איוואן מאיסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איוואן מאיסקי, 1932

איוואן מאיסקירוסית: Иван Михайлович Майский;‏ (19 בינואר 18843 בספטמבר 1975) יהודי במוצאו שהיה דיפלומט סובייטי, אשר בעת מלחמת העולם השנייה שימש כשגריר ברית המועצות בבריטניה.

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

איוואן מאיסקי נולד בשנת 1884 בעיירה קירילוב (Кириллов) באימפריה הצארית בשם יאן לחוביצקי, בנם של יהודים מתבוללים שמוצאם מפולין. אביו היה רופא צבאי ואמו מורה.

בשנת 1923 התחיל בלימודי פילוסופיה ופילולוגיה באוניברסיטה של עיר הבירה סנט פטרבורג, בה הצטרף בשנת 1903 לתנועת המנשביקים המהפכנית. בעת מהפכת 1905 היה מאנשי הסובייט, המועצה המהפכנית, של העיר סרטוב. בשנת 1906 נאסר על ידי שלטונות הצאר והוגלה לסיביר. הוא ברח ממקום גלותו אך נשאר בסיביר בה המשיך בפעילותו המהפכנית בשם בדוי. בשנת 1908 הגיע לגרמניה בה למד כלכלה באוניברסיטת מינכן. תוך כדי כך המשיך בפעילותו המהפכנית ולשם כך נסע פעמים אחדות לפריז ולשווייץ ונפגש עם לנין. בשנת 1912 השלים את לימודי הכלכלה ועבר לאנגליה וקבע את מושבו בלונדון, שם קשר קשרי ידידות עם מהפכנים רוסים נוספים, גיאורגי צ'יצ'רין ומקסים ליטבינוב, מי שיהיו לימים דיפלומטים בכירים בברית המועצות. כאשר שיפר את ידיעותיו בשפה האנגלית הוא הרחיב את חוג מכריו וביניהם נכללו המחזאי והסופר ג'ורג' ברנרד שו, הסופר הרברט ג'ורג' ולס והפעילה הסוציאליסטית והכלכלנית ביאטריס וב.

מאיסקי (מימין) חותם בשם ברית המועצות על הסכם אי-התקפה עם פינלנד, 21 בינואר 1932

במאי 1917 חזר מאיסקי לרוסיה. הוא חזר כאיש התנועה המנשביקית והתיישב בעיר סמרה על גדות נהר הוולגה. כאשר הוקמה בסמרה הממשלה המהפכנית, הקומוץ', הצטרף אליה ובשל כך סולק מן התנועה המנשביקית. למפלגה הבולשביקית הצטרף רשמית בשנת 1921. במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה יצא לשליחות במונגוליה לשם יצירת קשרי מסחר עימה. בשובו ממונגוליה התמנה ליו"ר ועדת התכנון בסיביר ובשנת 1922 הצטרף למשרד החוץ הסובייטי ויצא לשליחות דיפלומטית כיועץ לשגרירות הסובייטית בטוקיו ולאחר מכן נתמנה לראש מחלקת העיתונות במשרד החוץ ובה בעת היה גם עורך הירחון הספרותי זויאדב – הכוכב (ברוסית Звезда) שיצא לאור בלנינגרד. בין השנים 1929 ל-1932 שימש שגריר ברית המועצות בפינלנד. ב-21 בינואר 1932 נחתם הסכם אי-התקפה בין ברית המועצות לפינלנד. ההסכם נחתם על ידי נציגי שתי המדינות, איוואן מאיסקי חתם בשם ברית המועצות ושר החוץ הפיני חתם בשם פינלנד. הסכם זה הופר באופן חד צדדי על ידי ברית המועצות בשנת 1939 כאשר ברית המועצות תקפה את פינלנד במלחמת החורף.

