איזבלה די מורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איזבלה די מורה
איזבלה די מורה
איזבלה די מורה
לידה 1520 לערך
וולסיני (פאוולה)
פטירה 1545/1546
וולסיני (פאוולה)
עיסוק משוררת, סופרת עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום איטלקיה
שפות היצירה איטלקית עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום כתיבה שירה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

איזבלה די מורהאיטלקית: Isabella di Morra; נולדה 1520 - 1545/1546 לערך) הייתה משוררת איטלקיה מתקופת הרנסאנס. איזבלה אולצה לחיות בבידוד על ידי אחיה, ובכך נבצר ממנה לקחת חלק פעיל בחיים הספרותיים של אותם הימים. היא כתבה את יצירתה, אשר לא התפרסמה בחוגים הספרותיים דאז, בעודה מתגוררת בטירה המשפחתית בגפה. חייה הקצרים נגדעו כאשר אחיה רצחו אותה בשל חשד לפרשת אהבים.

רק 13 שירים מיצירתה שרדו עד לימים אלו. למרות היקפה המצומצם, עבודתה נחשבת לאחד מהביטויים החזקים ומקוריים ביותר של השירה האיטלקית מהמאה ה-16.[1] סגנונה והנושאים שדנה בהם מעניקים לה מקום של כבוד בין מבשרי השירה הרומנטית,[1] ושיריה מהווים לעיתים קרובות נושא עבור הביקורת הפמיניסטית.[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איזבלה נולדה למשפחת אצולה בפאוולה (Favale, כיום וולסיני, בנפת מאטרה), שהייתה באותו הזמן חלק מממלכת נאפולי. היא הייתה בתו של ג'ובאני מיקלה די מורה, ברון פאוובלה, ושל לואיזה ברנקצ'יו, אצילה ממשפחה נפוליטנית. תאריך לידתה אינו ידוע בוודאות: מחקרו של בנדטו קרוצ'ה העריך אותו לסביבות 1520,[3] אף על פי שייתכן כי איזבלה נולדה קודם לכן, בשנת 1515 או 1516.[4][5]

בהיותה ילדה, אביה של איזבלה לימד אותה ספרות ושירה. האב נטש את המשפחה (שכללה את אימה של איזבלה, את אחותה פורציה ואת חמשת אחיה: מרקנטוניו, שיפיונה, דצ'ו, צ'זרה ופאביו) בשנת 1528. סיבת הנטישה הייתה תמיכת האב בפלישה הצרפתית לממלכת נאפולי, אשר נשלטה באותה התקופה על ידי קרל החמישי, מלך ספרד. תמיכה זו אילצה את האב לבקש מקלט בצרפת, בה שימש כיועץ וחצרן אצל המלך פרנסואה הראשון.[6] הילד הצעיר ביותר במשפחה, קמילו, נולד אחרי עזיבתו.

שיפיונה הצטרף לאביו בצרפת לאחר זמן קצר, והבכור מבין האחים, מרקנטוניו, הפך לשליט פאוולה.[7] איזבלה גדלה בסביבה משפחתית עוינת, עם אם חסרת אונים ואחים פרועים שלא שמו את דעתם על תחומי עניינה.[8] איזבלה הושפעה עמוקות מהעזיבה הפתאומית של אביה, והדבר ייסר אותה למשך כל שארית חייה. האדם היחיד איתו יכלה לשוחח על ספרות היה מורה פרטי שהדריך אותה בלימוד יצירתו של פטררקה ושל המשוררים הלטיניים הקלאסיים.[9]

נעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טירת איזבלה בפאוולה (כיום וולסיני)

כבר מההתחלה שררה איבה בין איזבלה לשלושת אחיה הצעירים צ'זארה, דצ'ו ופאביו, אשר כנראה קינאו בכישרון הספרותי של אחותם ובתשומת הלב שהוענק לחינוך שלה.[7] האחים הכריחו את איזבלה לחיות בידוד בטירה המשפחתית בפאוולה, הממוקמת על מצוק תלול מעל הים היוני. בטירה איזבלה הקדישה את זמנה לכתיבת שירים, ומצאה בשירה את הנחמה היחידה לבדידותה.[1]

