איוון קירייבסקי
 | |
| לידה |
22 במרץ 1806 (יוליאני) מוסקבה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
11 ביוני 1856 (יוליאני) (בגיל 50) סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית |
| מדינה |
האימפריה הרוסית |
| מקום קבורה |
מנזר אופטינה |
| השכלה |
האוניברסיטה הקיסרית של מוסקבה |
| מעסיק |
Moscow main archive |
| השקפה דתית |
נצרות אורתודוקסית |
| בן או בת זוג |
Natalia Kireevskaya (1834–?) |
  | |
אִיוַן וַסִילְיֶבִיץ' קִירֵיבֶסְקִי (ברוסית: Ива́н Васи́льевич Кире́евский; 3 באפריל 1806, מוסקבה – 23 ביוני 1856, סנקט פטרבורג) היה מבקר ספרות ופילוסוף רוסי, שלזכותו נזקפת הקמת התנועה הסלאבופילית כמייסד שותף יחד עם אלכסיי חומיאקוב (אנ').
ראשית חייו וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
איוון קירייבסקי ואחיו פיוטר (אנ') נולדו למשפחת אצולה בעלת אמצעים ניכרים. אביהם נודע בכך ששנא את האתאיזם הצרפתי כל כך בלהט עד שהוא שרף ערמות של ספריו של וולטר, שנרכשו במיוחד למטרה זו.[1] הוא לקה במקרה קטלני של טיפוס הבהרות בעת שטיפל בחיילים פצועים במהלך הפלישה הצרפתית לרוסיה. הילד היה רק בן שש במותו; הוא חונך על ידי דודו מצד אימו, וסילי ז'וקובסקי, ואימו, אבדוטיה ילגינה (אנ'), שלימים תהפוך לגברת משפיעה עם סלון ספרותי בולט במוסקבה. היא הצהירה על סלידתה מפיוטר הגדול בגלל היחס שלו לאשתו יבדוקיה (אנ') ולמשפחת לופוחין, שאליה הייתה קשורה בקשרי משפחה. סלידתו של האב מהתרבות הצרפתית וחוסר האמון של האם מהפקידות שלאחר תקופת פיוטר הגדול אולי עיצבו את השקפותיו של קירייבסקי על רוסיה ותולדותיה.
החל משנת 1821 למד קירייבסקי באוניברסיטת מוסקבה, שם החל להתעניין בפילוסופיה גרמנית בת זמנו והצטרף למעגל "חובבי החוכמה" (ליובומודריי (אנ')), בראשות דמיטרי ונוויטינוב (אנ') וולדימיר אודוייבסקי (אנ'). הוא התרשם במיוחד מתורתו של פרידריך וילהלם שלינג, שייצוג העולם שלו כאורגניזם חי היה תואם את הסלידה העזה של קירייבסקי עצמו מהרציונליזם והפיצול האירופיים. יצירותיו הספרותיות המקוריות של קירייבסקי אינן מעניקות לו מקום בתולדות הספרות הרוסית, אך הוא זכה במידה מסוימת של תהילה על ידי פרסום הניתוחים הנוקבים של סופרים בני זמננו. ביקורתו משנת 1828 על שירתו של פושקין, שנכתבה בפרוזה סגולה (אנ') וכותרתה "כמה הערות על אופי השירה של פושקין", הכילה את ההערכה המעמיקה הראשונה של יבגני אונייגין. מאוחר יותר יחליף קירייבסקי מכתבים עם פושקין ויפרסם את יצירותיו בכתב העת קצר הימים שלו "יברופייטס" (Европеец, "האירופאי").
לאחר שבת דודתו דחתה את הצעת הנישואים שלו, יצא קירייבסקי לאירופה, שם השתתף בהרצאותיהם של שלינג, שליירמאכר, הגל ומישלה. במהלך מסעותיו, הוא קלט את היסודות הרקובים של החברה המערבית, המבוססים על אינדיבידואליזם, שלימים יעמיד אותו בניגוד לאינטגרליות (סבורנסט (אנ')) של החברה הרוסית. בחזרה למוסקבה ב-1832, הוא "איחד את כל האצולה הספרותית" (כפי שאמר פוגודין (אנ')) בחסות "יברופייטס". כתב העת נאסר לפרסום לאחר שני גיליונות, אך לא לפני שקירייבסקי פרסם את מאמרו הגדול "המאה התשע-עשרה", הביקורת המורחבת הראשונה שלו על הפילוסופיה והערכים המערביים.