שגריר בלונדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1932 שב מאיסקי ללונדון כשגריר ברית המועצות בבריטניה. לתפקידו בלונדון הייתה חשיבות רבה מאחר שסטלין ראה את בריטניה כיריבתה הראשית של ברית המועצות במאבק על ההגמוניה באירופה. השכלתו ובקיאותו בשפות הקנו לו מעמד בחוגי השלטון בבריטניה והוא יצר מערכת יחסים עם אישי השלטון בבריטניה כולל עם שר החוץ הבריטי הלורד הליפקס ועם וינסטון צ'רצ'יל, שהיה אז ב"שנות המדבר" שלו מחוץ לממשלה ובהמשך היה לראש הממשלה. מאמציו של מאיסקי לכונן הסכם ביטחון קיבוצי נגד גרמניה הנאצית באמצעות חבר הלאומים לא צלחו, אך הפופולריות שלו בבריטניה והנגישות שלו לממסד הבריטי היו ככל הנראה הסיבה לכך שהוא לא נמנה עם קורבנות הטיהורים הגדולים. בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שנחתם ב-23 ביולי 1939, ומלחמת החורף שפרצה כאשר ברית המועצות תקפה את פינלנד ב-30 בנובמבר 1939, השקיע מאיסקי מאמצים רבים במשך קרוב לשנתיים למנוע התפרצות מעשי איבה בין בריטניה לברית המועצות.

לפני מבצע ברברוסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך החודשים שקדמו למבצע ברברוסה, פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות שהחלה ב-22 ביוני 1941, הגיעו אל סטלין התרעות רבות ממקורות שונים, על המתקפה הגרמנית הצפויה. הידועות בהן היו האזהרה שהעביר ב-20 במרץ 1941 סגן שר החוץ של ארצות הברית סאמנר ולס לשגריר ברית המועצות בארצות הברית קונסטנטין אומאנסקי ואיגרת אזהרה מפורשת שהעביר צ'רצ'יל לסטלין ב-3 באפריל 1941 באמצעות שגריר בריטניה במוסקבה סר סטפורד קריפס. לסובייטים עצמם היו התרעות ממקורות ריגול שלהם. ריכרד זורגה, מרגל סובייטי שפעל ביפן, דיווח כי 170 דיוויזיות גרמניות עומדות לתקוף את ברית המועצות ונקב בתאריך 22 ביוני כמועד פתיחת הפלישה הגרמנית. רשת הריגול הסוביטית בגרמניה ובמערב אירופה, התזמורת האדומה, שנהנתה ממקורות מהימנים בצמרת הצבא הגרמני, העבירה גם היא מספר התרעות לגבי התוכניות הגרמניות לפלישה. בנוסף לכך קיבל סטלין התרעות רבות מהמודיעין הצבאי הסובייטי (ה-GRU) על ריכוזי כוחות גרמניים גדולים באזורי הגבול, על טיסות סיור רבות שביצע הלופטוואפה מעל השטח הסובייטי ועל העברת מרבית יחידות הצבא הגרמני ממרכז ומערב אירופה למדינות הגובלות בברית המועצות.

הבריטים העבירו גם מספר התרעות באמצאות איוואן מאיסקי. בחדשים אפריל, מאי ויוני ניהל שר החוץ הבריטי אנתוני אידן חמש שיחות עם מאיסקי. בכל אחת מהן כלל שר החוץ אזהרות על ההיערכות הצבאית הגרמנית מול ברית המועצות. לאחר הפגישות אמר מאיסקי לאלכסנדר ורט, עיתונאי, סופר וכתב צבאי בריטי ממוצא רוסי שתיעד את ברית המועצות באותה תקופה, כי הוא העביר את כל ההתרעות לסטלין.

