איווה (צלמת)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איווה
Yva
איווה, 1930
איווה, 1930
לידה 26 בינואר 1900
ברלין, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצחה 31 בדצמבר 1942 (בגיל 42)
סוביבור, פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Else Ernestine Neuländer עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הרייך הגרמני עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 31 בדצמבר 1942 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

איווהגרמנית: Yva;‏ 26 בינואר 190031 בדצמבר 1944) היה שמה המקצועי של אלזה ארנסטינה ניולנדר-סימון שהייתה צלמת יהודייה גרמנייה. אחת הצלמות הראשונות שזיהו את הפוטנציאל המסחרי של הצילום, היא הפכה לצלמת מובילה בברלין בתקופת רפובליקת ויימאר.

עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון היא נאלצה לעבוד כצלמת רדיוגרפיה. היא גורשה על ידי הגסטפו בשנת 1942 ונרצחה, כנראה במחנה הריכוז מיידנק במהלך מלחמת העולם השנייה.

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלזה ארנסטין נוילאנדר נולדה ב-26 בינואר 1900 בברלין כבת הזקונים של סוחר יהודי.[1] אביה נפטר כשהייתה בת 12 ואמה שעסקה בכובענות תמכה בתשעת האחים.[2] נוילאנדר סיימה את לימודיה ב"לטה ורין" והתמחות של שישה חודשים כדי ללמוד את מלאכת הצילום.[2][3]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1925 הקימה נוילאנדר סטודיו לצילום משלה תוך שימוש בשם המקצועי איווה (Yva).[4] הסטודיו שכן ליד שדרת קורפירסטנדאם.[5] בשנת 1926 היא ניהלה שיתוף פעולה קצר עם הצייר והצלם היינץ חג'ק-הלקה, אך עקב סכסוך על זכויות יוצרים הם ניתקו את שותפותם.[4] אחיה, ארנסט נוילנדר, היה בעלים שותף של סלון הדוגמנות קוהנן והוא שכר אותה לצלם את הדוגמניות שלו. היא הצליחה לפרסם עשרה תצלומים במגזין הנחשב "Die Dame" בשנת 1927.[6] איווה אימצה את הגישה המודרניסטית תוך שימוש בקומפוזיציה טכנית ודימויים אוונגרדיים, שתפסו את המהפכה המינית של התקופה והדגישו את הגוף הנשי בדרכים לא מיניות, שאפשרו לה גמישות כאמנית.[7] החלטתה להיכנס לתחום הייתה בעצמה אתגר לנורמה המקובלת של אותה תקופה, שראתה בגברים אמנים ונשים כמודלים הפסיביים שלהם.[8]

אבן נגף ברחוב שלוטרשטראסה 45 בברלין

בשנת 1927 התפרסמה איווה בזכות התמחותה באופנה, צילומי עירום ודיוקנאות, אך יותר ויותר היא זיהתה את ההיבטים המסחריים של הצילום והייתה לאנשי המקצוע הראשונים שעבדו בפרסום.[9] מודעה אחת כזו הייתה קמפיין שנערך עבור "Amor Skin" אשר השתמש בחשיפות מרובות של סרט הצילום כדי ליצור תמונות סוריאליסטיות.[10] תוך זמן קצר היא קנתה לעצמה מוניטין בגלל הדימויים החדשניים שלה בתמונות המצולמים והייתה מבוקשת על ידי מגזינים וכתבי עת[4] בין היתר ל"ברלינר אילוסטרייטה צייטונג", "Die Dame", ומגזין האופנה "אלגנט וולט". היא השתתפה גם בתערוכות בינלאומיות, כולל תערוכת "Film und Foto" בשנת 1929 בשטוטגרט,[2] תערוכת "Das Lichtbild" ב-1930 שהתקיימה במינכן,[7] הביאנלה הבינלאומית הראשונה לאמנות צילום בשנת 1932 ("Biennale Internazionale d'Arte Fotografica,) שהתקיימה ברומא ולאחר מכן בשנת 1933, השתתפה הן בסלון הפריזאי הבינלאומי השנתי של צילומי עירום "לה ביוטי דה לה פאם" והן בתערוכת "הרוח המודרנית בצילום" של אגודת הצילום המלכותית בלונדון.[2]

