויבשות" (Völker und Kontinente) ו"אנשים וכוחות באוקיינוס השקט" (Menschen und Mächte am Pazifik). ספריו משכו את תשומת לבם של עורכי עיתונו של גבלס "דר אנגריף" (Der Angriff), והוא החל לפרסם בו רשימות ומאמרים, ולאחר מכן החל לפרסמם גם בעיתונה של המפלגה הנאצית "פלקישר באובכטר" (Völkischer Beobachter).

בשנת 1938 יצא לטוקיו בירת יפן ככתב של העיתונות הנאצית. הוא דיווח על המתרחש במנצ'וריה הכבושה על ידי יפן וסקר את הקרבות המתחוללים בין הצבא היפני לבין הצבא האדום בגבול קוריאהברית המועצות. רשימותיו על הקרבות היו מדויקות ומפורטות והביאו לו יוקרה ביפן. שגריר גרמניה ביפן, הגנרל אויגן אוט, ערך את רשימותיו של ליסנר ושלח אותן לברלין כדו"חות רשמיים שהוא עצמו ערך.

השגריר הזמין את ליסנר להתייעצויות, ולאחר מכן צירף אותו אל סגל עובדי השגרירות ומינה אותו לנספח לענייני תעמולה בשגרירות. פעילותו העיתונאית הענפה הביאה לו פרסום בגרמניה ואף העמידה אותו בסכנה. היה זה כשאחד מחבריו לספסל הלימודים קרא בספטמבר 1939 את רשימותיו והשתומם על כך שיהודי מעז לכתוב בעיתון נאציונל-סוציאליסטי ופנה לברר את העניין בסניף המפלגה הנאצית. בעקבות זאת החל הגסטפו לחקור את עברו ושורשיו של ליסנר. החקירה העלתה כי אביו, רוברט ליסנר, זייף את תעודת הלידה שלו ונרשם כארי טהור. האב נאסר ואיבר ליסנר סולק מתפקידו כנספח בשגרירות, פוטר משני העיתונים, והחלו הליכים להוציאו מן המפלגה הנאצית. השגריר אוט פרש עליו את חסותו. במברק ששיגר ב-4 בינואר 1940 הוא הציע למשרד החוץ בברלין להמשיך להעסיק את ליסנר אך לשלול מנו את מעמדו הרשמי. הצעתו נתקבלה על ידי שר החוץ ריבנטרופ, והשגריר הרחיק את ליסנר מיפן ושלח אותו למנצ'וריה.

מרגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע ינואר 1940 הגיע איבר ליסנר למנצ'וריה. במנצ'וריה פגש סוכן של האבווהר, שירות המודיעין צבאי של גרמניה הנאצית, שהציע לו להצטרף לשירות ובתמורה ישוחרר אביו מן הכלא ויורשה, יחד עם אמו של ליסנר, להגיע לשאנגחאי, מקום בו התגורר בנו, אחיו של איבר ליסנר. שירותו של ליסנר במסגרת האבווהר היה רב ערך לשירות. כבר בפעילותו הקודמת ככתב צבאי התיידד ליסנר עם קצינים יפנים ושימש להם כמתורגמן לשפה הרוסית. בשנת 1938 שיתפו היפנים את ליסנר בחקירתו של גנריך ליושקוב, קצין בכיר בנקו"ד, ארגון הביון והמשטרה החשאית של ברית המועצות, שערק אז ליפן ונחשב לעריק הסובייטי הבכיר ביותר.

בסתיו 1940 חזר ליסנר לטוקיו. שם הודיע לו מפעילו מטעם האבווהר כי עליו להשתקע בחרבין בירת מדינת הבובות היפנית מנצ'וקוו שהייתה בשליטה יפנית.

בחרבין בנה ליסנר רשת ריגול שפעלה לאיסוף מידע על ברית המועצות והצבא האדום. הוא הפעיל רשת מודיעים שהתבססה על גולים רוסים וקוזאקים אנטי-קומוניסטים. הרשת העמיקה לחדור לתוך סיביר ומסרה מידע על תנועות הצבא במזרח הרחוק ועל מפקדיו בגזרה זאת.