ב-10 ביוני, כשכבר היה ברור למודיעין הבריטי שהיטלר עומד לתקוף את ברית המועצות, הוחלט על העברת אזהרה מפורשת נוספת לסטלין. באותו יום זימן אליו סגן שר החוץ הבריטי אלכסנדר קאדוגן את מאיסקי והודיע לו:

"בהוראת ממשלת הוד מלכותו עלי להעביר לך הודעה חשובה. אנא טול דף נייר ורשום את אשר אומר לך"[1]

ואז החל להכתיב לשגריר רשימה מפורטת של התפרסות הכוחות הגרמניים מזרחה, תוך מסירת התאריכים והמקומות המדויקים של תנועת האוגדות. בתום ההכתבה הוסיף קאדוגן:

"ראש הממשלה מבקש בכל לשון של בקשה שתעביר את הנתונים האלה לממשלה הסובייטית"[2]

מאיסקי מיהר לשגר מכתב מוצפן למוסקבה אודות המידע שנמסר לו על ידי קאדוגן. מאיסקי האמין כי במידע שהעביר יביא להגברת ההגנה על הגבול המערבי של ברית המועצות, אך התפלא לראות כי התגובה היחידה הייתה הודעה שפירסמה סוכנות הטלגרף הרוסית ב-14 ביוני בה הוקיעה את השמועות של העיתונות הבריטית והזרה על מלחמה העומדת לפרוץ ברוב בין ברית המועצות וגרמניה.

באותו יום עצמו נקרא מאיסקי אל שר החוץ אידן שחיזק את אזהרתו של קאדוגן. ב-13 ביוני זימן אידן שוב את מאיסקי במאמץ אחרון להזהיר את הרוסים. אידן אמר:

"בארבעים ושמונה השעות האחרונות הפך המידע שהגיע אלינו משמעותי יותר. ייתכן שריכוזי הכוחות מיועדים ליטול חלק במלחמת עצבים, או שתכליתם התקפה על רוסיה. לא ידעתי איזו משתי האפשרויות היא הנכונה, אך היה עלינו לשקול, לאור ההיערכות הכבירה הזו, שעלול להיווצר קונפליקט בין רוסיה וגרמניה".[3]

אידן הבטיח למאיסקי כי בריטניה תחוש לעזרת רוסיה אם אכן תהיה פלישה.

ביום שבת, 21 ביוני, יום לפני שהחלה הפלישה, יצא מאיסקי למנוחת סוף השבוע בביתו של חואן נגרין, ראש הממשלה הגולה של ספרד, בפרברי לונדון. הוא הוזעק בדחיפות לשוב לשגרירות מאחר שסר סטפורד קריפס, שגריר בריטניה בברית המועצות, שהגיע לבריטניה להתייעצויות, מבקש בבהילות לפוגשו. בהגיעו לשגרירות הודיע לו קריפס בהתרגשות:

"אתה זוכר שהזהרתי כבר את הממשלה הסובייטית יותר מפעם שהתקפה גרמנית קרבה לבוא....ובכן בידינו מידע מהימן שהתקפה זו תתרחש מחר, ה-22 ביוני, או לכל המאוחר ב-29 ביוני".[4]

קריפס המשיך והסביר למאיסקי את סיבת המועד החלופי, באומרו שהיטלר תוקף תמיד ביום ראשון, והתכוון בכך לומר כי אם לא יהיה זה ביום ראשון הקרוב יהיה זה ביום ראשון שלאחריו.

מאיסקי שיגר מיד מברק למשרד החוץ הסובייטי ושב לביתו של נגרין שם המתין במתח לראות מה יקרה למחרת יום ראשון.

לאחר הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטלין התעלם מההתרעות הרבות ביחס לפלישה הגרמנית הקרובה, לרבות ההתרעות שהעבירו הבריטים באמצעות מאיסקי. את ההתרעות שהגיעו ממקורות מודיעין בריטיים ראה סטלין כניסיון של ההנהגה הבריטית לסכסך בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית, ולגרור אותן למלחמה שתשרת את האינטרסים של בריטניה.

בבוקר 22 ביוני, בביתו של חואן נגרין, התבשר מאיסקי כי באותו יום לפנות בוקר פלשו כארבעה מיליון חיילים של גרמניה ומדינות הציר לשטח ברית המועצות.