אף על פי כן, הייתה לאיזבלה הזדמנות להתיידד עם שכניה המלומדים: עם דייגו סנדובל דה קסטרו, ברון בוליטה (כיום נובה סירי), עם קסטלן מקוזנצה, ועם אשתו אנטוניה קרצ'ולו. דייגו היה אדם יפה תואר ממוצא ספרדי אשר נלחם כחייל למען קרל החמישי בזמן משלחת אלג'יר. נוסף על כך, הוא היה משורר מפורסם, חבר באקדמיית פירנצה ומקושר לבעלי השררה בנאפולי, בהיותו בן החסות של המשנה למלך פדרו דה טולדו.[10] איזבלה ודייגו החלו להתכתב באופן סודי, אולי תחת עידודו של מורהּ של איזבלה. דייגו נהג לשלוח לאיזבלה מכתבים החתומים בשם אשתו, בהם הוא כלל קטעי שירה.

לאחר זמן מה החלו להופיע שמועות על קשר סודי בין איזבלה לדייגו, אף על פי שטיב היחסים ביניהם לא התברר עד עצם היום הזה. חוץ מהתייחסות קצרה לנישואים, יצירותיה של איזבלה לא כוללים שירי אהבה המופנים לאדם כלשהו, ואילו שיריו של דייגו תיארו את רגשותיו כלפי אהובתו, מוטיב מקובל בשירי אותה התקופה.[11] עם זאת, לאחר שנודע לאחיי איזבלה על אודות המכתבים, הם החלו לחשוד ברומן מחוץ למסגרת הנישואים, והחליטו להעניש את איזבלה על מנת לגאול את כבוד משפחתם.

מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורבנם הראשון של אחי איזבלה היה המורה שלה, אשר העביר את המכתבים בינה לבין דייגו. לאחר מכן הם התעמתו עם איזבלה עצמה, אשר, לדברי מקורות מהתקופה, נמצאה עם המכתבים הבעיתיים בידיה.[10] אחיה דקרו אותה למוות.[7] שניים מהאחים ברחו לצרפת, אבל חזרו לאחר זמן קצר לפאוולה בשביל להתנקש בדייגו אשר, מחשש לחייו, שכר שומר ראש. שלושת המתנקשים, עם עזרתם של שני דודים, הרגו את דייגו ביער ליד נויה (כיום נואפולי) מספר חודשים מאוחר יותר.

מותה של איזבלה לא השאיר חותם חזק על החברה דאז, ואפילו הוצדק במסגרת מנהגי כבוד המשפחה שהיו נהוגים במאה ה-16. לא ידוע בדיוק מתי איזבלה מתה, אך סביר להניח כי הדבר חל סביבות שנת 1545 או 1546, למרות שמחקרים מסוימים ממקמים את הרצח בשנת 1547 או 1548.[12] למרות שמקום קבורתה מיוחס לכנסיית סאן פאביאנו המקומית, שום זכר לא נותר מקברה. בעת ביקורו בוולסיני (פאוולה לשעבר), ניסה בנדטו קרוצ'ה לאתר את קברה של איזבלה, אך עבודות החידוש שבוצעו בכנסייה מחקו כל זכר של קברי משפחת די מורה.[13]

לאחר הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוצחים נאלצו לברוח מממלכת נאפולי כדי להימלט מחרונו של המשנה למלך פדרו דה טולדו. הם הצטרפו לאביהם בצרפת, אשר נפטר זמן קצר לאחר הרצח (ישנן עדויות שהוא היה עדיין חי בשנת 1549).[14] במשפט שנערך שלא בפניהם, האחים נמצאו אשמים ברצח אחותם ודייגו.[6] שיפיונה, למרות הזיעזוע והגועל שרציחות אלו עוררו בו, סייע לאחיו בשעת צרתם. דצ'יו הפך לכומר וצ'זארה נשא אישה צרפתית ממשפחת אצולה. לא ידוע מה עלה בגורלו של פאביו. שיפיונה, שהיה המזכיר של המלכה קטרינה דה מדיצ'י, הורעל על ידי חצרנים אחרים שקינאו במעמדו.[15]

