איוואן שמליוב

איוואן שמליוב
Иван Сергеевич Шмелёв

איוואן שמליוב
לידה	21 בספטמבר 1873 (יוליאני) מוסקבה, האימפריה הרוסית
פטירה	24 ביוני 1950 (בגיל 76) Bussy-en-Othe, צרפת
מקום קבורה	בית הקברות הרוסי סן-ז'נביאב-דה-בואה, בית הקברות דונסקויה החדש
מדינה	האימפריה הרוסית
שפות היצירה	רוסית
השכלה	האוניברסיטה המלכותית של מוסקבה, הפקולטה למשפטים (1898)

אִיוַואן סֶרְגֵֶיֶיוִויץ' שְׁמֶלְיוֹב (ברוסית: Иван Сергеевич Шмелёв; 21 בספטמבר 1873 (יוליאני) – 24 ביוני 1950) היה סופר רוסי הידוע בעיקר בזכות שחזוריו האידיליים של עבר טרום-מהפכני בזמן שהותו ברובע הסוחרים של מוסקבה. הוא היה חבר בקבוצה הספרותית "סרדה" במוסקבה. לאחר מהפכת אוקטובר, שמליוב נמלט לצרפת, והפך לסופר גולה.

קורות חיים

ראשית חייו

הבית ברחוב גגארין בוולדימיר, בו גר שמליוב לאחר סיום לימודיו.

לוחית זיכרון לשמליוב בוולדימיר

שמליוב נולד בזאמוסקבורצ'יה למשפחת סוחרים; לאחר שסיים את לימודיו בתיכון ב-1894, למד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת מוסקבה. סיפורו הראשון פורסם ב-1895; באותה שנה ביקר במנזר ואלאם , ביקור שהותיר עליו השפעה רוחנית עמוקה ותוצאתו הייתה ספרו הראשון, "על צוקי ואלאם" (На скалах Валаама), שפורסם ב-1897. לאחר שסיים את לימודיו ב-1898, שירת בצבא ושהה כמה שנים כעובד מדינה בוולדימיר תוך כדי כתיבה מתמשכת; סיפוריו המוקדמים פורסמו על ידי בית ההוצאה לאור "זנאנייה" של מקסים גורקי. לאחר המהפכה הרוסית של 1905, גדלה הפופולריות שלו, וסיפורו משנת 1911, "האיש מהמסעדה" (Человек из ресторана), זכה להצלחה עצומה והפך אותו לאחד הסופרים הידועים ביותר באותה תקופה. הסיפור "מתאר, עם רגעים בעלי עוצמה דוסטוייבסקאית, את הניוון של העשירים, כפי שנראה על ידי מלצר פשוט ואב אדוק שאליו שבים הבן והבת לאחר הרפתקאות הרסניות בעולם". סיפורו של שמליוב שימש בסיס לסרטו של יעקב פרוטזנוב בעל אותו השם , שיצא לאקרנים ב-1927, כשמיכאיל צ'כוב משחק בתפקיד הראשי.

קריירה

ב-1912 ארגן שמליוב את "הוצאת סופרי מוסקבה" («Книгоиздательство писателей в Москве»), שהוציאה לאור את יצירותיהם של איוואן בונין, בוריס זאיצב וסופרים מובילים אחרים באותה תקופה, כמו גם את יצירותיו שלו. יצירותיו מתקופה זו ואילך "היו יוצאות דופן בעושר שפתן העממית (נארודניי – במובן של "השייך לעם").... ראוי במיוחד לציון היה השימוש המבריק שלו בטכניקת הסקאז ".