בעקבות פלישת גרמניה לברית המועצות מצא עצמו סטלין במחנה אחד עם בריטניה במאבק נגד היטלר. מאיסקי פעל רבות לחיזוק הברית ופעולותיו זכו לתגובה חיובית מצד הבריטים, מה גם שהפלישה לברית המועצות הסירה את איום הפלישה הנאצית לבריטניה. עם צ'רצ'יל קיים מאיסקי מערכת יחסים קרובים ולבביים, אך לא עלה בידו להביא את צ'רצ'יל לפתוח בחזית שנייה באירופה או לנהל משא ומתן להסדר היחסים עם ברית המועצות לכשתסתיים מלחמה.

ולדיסלב שיקורסקי, ראש הממשלה הפולנית הגולה, הבין כי בעקבות הפלישה השתנו יחסי הכוחות במלחמה באופן דרסטי, והם מחייבים חשיבה מחדש. סטלין היה אויבה הגדול של הלאומיות הפולנית; הוא פלש לפולין, החזיק בחלקיה המזרחיים ועשרות אלפי שבויים פולנים שנפלו בידי הרוסים הוחזקו במחנות שבויים כשהקשר עימם מנותק והיה חשש חמור לגורלם (בדיעבד התברר כי אכן חששות אלו היו מוצדקים, וכי כ-22,000 חיילים ואזרחים פולנים, רובם קצינים, נרצחו בטבח יער קאטין). למרות זאת המצב החדש שנוצר חייב שיתוף פעולה פולני עם ברית המועצות. בעידודו של שר החוץ הבריטי אנתוני אידן יצר שיקורסקי מגעים עם מאיסקי. וב-30 ביולי 1941 חתמו השניים על הסכם שלפיו חודשו היחסים הדיפלומטיים בין פולין ובין ברית המועצות, אשר נותקו עת פלשה ברית המועצות לפולין ב-17 בספטמבר 1939. בעקבות ההסכם שיחררו הסובייטים מאות אלפי שבויי מלחמה מן הגולאגים. הוחל בהקמת צבא פולני בברית המועצות שיילחם לצד הסובייטים. הגנרל הפולני ולדיסלב אנדרס, שנפל בשבי הסובייטים כאשר שפלשו לפולין ממזרח ונכלא בכלא לוביאנקה במוסקבה, שוחרר מן הכלא ונתמנה למפקד צבא זה, ששמו הרשמי היה "הקורפוס הפולני השני" אך קיבל את הכינוי "צבא אנדרס". החיילים והקצינים פולניים ששוחררו מהשבי הצטרפו לצבא אנדרס.

ב-22 בספטמבר 1941, כאשר מלאו שלושה חודשים לפלישה והגרמנים עמדו כבר קרוב לשערי מוסקבה, נשא מאיסקי נאום פומבי בלונדון. הוא סקר את מהלך המלחמה, מנה את האבידות העצומות של הגרמנים ולא הסתיר כי:

"גם לרוסיה נגרמו אבידות קשות, האויב כבש אזורים תעשייתיים חשובים והרוסים נאלצו לפנות כמה וכמה בתי חרושת ויעבור זמן מה עד שיוכלו להתחיל מחדש את מפעליה במקומות החדשים. משום כך קשה לרוסיה למלא את החסר עקב אבידות בחומרים, ולכן צריכים העמים האחרים שוחרי החופש לעמוד בפרץ ולספק לרוסיה את הדרוש לה. העם הסובייטי זכאי ליהנות משיתוף פעולה זה, כיון שהוא נלחם בגבורה".

בדברו על הדעה שרווחה אז במערב כי הנאצים יוכרעו ברוסיה על ידי תנאי החורף הקשים בה, שכונו על ידי הפרשנים "גנרל חורף", כפי שקרה לצבאו של נפוליאון כמאה שלושים שנים קודם לכן, אמר מאיסקי:

"אסטרטגים רבים חובבים מדברים בקלות על "גנרל חורף" ו"גנרל בוץ". גישה שאננה זאת יש בה סכנה גדולה מאד....נראה כי מנגנון המלחמה הגרמני עודנו חזק ורוסיה שרויה במצב קשה, ואין להתעלם מרצינות המצב. הטכנולוגיה החדשה של המלחומה החלישה במידה רבה את חשיבותם של גורמים כמו "גנרל חורף" ו"גנרל בוץ", ואולי הורידה אותם לדרגת קולונלים או מאיורים".[5]
בקדמת התמונה, מימין לשמאל: וינסטון צ'רצ'יל, ויצ'סלאב מולוטוב ואיוואן מאיסקי. מאחור, בין מולוטוב למאיסקי: אנתוני אידן. 26 במאי 1942

