אידאה פיקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אידאה פיקסצרפתית Idée fixe – רעיון מקובע) הוא ביטוי שמתאר רעיון או תפיסה שקנו אחיזה כה מוצקה, עד שכל רעיון אחר נדחה ללא בדיקה של ממש. הביטוי מתייחס למצב חולני, בו השבוי באידאה פיקס כלל לא מודע לעיוורונו, דוחה על הסף כל ביקורת ואף מאשים את מבקריו, שכן לדידו עצם הערעור על האידאה פיקס הוא מעשה בלתי נסבל.

השימוש הראשון במונח מתוארך ל-1812, אז שימש את אבות הפסיכיאטריה כמונח מקצועי במקום המונח השגור קיבעון. המונח ממשיך לשמש בפסיכיאטריה לתיאור גורמים מרכזיים בהפרעות שונות כמו מלנכוליה וקנאה.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלת המונח לעולם היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות השתמשו ברעיון האידאה פיקס מאות שנים או יותר טרם נטבע המונח, למשל בדמותו של דון קישוט. אחרי שהמונח נטבע והוגדר חיש מהר הוא הושאל על ידי סופרים. למשל ג'ון לה-קארה בספרו החפרפרת מתאר איך צמרת הביון הבריטי התמכרה לרעיון, שחשד בקיום חפרפרת נובע מניסיון לקעקע את תרגיל ההונאה שלה עצמה, עד שהשתיקה כל התנגדות במשך שנים, בלי שתבין שההונאה הייתה כפולה.

מוזיקאים משתמשים בו לתאר מוטיב מוזיקלי בעל משמעות סמלית ביצירה, החוזר בכל פעם ב"לבוש" אחר במהלך היצירה, שמאפיין יותר מכל את התקופה הרומנטית. ה"אידיאה פיקס" הופיע לראשונה בסימפוניה הפנטסטית של ברליוז, בה סימל את אהובתו של גיבור העלילה, השבה ונגלית אליו בהזיותיו. מלחין מאוחר יותר שעשה שימוש במושג הוא אדגר וארז, מן המלחינים הבולטים במחצית המאה העשרים ומראשוני המוזיקה האלקטרונית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]