איזבלה ד'אסטה
איזבלה ד'אסטה (באיטלקית: Isabella d'Este; 19 במאי 1474 – 13 בפברואר 1539), המרקיזה ממנטובה, הייתה דמות תרבותית ופוליטית משפיעה בתקופת הרנסאנס האיטלקי. פטרונית של אמנים, אספנית של יצירות אמנות ומעורבת מאוד בפוליטיקה של ערי המדינה באיטליה. היא חיזקה את מנטובה כששימשה עוצרת בהיעדרו של בעלה פרנצ'סו גונזגה ובשנות הילדות של בנה פדריקו. חייה מתועדים היטב בזכות ההתכתבות הענפה שניהלה עם בני משפחתה וחבריה.[1]
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]איזבלה הייתה בתם של ארקולה הראשון ד'אסטה, דוכס פרארה ושל אלאונורה מארארגון, שהפכו את פרארה למרכז תרבותי חשוב, בעיקר בתחום המוזיקה. איזבלה הייתה בתם הבכורה והם העניקו לה חינוך קלסי מגוון, יותר ממה שנהוג היה לתת לבנות באותה תקופה. בנוסף ללימוד מוזיקה וריקוד למדה גם לטינית ויוונית. בחצר דוכסות פרארה הכירה איזבלה ציירים, מוזיקאים, מלומדים ודיפלומטים. היא הצטיינה בעיקר בשירה ובנגינה על לאוטה ויכלה לדקלם בעל-פה מאינאיס של ורגיליוס ומנאומי קיקרו.[2]
בגיל 6 הוכרזו אירוסיה לפרנצ'סקו השני גונזגה, היורש המיועד של מרקיזות מנטובה, שהיה אז בן 8. היא נישאה לו בגיל 16 בשנת 1490. פרנצ'סקו היה קונדוטירו שפיקד באותו זמן על צבא ונציה. על אף העדרו נערכו חגיגות הנישואין בפאר מיוחד.[3] איזבלה הייתה בקשרי משפחה עם משפחות אצולה רבות השפעה בערי המדינה של איטליה. אחותה ביאטריס נישאה ללודוביקו ספורצה דוכס מילאנו, ובין האחיות נמשכו יחסים קרובים עד מותה של ביאטריס בגיל 21. אחיה, אלפונזו, התחתן עם אנה מריה ספורצה, אחייניתו של לודוביקו ספורצה ולאחר מותה נשא את לוקרציה בורג'יה. אחיה, אפולינו, היה ארכיבישוף מילנו ואחר כך קרדינל.
פרנצ'סקו, בעלה של איזבלה, שהה במשך תקופות ממושכות במסעות מלחמה ובשבי אויביו. בהיעדרו ניהלה איזבלה את מנטובה, בהצלחה רבה כעוצרת. היחסים בין איזבלה ופרנצ'סקו התאפיינו בתחילה בכבוד הדדי ואפילו באהבה,[4] אך עם השנים גבר המתח ביניהם על רקע עצמאותה של איזבלה כעוצרת. הקרע ביניהם התרחב כשפרנצ'סקו, שנודע כהולל וכרודף נשים, ניהל פרשת אהבים ממושכת עם לוקרציה בורג'יה, גיסתה של איזבלה, שהסתיימה רק עם מותו מעגבת בשנת 1519. לזוג נולדו שמונה ילדים וששה מהם הגיעו לבגרות. במשך 20 שנות אלמנותה המשיכה איזבלה בפעילות מדינית אינטנסיבית וכפטרונית ואספנית של אומנויות. היא הצליחה להביא לשדרוגה המדיני של מנטובה ולהפיכתה לדוכסות.[5]
איזבלה מתוארת על ידי בני תקופתה כאשה יפה. היא נודעה כבעלת טעם משובח באמנות ובאופנה, וסגנון לבושה היה מודל לחיקוי בין נשות האצולה ובחצרות המלכות באירופה. אך מעבר לכך היא זכתה לכבוד ולהערכה על תרומתה לפיתוח התרבות ועל הישגיה המדיניים. אישים בולטים ברנסאנס האיטלקי קשרו לה כתרים. המשורר פייטרו במבו תיאר אותה כרבת המזל והחכמה ביותר בין הנשים והמשורר לודוביקו אריוסטו כינה אותה "איזבלה החפשיה ואצילת הנפש". המוטו שבחרה כדי לבטא את אישיותה ואת חייה היה Nec spe nec metu (לטינית: ללא תקווה וללא פחד).[6]
מושלת ומדינאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבר כילדה, בבית אביה הדוכס מפרארה, פגשה איזבלה דיפלומטים ואנשי ממשל וניהלה עימם שיחות. יכולותיה הדיפלומטיות הוכחו ב 1500 כשלואי ה 12 מלך צרפת כבש את מילנו וערים נוספות בצפון איטליה. איזבלה בת ה 26 יצאה למילנו ובפגישתה עם המלך הרשימה אותו בפיקחותה והצליחה למנוע את כיבוש מנטובה על ידי הצבא הצרפתי. ב 1509 בעלה, פרנצ'סקו, נשבה על ידי הוונציאנים. איזבלה, שניהלה את מנטובה בהיעדרו, הצליחה להביא לשחרורו בתמורה לבנם בן ה 10 שנמסר כבן ערובה לחצר האפיפיור. כישוריה הדיפלומטיים של איזבלה התגלו גם כשאירחה בעיר את "קונגרס מנטובה" (1512) שהתכנס תחת חסותה כדי לישב סכסוך בין מילנו ופירנצה. לאחר מותו של פרנצ'סקו ב 1519 המשיכה איזבלה לנהל את מנטובה כעוצרת לבנה פדריקו, עד הגיעו לבגרות.