הדי הנאום הגיעו גם לארץ ישראל והמשורר נתן אלתרמן פרסם ב-26 בספטמבר במדורו "רגעים" בעיתון "הארץ" את שירו הידוע "גנרל חורף". במוטו לשיר הוא ציטט את דברי מאיסקי בתרגום חופשי: "אין אנו סומכים על החרף בלבד. גנרל חרף ירד בימינו לדרגת מאיור". את השיר הוא סיים בנימה אופטימית:

"והיה עת ישוב השלום מסביב,
עת נבקיע חומות וחיץ,
שוב נשוב למלאכתנו: שדות להניב
ולתת בעתם רוח, שלג ורביב,
אנכי מאיור חרף וסרג'נט אביב,
ואחינו הקורפורל קיץ".[6]

בכל משך התקופה שמיום הפלישה ועד לסיום תפקידו בלונדון שמר מאיסקי על יחסים הדוקים עם צ'רצ'יל ואידן, והגיע כמעט כל יום למשרד החוץ הבריטי כדי להתעדכן על ההתפתחויות החדשות. מאיסקי הביע בפני סטלין את ביטחונו כי לבריטניה אין כל כוונה לחתום על הסכם שלום נפרד עם גרמניה.

סגן שר החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1943 נקרא מאיסקי למוסקבה ונתמנה לסגנו של שר החוץ של ברית המועצות, ויאצ'סלב מולוטוב. במקומו נתמנה כשגריר בלונדון מקסים ליטבינוב, אף הוא יהודי. היה זה כבר לאחר שגלגל המלחמה החל להתפך בעקבות הניצחון של הצבא האדום בקרב סטלינגרד בראשית חודש פברואר, ובעת שהתחולל קרב קורסק, שהיה המתקפה האסטרטגית הגרמנית האחרונה שנערכה בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, כאשר הצבא הגרמני החל לאבד את היוזמה בחזית הסובייטית, והתחילה נסיגתו ההדרגתית מערבה. במסגרת תפקידו החדש הוטל על מאיסקי לעמוד בראש מספר ועדות שתיכננו את המהלכים הסובייטיים בתקופה שלאחר סיום המלחמה. ההכנות כללו את פירוק גרמניה מחימוש, חיובה תשלום פיצויים, הענשת פושעי מלחמה נאצים והכנות לתקופה ארוכה של כיבוש סובייטי בגרמניה. עם זאת המליץ מאיסקי על המשך שיתוף הפעולה עם בעלות הברית המערביות. הוא תכנן גם את שיקומה של פולין בגבולות מוגדרים. על פי חזונו יהיו באירופה לאחר המלחמה שני כוחות עיקריים, כוח יבשתי סובייטי וכוח ימי בריטי.

ארבעה חודשים לפי כניעת גרמניה הנאצית התכנסה ביאלטה שבחצי האי קרים, ב-4 בפברואר 1945, ועידת יאלטה. בוועידה השתתפו מנהיגי המעצמות רוזוולט, צ'רציל וסטלין. חודשיים לאחר הניצחון התכנסה בעיר פוטסדאם על אדמת גרמניה הכבושה, ב-17 ביולי, ועידת מנהיגי המעצמות המנצחות, סטלין, הארי טרומן, שבא במקומו של רוזוולט שנפטר ב-12 באפריל 1945, וצ'רצ'יל שהוחלף במהלך הוועידה על ידי קלמנט אטלי, לאחר שהפסיד בבחירות בבריטניה. בשתי הוועידות החלו להתגלות המחלוקות שבין שלוש המעצמות בקשר לחלוקת אזורי ההשפעה באירופה ביניהן, שהביאו לבסוף להיווצרות המלחמה הקרה. מאיסקי השתתף בשתי הועידות כיועצו הראשי של סטלין. כשהמלחמה הקרה החלה להתגבר סולק מאיסקי, שצידד בשיתוף פעולה עם מעצמות המערב, מתפקידו כסגן שר החוץ.