שמליוב קיבל בברכה את מהפכת פברואר ואת נפילת האוטוקרטיה. הוא יצא לסדרת מסעות ברחבי רוסיה כדי לראות את השפעות השינוי, והתרגש מאוד כאשר גולים פוליטיים ששבו מסיביר סיפרו לו עד כמה כתביו היו חשובים להם. עם זאת, הוא דחה את מהפכת אוקטובר ועבר לחצי האי קרים שנשלט על ידי הלבנים. כאשר בנו האהוב סרגיי, קצין ב"צבא המתנדבים" שקיבל את הצעת הבולשביקים לחנינה וסירב ללכת אחרי פיוטר וראנגל לגלות ב-1920, נתפס על ידי הוועד המהפכני של בלה קון בקרים ונורה ללא משפט, הוא קיבל את הצעתו של איוואן בונין להצטרף אליו לגלות בצרפת.

ייתכן שיצירתו החזקה ביותר של שמליוב מתקופת הגלות היא "שמש המתים" (Солнце мёртвых) מ-1923 (תורגם לאנגלית כ-"The Sun of the Dead" ב-1927): "בפסיפס רשמיו של המספר, אינטליגנט מבוגר שנתקע בחצי האי קרים לאחר פינוי כוחות וראנגל מהחצי אי, עוברים גורלותיהם של תושבי קרים – אינטליגנטים, פועלים, איכרים – טטרים ורוסים – גברים ונשים, כולם נאחזים באותה מידה במלקחי הרעב והפחד מפני הטרור האדום... הכול גווע בהדרגה על רקע יופיו של הטבע, על חוף הים התכול, תחת קרני שמש זהובה — שמש המתים, כי היא מאירה אדמה שעליה הכול נאכל, נשתה, נרמס — שעליה עופות, חיות ובני אדם כולם גוועים". יצירה חשובה נוספת מתקופתו המאוחרת היא "שנת חסד" (Лето Господне) (1933–1948), רומן אוטוביוגרפי מלא בדמויות מצוירות באהבה ופרטים מתוארים ביופי, שבו "סגנונו מגיע לרמה גבוהה של הרהור לירי ואפי".

הוא הגה טטרלוגיה (סדרת ספרים בת ארבעה כרכים) שממנה הספיק להשלים רק את שני הכרכים הראשונים של הרומן "הדרכים השמיימיות" (Пути небесные) (1937, 1948). עלילת החלק השלישי של הרומן הייתה אמורה להתרחש במדבריות אופטינה, שם לאחר זעזועים רבים ואבדות בלתי ניתנות להחלפה, גיבורו מוצא עולם כנה ומתחיל לראות בבהירות את המשמעות העמוקה יותר של החיים.

שנותיו האחרונות

הדור הצעיר של סופרים רוסים, שגדל בגלות, לעיתים לא העריך את המסורתיות של שמליוב ואת תמיכתו בחברה הפטריארכלית. נינה ברברובה כתבה על קריאה בפריז בשנת 1942: "שמליוב קרא כפי שקראו בפרובינציות לפני תקופת צ'כוב: עם צעקות ומלמולים, כמו שחקן. הוא קרא חומר מיושן, כנסייתי, מגוחך, על תהלוכות דתיות ומנות רוסיות דשנות. הקהל היה נלהב ומחא כפיים".

אך הפרוזה העשירה שלו ושורשיו העמוקים בתרבות הרוסית זיכו אותו בקוראים רבים כאשר סוף סוף פורסם במולדתו. חמישים שנה לאחר מותו, בשנת 2000, שרידיהם של שמליוב ורעייתו הועברו מבית הקברות הרוסי סנט-ז'נבייב-דה-בואה לנקרופוליס של מנזר דונסקוי במוסקבה.

ספריו הידועים

• "על צוקי ואלאם" (На скалах Валаама), 1897
• "האיש מהמסעדה" (Человек из ресторана), 1910 – הוסרט ב-1927
• "ימים חמורים" (Суровые дни), 1916
• "שמש המתים" (Солнце мёртвых), 1925
• "שנת חסד" (Лето Господне), 1933–1948
• "האומנת ממוסקבה" (Няня из Москвы), 1936
• "הדרכים השמיימיות" (Пути небесные) 1937, 1948

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא איוואן שמליוב בוויקישיתוף

• Works (in Russian)
• Biography (in Russian)
• Returning to Russia. Shmelev (in Russian)