כשנוכחותה בעיר לא הייתה חיונית, איזבלה הרבתה לנסוע בין ערי איטליה, לתחזק יחסים, לטוות קשרים חדשים ולחזק את מעמדה של מנטובה. ב 1527 נסעה לרומא כדי להשיג לבנה ארקולה משרת קרדינאל, שעבורה "תרמה" לאפיפיור קלמנס ה7 סכום של 40.000 דוקאטים. כך נקלעה לימים של כיבוש רומא על ידי הקיסר קרל ה 5. ההרס, הביזה ורצח ההמונים של צבאות הקיסר המיטו על העיר אסון כבד שנודע לדראון בשם ביזת רומא. איזבלה הפכה את מתחם מגוריה בפלאצו קולונה, למקום מחסה ל כ־2000 פליטי הטבח, ובהם אישים רמי מעלה. בזכות קשריה השיגה היתר מעבר לכמה מהם והציעה להם מקלט בארמונה במנטובה. בזכות יחסיה עם הקיסר הצליחה ב 1530 להשיג למנטובה מעמד של דוכסות ובנה פדריקו היה לדוכס הראשון של מנטובה.
בשנים הארוכות שבהן נעדר פרנצ'סקו גונזלה ממנטובה, כמפקד שכיר בצבאות שונים ובתקופת שביו בוונציה, נוהלו ענייני העיר על ידי איזבלה. במהלך התקופה ניהלו השניים חליפת מכתבים אינטנסיבית, ואיזבלה נהגה לדווח לבעלה בפירוט רב על פעולותיה ועל המתרחש בעיר ולהשיא לו עצות רבות ערך למהלכיו בסבך הפוליטיקה האיטלקית. לאחר מותו של פרנצ'סקו ב 1519 המשיכה איזבלה לנהל את מנטובה כעוצרת לבנה.
בתפקידה כעוצרת איזבלה הביאה לשיפור באיכות החיים של תושבי מנטובה ולפיתוח העיר. לשם כך למדה יסודות בארכיטקטורה, בחקלאות ובתעשייה. היא פעלה לתיקון המשפט והחוק הפלילי, להגנה על זכויות הרכוש של נשים, ולהנהגת תקנות למען בריאות הציבור. בתמורה זכתה בכבוד ובאהבה מצד תושבי העיר.[7]
פטרונית ואספנית של אמנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]פעולותיה של איזבלה כפטרונית של אמנים וכאספנית של אמנות, חיזקו את יוקרתה של מנטובה, שהייתה מערי המדינה הקטנות יותר באיטליה. הן התווספו להצלחותיה הדיפלומטיות ותרמו למעמדה המיוחד כאשה בעלת השפעה בסביבה ובתחומים שנשלטו בלעדית על ידי גברים.