יחסו ליהדות ולציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איוואן מאיסקי, יחד עם מקסים ליטבינוב וקונסטנטין אומאנסקי, שלושתם יהודים, שהיו מהדיפלומטים הבכירים של ברית המועצות בתקופתם, גילו יחס תומך ביהודים שהצליחו להחלץ מהנאצים בעת המלחמה ובפליטי השואה לאחר סיומה. לשלושתם היה יחס אוהד, אם כי בנסיבות המציאות של השלטון הסובייטי, זהיר למדי, למפעל הציוני בארץ ישראל.

עד שנת 1939 הייתה וילנה, בירת ליטא, תחת שלטון פולני. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה פלשו הסובייטים לליטא ביוני 1940. בווילנה שתחת השלטון הסובייטי התרכזו כארבעה עשר אלף פליטים יהודים שברחו מפולין, בהם כארבעת אלפים בני ישיבות ורבנים. רבנים מארץ ישראל, בהנהגתו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, פעלו נמרצות להשגת אישורי הגירה לארץ ישראל ("סרטיפיקטים" בלשון התקופה) משלטונות המנדט הבריטי, ולהסכמת שלטונות ברית המועצות ליציאתם מווילנה. לצורך כך יצא הרב הרצוג ללונדון, בלווית הנרייטה סאלד ויהודה לייב מאגנס לפגישה עם השגריר מאיסקי.

את הפגישה תיאר לימים הרב הרצוג בפני העיתונאי דוד לזאר. הרב סיפר לעיתונאי כי כדי לקבל את פניו ירד מאיסקי לרחוב ופגישתם החלה ברוח מבדחת, כששאלתו הראשונה של השגריר הייתה: "כבודו בא באווירון ללונדון? אם כן היה כבודו קרוב לשמיים" והרב השיב: "גם הוד מעלתו יכול להיות קרוב לשמיים אם ימלא את משאלתי אשר למענה באתי אליו" ומאיסקי השיב: "אני נציג ממשלה אתאיסטית ואינני מעוניין בכך". השיחה נמשכה ברוח קלה ולפתע אמר מאיסקי: "מצאת חן בעיני, אעשה למענך מה שאוכל". ואז שטח בפניו הרב את עניינם של פליטי ליטא, הרבנים ובחורי הישיבה ומאיסקי הבטיח לפנות מיד לממשלתו ולהמליץ על מתן הרישיון ליציאה עבורם.[7]

במקביל לפעולתו של הרב פנה גם זרח ורהפטיג, שהיה אז פליט בווילנה, בבקשה דומה לשלטונות הסוביטיים של ליטא.

באוגוסט 1940 נתקבלה ממוסקבה תשובה חיובית, המאשרת כי כל פּליט שבידו אשרת כניסה לארץ מסוימת, יקבל גם היתר יציאה דֶרֶך ברית המועצות. כבר בספטמבר החלה יציאת הפליטים ואלפים מהם יצאו מווילנה ומקובנה והגיעו לארץ ישראל, חלקם דרך אודסה וטורקיה, חלקם דרך באקו וטהרן וחלקם דרך ולדיווסטוק ויפן.

גם הנהגת היישוב רקמה קשרים עם מאיסקי. באוקטובר 1941 יזמה ההסתדרות מגבית לרכישת ציוד רפואי לצבא האדום, ואחרי שבועות אחדים נאספו ונשלחו ללונדון עשרת אלפים לירות ארץ ישראליות, סכום עתק באותם הימים. בכסף נרכש ציוד רפואי ונציג ההסתדרות בבריטניה, ברל לוקר, העביר אותו לידיו של מאיסקי.