הכישלון של "יברופייטס" החריף את אכזבתו של קירייבסקי מהאינטלקטואלים והאליטה הרוסים. הוא התחתן ופנה בלב שלם לחיי המשפחה. מבקרים רבים, החל מאלכסנדר הרצן, נטו לייחס את ההפסקה של שתים עשרה השנים בקריירה הספרותית של קירייבסקי לנטייתו האובלומובית לחוסר החלטיות וחוסר מעש.[2] ואכן, כל התפוקה הספרותית שלו מורכבת מתריסר מאמרים באורך מלא וניתן לאסוף אותם בתוך כרך אחד (האוסף המלא של יצירותיו משנת 1911, כולל מכתבים, הוא בן 600 עמודים בשני כרכים).[3][4]
שארית חייו ורעיונותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
רק בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-19 הופיע קירייבסקי שוב בסצנה האינטלקטואלית של מוסקבה כדי לתמוך בחומיאקוב במחלוקת שלו עם הרצן, טימופי גרנובסקי (אנ') ו"תומכי תרבות המערב" צעירים אחרים. מכיוון ששלטונו הריאקציוני של ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה לא אהד פעילות עיתונאית, מתחו חומיאקוב וקירייבסקי ביקורת על "הרציונליות החד-צדדית, השטחית והאנליטית" של המערב בסלונים ובנשפים של מוסקבה.[5]
ביצירותיו הכתובות הבודדות, העמיד קירייבסקי את הפילוסופיה של אפלטון ואבות הכנסייה היוונים (בעיקר מקסימוס המוודה) כנגד הרציונליזם של אריסטו ושל מורי הכנסייה הקתולים מימי הביניים. הוא האשים את אריסטו "בגיבוש דעתו של המערב בתבנית הברזל של הסבירות", שאותה הגדיר כתבונה ביישנית (בניגוד לחוכמה אמיתית) או "חתירה להשתפרות בתוך מעגל השגרה".[6] הדוקטרינות של הגל נתפסו כהשתפכות האחרונה של גישתו האנליטית של אריסטו, שהפרידה בין השכל לנפש, ובין המחשבות לרגשות (הדתיים).
קירייבסקי שאף להשיב את השלמות האבודה של האדם בתורה של האורתודוקסיה המזרחית. אשתו האדוקה הכירה לו את זקני המנזר של מנזר אופטינה (אנ'), שאותו פקד בשנותיו האחרונות. אף על פי שלא היה שותף להתלהבותו הרדיקלית של יורי סמארין (אנ') מכל מה שקשור לתקופה לפני פיוטר הגדול, קירייבסקי שיבח את האוצרות הרוחניים של רוסיה של ימי הביניים. לדבריו, המנזרים של רוס העתיקה "הקרינו אור אחיד והרמוני של אמונה ולמידה" לשבטים ולנסיכויות סלאביות נפרדות. רשת הכנסיות והמנזרים כיסתה את רוסיה בצורה כה נרחבת, עד ש'קשרי הקהילה הרוחנית' הללו איחדו את המדינה ל"אורגניזם חי אחד".
הוא מת בגיל 50 במהלך מגפת כולרה. אחיו פיוטר האריך ימים אחריו במספר חודשים. הם נקברו זה לצד זה במנזר אופטינה, העמאים הראשונים שזכו לכבוד כזה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- איוון קירייבסקי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Russia and Western Civilization: Cultural and Historical Encounters (ed. by Russell Bova). M.E. Sharpe Publishers, 2003. ISBN 0-7656-0976-2. Page 37.
- ^ Alexei S. Khomiakov, Ivan Kireevskii, Boris Jakim, Robert Bird. On Spiritual Unity. SteinerBooks, 1998. ISBN 0-940262-91-6. Page 18.
- ^ Иван Васильевич Киреевский «Полное собрание сочинений. Том 1» (1911)
- ^ Иван Васильевич Киреевский «Полное собрание сочинений. Том 2» (1911)
- ^ Philosophical Imagination and Cultural Memory. Duke University Press, 1993. ISBN 0-8223-1307-3. Page 179.
- ^ Ian Buruma, Avishai Margalit. Occidentalism: The West in the Eyes of Its Enemies. Penguin, 2004. Page 91.