בשנת 1933, אף שהמפלגה הנאצית החלה להשבית עסקים בבעלות יהודית ופרסמה את שמה ברשימת העסקים הלא רצויים, החליטה איווה להרחיב את עסקיה. בין השאר בגלל העמימות של המדיניות הנאצית,[9] הטמעתה בקהילה הלא-יהודית,[7] והעסקת עשרה[2] עוזרים שלא היו יהודים, הובילו את איווה לתחושת שווא של ביטחון. היא לא חוותה אנטישמיות מצד לקוחות הפרסום והאופנה שלה,[9] ועברה תחילה לאולפן גדול יותר בבלייבטרוסטראסה לפני שעברה להתגורר שוב בשנה שלאחר מכן בשלוטרשטראסה,[2] זמן קצר לאחר נישואיה. בשנת 1934 היא התחתנה עם אלפרד סיימון,[1] שוויתר על הקריירה שלו כדי לנהל את ההיבטים העסקיים של החברה של איווה.[5]  [ דה ] בשנת 1936 שכרה איווה עוזר צעיר, הלמוט נוישטאטר, שלימים יהפוך לצלם האופנה הידוע הלמוט ניוטון. באותה שנה היא העבירה את הבעלות על החברה בגלל מדיניות האריזציה לידידתה, היסטוריונית האמנות שרלוט ויידלר, כדי לאפשר לעסק להמשיך בפעילות. איווה תכננה להגר, לאחר שקיבלה הצעת עבודה מהמגזין לייף לעבודה בעיר ניו יורק.[2] בעלה שכנע אותה לנטוש את התוכנית ולהישאר בגרמניה, בתקווה שהדברים ישתפרו,[9] מכיוון שהוא לא יכול היה לחזות את העתיד הנורא שמצפה ליהודים והטרידה אותו המחשבה על מקום חדש בו הוא אפילו לא דובר את השפה.[2] סיימון הימר לא נכון, שכן בשנת 1938 נאסר על איווה לעסוק בצילום על ידי סדרה חדשה של חוקים ותקנות[9] והיא נאלצה לסגור את הסטודיו שלה. היא עבדה כעוזרת במחלקת הרדיוגרפיה של בית החולים היהודי בברלין עד שנת 1942.[7] בשנת 1942 נעשו מאמצים כלשהם בשביל בני הזוג לעזוב את גרמניה, שכן לאחר מעצרם 34 ארגזי חפציהם, רובם מלאים בריהוט הצילום שלה, זוהו בנמל המבורג. עשרים ואחד מהארגזים נהרסו בהפצצה ושאר 13 האחרים הועמדו במכירה פומבית כדי לקזז את עלויות האחסון שלהם.[11]

אלזה ואלפרד סיימון נעצרו על ידי הגסטפו ב-1 ביוני 1942 וב־13 ביוני נשלחו עם "15 אוסטרטרנספורט" למחנות ההשמדה. הרכבת שהובילה אותם הייתה אמורה להגיע למחנה ההשמדה סוביבור, אך בדרך הועברה הרכבת למסלול צדדי בלובלין, פולין ונבחרו 1030 אסירים להמשיך לסוביבור. האסירים הנותרים, נשלחו למחנה ההשמדה מיידנק. אף רשימות תחבורה לגירוש זה לא הבהירו את מקום הימצאם של בני הזוג, אף כי במרשם היהודי ביד ושם עולה כי אלפרד סיימון נרצח במיידנק. שום תיעוד למותה של איווה לא ידוע. סביר להניח ששניהם נרצחו עם הגעתם למחנה, ככל הנראה בשנת 1942. אלזה ארנסטין נוילאנדר הוכרזה כמתה רשמית ב-31 בדצמבר 1944 ואבן נגף הוטבעה מחוץ לביתה האחרון בשלוטרשטראסה ב־29 בנובמבר 2005.[11]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2001 הוצג בהידן-מוזיאון בשרלוטנבורג רטרוספקטיבה ליצירתה של איווה.[12] בשנה שלאחר מכן הוצגו תצלומיה בתערוכה ב"שטאדטמוזיאום ברלין".[5] בשנת 2002 פורסם ספר ביוגרפי, "איווה: צילומים 1925–1938", ביוגרפיה והערכה של עבודותיה ותרומתה לצילום נכתבו על ידי מריון בקרס ואליזבת מורגטגאט ופורסמה בגרמנית ובאנגלית על ידי ההוצאה לאור ואסמוט.[13]

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ferlet, Brigitte (2009). "Yva". Berlin die Hauptstadt (בגרמנית). Berlin, Germany. נבדק ב-30 באפריל 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  • Greenspoon, Leonard J. (2013). Fashioning Jews: Clothing, Culture, and Commerce. Studies in Jewish Civilization. Vol. 24. West Lafayette, Indiana: Purdue University Press. ISBN 978-1-55753-657-0.
  • Komander, Gerhild HM (בנובמבר 2004). "Yva". Geschichte Berlins (בגרמנית). Berlin. אורכב מ-המקור ב-5 במרץ 2016. נבדק ב-30 באפריל 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  • Marzola, Maria Cristina (2006). "Else Ernestine Neuländer-Simon". Enciclopedia delle donne (באיטלקית). נבדק ב-30 באפריל 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  • Meskimmon, Marsha; West, Shearer (1995). Visions of the "Neue Frau": Women and the Visual Arts in Weimar Germany. Leicester, England: Scolar Press. ISBN 978-1-85928-157-4.
  • Petersen, Sönke (6 באפריל 2012). "Stolpersteine Schlüterstr. 45". Bezirksamt Charlottenburg-Wilmersdorf von Berlin (בגרמנית). Berlin, Germany: Berlin Stadtportal. אורכב מ-המקור ב-24 בדצמבר 2015. נבדק ב-30 באפריל 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  • Schönfeld, Christiane; Finnan, Carmel (2006). Practicing Modernity: Female Creativity in the Weimar Republic. Wiesbaden, Germany: Königshausen & Neumann. ISBN 978-3-8260-3241-7.
  • Stocker, Lisa (9 בנובמבר 2001). "Newton trug ihren Namen in die Welt hinaus: Yva". Die Welt (בגרמנית). Berlin, Germany. נבדק ב-30 באפריל 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  • ""Amor Skin" – A Vintage Print by the Photographer Yva". Berlin, Germany: Jewish Museum Berlin. 2003. אורכב מ-המקור ב-15 במאי 2012. נבדק ב-30 באפריל 2016. {{cite web}}: (עזרה)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איווה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]