ראשי הנהגת היישוב שהגיעו ללונדון נועדו עם מאיסקי. עם חיים ויצמן נשיא ההסתדרות הציונית נועד מאיסקי ב-3 בפברואר 1941. ויצמן ביקש את תמיכת ברית המועצות בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל והעלה בפניו את החשש לגורלם של יהודי אירופה תחת הכיבוש הנאצי. עם דוד בן-גוריון נפגש מאיסקי פעמיים, בשנת 1941 ובשנת 1942. מאיסקי אמר לבן-גוריון כי הוא מאמין שהיהודים יקימו מדינה וינצחו במלחמה בזכות שני דברים: הנוער הארץ-ישראלי הנפלא ואנשי-המדע היהודים, המסוגלים לחולל נפלאות. בדצמבר 1942 נפגש מאיסקי עם משה שרתוק (לימים שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שדן עמו בבעיית ילדי טהרן, קבוצה של 719 ילדים יתומים מפולין, שנדדו בברית המועצות והגיעו לטהרן, שם חיכו עד שתימצא דרך להעבירם לארץ-ישראל, ובסופו של דבר הגיעו לארץ בפברואר 1943.

בתחילת חודש ספטמבר 1943 הגיע מאיסקי, כסגן שר החוץ, לביקור בארץ ישראל. נלוותה אליו אשתו אגניה (ברוסית: Агния Александровна Майская). הביקור נערך בתקופה בה לבלבו יחסי היישוב היהודי עם ברית המועצות, לאחר הניצחונות הסוביטיים בקרב על סטלינגרד ובקרב קורסק, כאשר הצבא הגרמני נהדף מערבה. גילויי האהדה לברית המועצות באו לידי ביטוי בהקמת ליגה V שנועדה לסיע לברית המועצות במלחמתה. בכספי התרומות שאספה הליגה נרכשו שלושה אמבולנסים על ציודם, ובאפריל 1943 הם הוסעו בידי נהגים עבריים, בדרך היבשה מארץ ישראל לעבר הירדן ומשם לעיראק ולאיראן. ב-28 באפריל 1943 הגיעו האמבולנסים לטהרן, שם נמסרו לידי אנשי השגרירות הרוסית, שהעבירו אותם לידי הצבא האדום בגבולה של ברית המועצות עם איראן.

מאיסקי ואשתו הגיעו לארץ ישראל דרך מצרים במוצאי שבת, 2 באוקטובר 1943. למחרת בבוקר סיירו בני הזוג בעיר העתיקה בירושלים ומאיסקי פקד את הכותל המערבי. אחר הצהרים נפגש מאיסקי עם הרב הרצוג, ולאחר מכן נפגשו עם מנהיגי היישוב דוד בן-גוריון ואליעזר קפלן. לאחר הפגישה נסעו מאיסקי ואשתו עם בן-גוריון וקפלן לקיבוץ קריית ענבים. בדרך התעניינו במבנה הקיבוץ ובאורח החיים בו. בהגיעם לקיבוץ שוחחו עם חברי הקיבוץ על תולדותיו. בקריית ענבים נפגשו עם גולדה מאיר (אז מאירסון) שהייתה אז מזכירת הוועד הפועל, ההנהגה העליונה של ההסתדרות. אגניה מאיסקי הביעה בפני גולדה תודה על תרומת הסך עשרת אלפים לירות שנאספו על ידי ההסתדרות בשנת 1940 במגבית לרכישת ציוד רפואי לצבא האדום. משם נסעו לקיבוץ מעלה החמישה וביקרו בו בכל ענפי המשק. שכשעמדו לצאת נפרדה אגניה מאיסקי מחברי הקיבוץ ב"שלום" בעברית. בדרכם חזרה לירושלים התפתחה שיחה של שעה בין מאיסקי לבן-גוריון, קפלן וגולדה. מאיסקי אמר להם כי הוא התרשם עמוקות ממראה עיניו והרבה לשאול על המפעל והציוני ועל התוכניות הציוניות לאחר שתסתיים המלחמה. הוא ביקש מבן-גוריון להמציא לו ספרים בנושא ההתיישבות היהודית בארץ. כן ביקש כי יינתן לו אלבום תמונות מנוף הארץ. בקשתו נענתה ועוד באותו ערב נמסרו לו הספרים והאלבום. בן-גוריון, שדיווח למחרת על המפגש עם מאיסקי בישיבת ההנהלה הציונית, הודה כי הופתע מאוד מן ההתעניינות הרבה שהפגין מאיסקי, שלדברי בן-גוריון גילה יחס רציני לשאלה כיצד תוכל ארץ ישראל לפתור את בעיית היהודים לאחר המלחמה. עם ערב חזרו בני הזוג לירושלים וסיירו בכמה שכונות בה.[8]