באותה עת, לפני המתקפה הנאצית על ברית המועצות והצטרפותה של ברית המועצות למלחמה, פעלה בחרבין קונסוליה של ברית המועצות. ליסנר נהג להיפגש עם עובדי הקונסוליה לשם חילופי מידע. הוא שאב מהם מידע על הצבא האדום ומסר להם מידע על הצבא הקיסרי היפני. סופר רוסי בשם א.י.אוּטקין (А.И. Уткин) העלה בספרו על מלחמת העולם השנייה את הסברה כי המידע שליסנר מסר לאנשי הקונסוליה הסובייטית אודות היפנים היה מידע מטעה.

ראש האבווהר וילהלם קנריס העריך מאוד את המידע שסיפק ליסנר. כאשר קנריס דיווח על המידע במטהו של היטלר, העלה הדבר את ערכו של קנריס בעיני הפיהרר. באוגוסט 1941, חודשיים לאחר פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות, טוהר שמו של ליסנר מהחשד בדבר יהדותו. ליסנר קיבל על כך אישור בכתב מלשכת הפיהרר, אך לא הורשה להמשיך לכתוב בעיתונות הנאצית ואף לא הושבה לו החברות במפלגה הנאצית. הדבר לא גרם גם לחידוש מעמדו בעיני השלטונות היפנים.

לליסנר לא היה מעמד רשמי בחרבין, והוא ניסה לחזק את תדמיתו והציג עצמו כקצין בכיר באס אס ובפני השלטונות היפניים של מנצ'וריה אף טען כי הוא ראש הגסטפו במזרח הרחוק. לעומת זאת, אנשי הקהילה הגרמנית בחרבין הביעו תמיהה כיצד הצליח יהודי למחצה להגיע לתפקיד מפקד הגסטפו. כאשר בנובמבר 1941 הצליח הריגול הנגדי היפני לחשוף את רשת הריגול של ריכרד זורגה והוא נאסר, החל ליסנר לחוש בסכנה הנשקפת לו עצמו. במרץ 1942 דיווח לברלין על כך שהשגריר אוט ניסה לגונן על זורגה בטענה כי מעצרו הוא מזימה יפנית. הדבר הביא לפיטוריו של אוט ולשליחתו לסין כאזרח פרטי. גם צעד זה לא עזר לליסנר, וראש הגסטפו ביפן יוזף אלברט מייזינגר (אנ') החליט להעביר את הטיפול בליסנר לידי השירות החשאי היפני בתואנה שהוא מרגל סובייטי. על סמך החשדות כי ליסנר ריגל לטובת ברית המועצות וכי היה איש סודו של זורגה, אסרו היפנים ב-4 ביוני 1943 את ליסנר. יחד אתו נאסרו גם ידידו העיתונאי הגרמני ורנר קרומה (Werner Crome), מזכירתו היפנית ומזכירתו הגרמנייה. השגריר שבא במקומו של אויגן אוט, היינריך גאורג שטאמר (אנ'), לא התערב אצל השלטונות היפניים לטובת ליסנר, והוא הוחזק במעצר במשך שנתיים בידי הקמפייטאי, המשטרה הצבאית של קיסרות יפן, ועבר עינויים קשים מצד אנשיה עד כי ניסה פעמים אחדות לשים קץ לחייו. בראשית שנת 1945, בהתקרב סופה של המלחמה, סגרה הפרקליטות היפנית את התיק נגדו והוא שוחרר מבלי שהועמד לדין.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה שב ליסנר לגרמניה וחזר לפעילות עיתונאית וספרותית. עברו כסוכן האבווהר לא הוזכר, ומשנת 1949 הוא היה לעורך המגזין "קריסטל" (Kristall) של בית ההוצאה לאור "אקסל שפרינגר". בשנת 1958 ראה אור ספרו "כך חייתם" (So habt ihr gelebt), בו הטיף לגרמנים מוסר על אדישותם כלפי המשטר הנאצי.

בשנת 1959 יצא ליסנר למינכן ולפריז ככתב של השבועון הצרפתי "פארי מאץ'" (Paris Match) בנושאי היסטוריה ותרבות. הוא פרסם מספר ספרים בנושאים אלה. הספרים תורגמו לשפות רבות והפכו לרבי-מכר. שניים מהם, על קיסרי רומא ועל עמי הקדם ותרבותם, ראו אור בתרגום לעברית בישראל במחצית הראשונה של שנות ה-60, אף זאת מבלי שהוזכר בישראל עברו בשירות האבווהר.

