איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל
סמליל האיגוד
פעילות סיוע נפשי וליווי לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
סניפים תל אביב, ירושלים, חיפה, באר שבע, נצרת
מנכ"ל אורית סוליציאנו
תאריך הקמה 1990 עריכת הנתון בוויקינתונים
www.1202.org.il
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל הוא איגוד של מרכזי סיוע, הפועלים בתשעה מוקדים בכל רחבי ישראל. המוקד הטלפוני של מרכזי הסיוע פועל 24 שעות ביממה ומספרו 1202. במקביל, מפעילים המרכזים גם קו סיוע ייעודי לגברים נפגעי תקיפה מינית, שמספרו 1203.

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות המרכזים מתמקדת בהענקת סיוע נפשי וליווי לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, וכן בנושאי חינוך, הסברה וחיזוק הקשר עם הקהילה. במקביל, פועלים המרכזים לשינוי חברתי, למען השגת זכויות ושיפור השירותים הניתנים לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, ולהפחתת שיעור התופעה בחברה הישראלית. פעילות המרכזים כוללת קידום יוזמות חקיקה, העלאת מודעות לנושא באמצעות אמצעי התקשורת, קיום ימי עיון ופעילויות חינוכיות, פרסום הדו"ח השנתי של מרכזי הסיוע, וייצוג בוועדות פרלמנטריות ובוועדה המייעצת של הרשות לקידום מעמד האישה. רוב תקציב המרכזים (כ-70%) מגיעה מתרומות והשאר ממשרד הרווחה[1].

המרכזים השיגו הישגים רבים בתחומי החקיקה, שיפור השירותים הניתנים לנפגעות ולנפגעים ובהגברת המודעות לגורמים ולמניעה של תקיפה מינית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית נוסד בשנת 1990 כארגון גג, המאגד תחתיו תשעה מרכזי סיוע מקומיים.

מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית הראשון מסוגו בארץ הוקם בתל אביב בשנת 1977 על ידי התנועה הפמיניסטית, בעקבות התאבדותה של סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, אם לילד, אשר באפריל 1976 חזרה לביתה מיום לימודים ונאנסה באזור השדות המקיפים את האוניברסיטה בשעות הצהריים. לאחר שפנתה למשטרה היא נחקרה במשך שעות ואחר כך נשלחה למכון הפתולוגי באבו כביר לבדיקה גופנית. במכתב ההתאבדות ציינה האישה כי נאנסה פעמיים: פעם על ידי התוקף ופעם על ידי המשטרה. כמו הרבה נפגעות תקיפה מינית אחרות באותה תקופה, לא היה לה לאן לפנות[2]. לפיכך, הוחלט להקים מרכז שיעניק אוזן קשבת ותמיכה לכל נפגעת המבוסס על העיקרון – "את לא לבד", בתקווה שהפניות למרכז יפרצו את מעגל השתיקה, הבדידות והבושה המאפיינים את תחושתן של נפגעות רבות. המרכז הוקם על ידי מתנדבות ותוך מספר שנים הוקמו מרכזים נוספים בירושלים, חיפה, באר שבע והרצליה. באותן שנים הגיע המימון לפעילות מהקרן החדשה לישראל ותרומות של אנשים פרטיים[2].

ב-1988 הוקם מסל"ן - מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ואלימות, נגב (מסל"ן), בידי ליזה ניקולאיצ'וק, פסיכולוגית שעלתה לארץ מקייב שבאוקראינה. מסל"ן היה המרכז הראשון שהפעיל קו סיוע בשפה הרוסית[3]. ב-9 באוגוסט 2010 קיבלה מסל"ן את אות הנשיא למתנדב המוענק על ידי נשיא המדינה. זהו אות יוקרתי המוענק אחת לשנה, למתנדבים יוצאי-דופן בחברה הישראלית.

בינואר 1996, בלחץ האיגוד, הוארכה תקופת ההתיישנות על ביצוע עבירות מין בתוך המשפחה. על פי התיקון לחוק העונשין, קורבנות של עבירות מין רשאים לתבוע את התוקף עד הגיעם לגיל 28, ובלבד שלא עברו יותר מעשר שנים מאז ביצוע העבירה האחרונה. ב-2003 הצליחו מרכזי הסיוע להביא להארכה נוספת של תקופת ההתיישנות, המאפשרת לנפגעים להתלונן במשטרה עד הגיעם לגיל 38[4].

בשנת 2004 הוקם בירושלים "קו הסיוע לגברים דתיים וחרדיים נפגעי תקיפה מינית", לאחר שלמרכז בתל אביב התברר שכ-25% מקרב הפונים לקו הסיוע הם הגברים הם דתיים או חרדים והיה צורך לגייס מתנדבים דתיים או חרדים, מתוך מחשבה שפנייה לאדם דתי תקל על הנפגע[5].

ארגונים ומוסדות סיוע בישראל לנפגעי אלימות מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל פועלים ארגוני תמיכה רבים לנפגעי אלימות מינית, כמוקדי חירום ולסיוע ממושך יותר. תשעה מרכזי סיוע ברחבי הארץ מאוגדים תחת האיגוד:

  • מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית ואונס (קריית שמונה והגליל) (ע"ר)
  • סיוע לנשים ונערות נגד אלימות, בנצרת
  • מרכז סיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית – חיפה והצפון (ע"ר)
  • מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית – השרון (ע"ר)
  • מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב (ע"ר)
  • קו הסיוע לגברים דתיים וחרדיים נפגעי תקיפה מינית (תחת מרכז סיוע ת"א)
  • מרכז סיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית – ירושלים ע"ש לינדה פלדמן
  • תאיר – מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה והטרדה מינית (ע"ר)
  • מסל"ן - מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ואלימות, נגב (ע"ר)
  • תהל -מרכז הסיוע לנשים וילדים דתים

ארגונים שאינם פועלים במסגרת האיגוד:

  • "א-סיוואר" – תנועה פמיניסטית ערבית לתמיכה בנפגעות תקיפה מינית (ע"ר).
  • מן המיצר - הארגון הראשון והיחיד מסוגו במגזר החרדי, המעניק בהתנדבות ייעוץ ולווי לנפגעים ונפגעות תקיפה מינית בציבור החרדי,הן בצד המשפטי והן בצד הנפשי.[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]