הקשר בין פטרון ואמן הניב יוקרה ותועלת לשני הצדדים, וכך איזבלה יכלה להשיג את טובי האמנים של התקופה כדי שיציירו על פי הזמנתה. הודות למעמדה היה באפשרותה להכתיב לאמן את נושא היצירה ואף פרטים טכניים, כמו מידות, חומרים מועד סיום ועלויות. בדומה לפטרונים גדולים אחרים בני התקופה, איזבלה הקדישה בארמונה חללים מיוחדים שנועדו לשמור ולהציג את אוספיה ואת יצירות האמנות שהזמינה. את הציורים שהוצגו בראשון שבהם, הסטודיולו, הזמינה איזבלה בעצתו של ההומניסט Paride da Ceresara. הציורים שהוזמנו מהציירים אנדראה מנטנה ופייטרו פרוג'ינו הושפעו מן המיתולוגיה היוונית ותארו אלגוריות כמו "הקרב בין האהבה והצניעות", "פאלאס (אתנה) מגרשת את החטאים" ו"מארס וונוס".[8] סיפורי המיתולוגיה היוונית והרומית שאותם תיארו הציורים היו ביטוי לתרבות הרנסאנס ששאבה השראה מהעולם הקלאסי ושאפה להתחבר אליו. נושאים אלה איפשרו לאמנים להרבות במראות נוף ובציורי עירום, שנמנעו מהם בציורים על נושאים דתיים.
החלל השני, הגרוטו, הוקדש לאוספים: הוצגו בו חפצי אמנות מתקופת רומא העתיקה, או כאלה שיצרו אמני הרנסאנס בהשראתם, כמו פסלון של קופידון שיצר הפסל היווני פרקסיטלס ולידו הפסלון "קופידון ישן" של מיכאלאנג'לו.[9] וכן מדליונים, כלים מעוצבים וספרים. מכתביה מהווים עדות להשקעה הכספית והאינטלקטואלית של איזבלה בבנית האוסף. התצוגות בסטודיולו ובגרוטו היוו עדות מרהיבה לטעמה האמנותי של איזבלה, להשכלתה ולרוחב אופקיה ותרמו כבר בתקופת חייה ליוקרתה ולפרסומה כדמות מובילה בתרבות. לאחר מותה ב 1539 הוכנה רשימת מלאי של אוספיה שכללה למעלה מ 7000 פריטים ובהם ספרים, עתיקות ועבודות אמנות.
המוניטין של איזבלה כפטרונית והקשרים שיצרה הביאו לאוספיה יצירות של מיכלאנג'לו, ג'ובאני ביליני, ופרנצ'סקו פראנסיה וכמה מגדולי האמנים, כמו לאונרדו דה וינצ'י וטיציאן ציירו את הפרוטרט שלה. איזבלה הייתה פטרונית גם למשוררים, פילוסופים מדענים ומוזיקאים שרבים מהם מצאו מקום בחצרה לתקופות ממושכות.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Marek, George R. (1976). The Bed and the Throne: The Life of Isabella d'Este. New York: Harper and Row Publishers
- Campbell Stphen J The Cabinet of Eros: Renaissance Mythological Painting and the Studiolo of Isabelle D'Este New Haven Yale Univer 2004
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- איזבלה ד'אסטה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
- IDEA – Isabella d'Este Archive
- Dr. Lisa Boutin Vitela, Renaissance woman: Isabella d’Este, Smarthistory
- Kelly Macquire, Isabella d'Este, World History Encyclopedia, 25 June 2021
- Isabella d’Este Collects, Italian Renaissance Learning Resources
- Margaret Rosenthal, University of Southern California, Isabella d’Este: Fashion Innovator and Trendsetter, Emporium
- Isabella d'Este – Protector of Writers and Artists, MuseoFerrara
- Isabella d’Este, l Cenacolo Italian Cultural Club
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Marek 1976, p. 14.
- ^ Stephan Campbell, The Cabinet of Eros, Yale University Press, 2006, עמ' 64
- ^ Marek, George R. (1976). The Bed and the Throne: The Life of Isabella d'Este. New York: Harper and Row Publishers.pp 28 - 30
- ^ https://www.academia.edu/3024998/Sarah_Cockram_Isabella_d_Este_and_Francesco_Gonzaga_Power_Sharing_at_the_Italian_Renaissance_Court_Women_and_Gender_in_the_Early_Modern Sarah Cockram, Isabella d’Este and Francesco Gonzaga: Power Sharing at the Italian Renaissance Court (Women and Gender in the Early Modern World) 2013
- ^ Marek, George R. (1976). The Bed and the Throne: The Life of Isabella d'Este. New York: Harper and Row Publishers.
- ^ Stephen John Campbell, The Cabinet of Eros: Renaissance Mythological Painting in the Studiolo of Isabella d'Este, (Yale UP, 2004), pp. 77-78.
- ^ Kelly Macquire, Isabella d'Este, World History Encyclopesia, 2021
- ^ Dr. Lisa Boutin Vitela, Renaissance woman: Isabella d’Este, SMARTHHISTORY
- ^ Dr. Lisa Boutin Vitela, Renaissance woman: Isabella d’Este, SMARTHHISTORY