לאחר יממה אחת בארץ ישראל שב מאיסקי למוסקבה וערך לקרמלין דו״ח מלא התפעלות על הישגי הקידמה המופלאים שהשיגו היהודים בארץ ישראל והגיש לסטלין מזכר מפורט בדבר היתרונות האסטרטגיים של שיתוף פעולה עם היישוב. מאמציו והעניין שגילה בנושא זה היו בין הגורמים שהביאו בהדרגה לתפנית במדיניות הסובייטית, לתמיכה בעצרת האו"ם בשנת 1947 בתוכנית החלוקה, למתן היתר לפליטי השואה לעלות לארץ ישראל ממדינות מזרח אירופה שבשליטת ברית המועצות ולהכרה במדינת ישראל מיד לאחר הכרזת העצמאות.

קברו של איוואן מאיסקי במוסקבה

סוף דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שמאיסקי סולק מתפקיד סגן שר החוץ הוא הצטרף בשנת 1946 לאקדמיה הרוסית למדעים במסגרתה עסק במחקרים היסטוריים וכתב על מלחמת האזרחים בספרד ועל מלחמת העולם השנייה. כמי שהיה צפוי בעצמו, בשל עמדותיו המדיניות המתונות, להיות בין נפגעי הטרור הסטלינסטי לא גינה מאיסקי את הטרור, אך כבר בשנת 1943 החל הנ.ק.ו.ד. לאסוף עליו חומר מפליל. לבסוף בשנת 1953, זמן קצר לפני מותו של סטלין, הוא נעצר, הועמד דין ונדון לשש שנות מאסר בעוון ריגול לטובת הבריטים, כמי שלכאורה גויס לכך על ידי שר החוץ הבריטי אנתוני אידן. בשנת 1955, שנתיים לאחר מותו של סטלין, שוחרר מאיסקי מן המאסר וטוהר מכל האישומים. בשנת 1962 יצאו לאור זכרונותיו בשפה הרוסית, שראו אור בשנת 2015 גם בשפה האנגלית.

בשנת 1966 היה מאיסקי אחד החותמים על עצומה של 25 סופרים, מדענים ואנשי תרבות רוסיים שהופנתה אל שליט ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב בה הביעו התנגדות לאפשרות של טיהור שמו של סטלין.

איוואן מאיסקי הלך לעולמו בשנת 1975 בהיותו בן 91 והוא קבור בבית העלמין נובודוויצ'יה במוסקבה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יומני מאיסקי באנגלית
The Maisky Diaries - Red Ambassador to the Court of St James's, 1932-1943, Yale University Pres 2015

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בארטון וילי, מילת הקוד ברברוסה, הוצאת מערכות, 1980, עמ' 110.
  2. ^ בארטון וילי, מילת הקוד ברברוסה, הוצאת מערכות, 1980, עמ' 111.
  3. ^ בארטון וילי, מילת הקוד ברברוסה, הוצאת מערכות, 1980, עמ' 117.
  4. ^ בארטון וילי, מילת הקוד ברברוסה, הוצאת מערכות, 1980, עמ' 125.
  5. ^ נאומו של מאיסקי בלונדון, דבר, 24 בספטמבר 1941.]
  6. ^ נתן אלתרמן, הטור השביעי. הוצאת עם עובד, 1948 בעמ' 163.
  7. ^ דוד לזאר, ראשים בישראל. הוצאת עמיחי, 1955 עמ' 107–108.
  8. ^