ליסנר החל לכתוב את זיכרונותיו בשפה האנגלית, אך לא הספיק להשלימם עד מותו. שלוש שנים לאחר מותו יצא לאור ספר זיכרונותיו בשם "לשכוח אך לא לסלוח" (Vergessen aber nicht vergeben), ובו תיאורים על פעילותו כסוכן האבווהר ביפן. איבר ליסנר נפטר בצרפת בשנת 1967.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתונאית והמתרגמת יהודית אביטל, אשר משנות ה-60 ועד שנות ה-80 פרסמה מאמרים וכתבות בשבועון "דבר השבוע", שחלקם מתבסס על כתבות בעיתוני העולם, פרסמה בינואר 1971 את סיפורו של ליסנר תחת הכותרת "פרשת ליסנר". הכתבה המפורטת פורסמה למעלה משלוש שנים לאחר מותו וחודשים אחדים לאחר יציאתו לאור של ספר זיכרונותיו. בכתבה היא פירטה את טענות הביקורת שפורסמו על ספריו "כך חייתם" ו"לשכוח אך לא לסלוח". נקודות הביקורת העיקריות היו:

  • כי בספרו "כך חייתם", בו הטיף ליסנר מוסר לגרמנים על אדישותם כלפי המשטר הנאצי, הוא לא גילה לקוראים מה הוא עצמו עשה בתקופת השלטון הנאצי.
  • כי ספרו "לשכוח אך לא לסלוח" הוא מעין כתב הגנה בו ניסה להוכיח כי הוא למעשה לא פעל עבור הנאצים, אלא למען אדמירל קנריס שהשתתף בקשר העשרים ביולי והוצא להורג לאחר ההתנקשות בחייו של היטלר שבוצעה ב-20 ביולי 1944.
  • כי בספר זכרונותיו שילב סיפורים דמיוניים על פעילותו האנטי-נאצית כביכול וטען כי הצטרף לתנועת המחתרת בשנים 1937–1938.
  • כי בספרו הראשון "מבט החוצה" הוא הצדיק את מדיניות הפנים של גרמניה הנאצית ותקף את אלה הקוראים להחרימה כמחרחרי מלחמה.
  • כי בספר זיכרונותיו כתב כי אנשי השגרירות בטוקיו התנכרו אליו לאחר שמתח ביקורת על המשטר הנאצי, בעוד הסיבה לכך הייתה כי נתברר להם מוצאו היהודי.
  • כי טען בזכרונותיו שלהשתלבותו ברשת הריגול של האבווהר קדמה התכתבות ממושכת בינו לבין הגנרל האנס אוסטר, שהיה יד ימינו של קנריס ומראשי הקושרים נגד היטלר. זאת בעוד שעל סוכני האבווהר נאסר לקיים מגע ישיר כלשהו עם ברלין, ואין זה מתקבל על הדעת שאוסטר יסתכן בהתכתבות עם סוכן זוטר ממוצא יהודי.
  • כי טען בזכרונותיו כי בדוחו"ת המודיעין שלו מתח ביקורת על המשטר הנאצי, בעוד שבדוחו"ת שהוצאו מן הגניזה לאחר מותו אין שום ביקורת על המשטר.

יהודית אביטל סיכמה את הכתבה בכותבה:

"בקיץ 1947 שב ליסנר לגרמניה, ופתח דף חדש, של קריירה ספרותית. הוא כתב את ספרו "כך חייתם". הוא רצה לשכוח את "כך חייתי", את מה שעבר עליו ביפן. הדברים שרשם ביומנו האישי מעידים, כי עד יומו האחרון שאף להנציח את עצמו כגיבור דמיוני של תנועת-מחתרת דמיונית".

ספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קיסרי רומא: העולם העתיק, דע את העולם והמתרחש בו הוצאת הדר, 1963.
  • עמי קדם ותרבותם : התרבויות הגדולות של ארם נהרים, מצרים, פיניקיה, קמבודיה, השומירים, הבבלים, החיתים, פולינזיה, מלינזיה, אינקה, אטרוסקים, אשור, פרס, טרויה, סין, יפן, הודו, יוון, רומי וקרתגא הוצאת הדר, 1965.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]