באותו הזמן, שאר האחים שנשארו בפאוולה הובאו למשפט. מרקנטוניו, שלא לקח חלק במזימה, נכלא במשך כמה חודשים ואז שוחרר. האח הצעיר, קמילו, נמצא לא אשם בשותפות לרצח.[6]

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של איזבלה בוולסיני

שיריה של איזבלה התגלו כאשר הרשויות ערכו חיפוש בטירה המשפחתית בזמן חקירת הרצח. עשר סונטות ושלושה שירים מפרי ידיה פורסמו לאחר מותה. איזבלה זוהתה עם התנועה הספרותית מהמאה ה-16 המכונה פטררקיזם, אשר ניסתה להחיות את הסגנון הספרותי של הסופר האיטלקי פטררקה.[16] למרות  שאוצר המילים, הביטויים והסגנון הספרותי התאימו לאלו של תנועה זו, איזבלה מתייחדת בטון הדרמטי שלה, הדומה יותר לזה של משוררים מימי הביניים כגון דנטה אליגיירי ויאקופונה דה טודי. שירתה אישית מאוד, והושפעה מחוויותיה המשפחתיות וחייה המבודדים. איזבלה נהגה לכתוב מתוך דחף, כדי לפרוק את התסכול שלה, מבלי להשתמש בקישוטים ספרותיים או בסגנון אלגנטי יתר על המידה.

בניגוד לשירים אחרים שנכתבו בידי נשים בנות אותה התקופה, המהללים בעיקר את האהבה האידיאלית, יצירתה של איזבלה עוסקת בכאבה הקיומי, בטינה ובבדידות, דבר המייחד אותה משאר משוררי הפטררקיזם. מבחינת איזבלה הנישואים הם הדרך היחידה לאהבה, אשר לא רק יספקו את מעמדה החברתי בתור אישה, אלא אף יעזרו לה להימלט מהסביבה המדכאת בה היא חיה.[17] שירתה מתארת את העצב שהיא חשה בבדידותה, בהיותה מופרדת משוחרי ספרות אחרים, ואת געגועיה לאביה. לרוב שיריה מופנים לטבע, בת השיח העיקרית של קינתה.[18]

איזבלה הגדירה את סגנונה כ-"ממורמר, קשה ומלא עצב"[19] או "לא מזוקק ושברירי".[20] המזל הוא יריבהּ העיקרי בשיריה, האשם בניסיון לשלול את האושר והחופש שלה. המזל ביצירתה הוא האנשה של אכזריות המין האנושי כלפי "כל בן-אנוש טוב לב",[21] היוצר כך עולם בו רודנות ואלימות גוברים על מוסריות וערכיות.[22]

איזבלה מביעה שאט נפש ממולדתה, המכונה בשיריה "גיא בן הינום" ו-"אתר מקולל", המוקף ב-"יער אפל ובודד", המיושב על ידי "אנשים אי-רציונליים ומחוסרי השכל", ואשר נחצה על ידי ה-"סירי העכור" (שמו הקודם של נהר הסיני, הנמצא בקרבת מקום לטירה המשפחתית). היא מדמיינת את עצמה נזרקת לתוך הנהר, אולי מתוך כוונה לאבד את עצמה לדעת.[23] תיאורים אלו הניבו את התאוריה שבין אחותה של איזבלה, פורציה, לבין דייגו סנדובל התקיימה חליפת המכתבים, ולמעשה הם היו קורבנות הרוצחים; איזבלה, המושפעת על ידי טרגדיה, השליכה את עצמה לאחר מכן לתוך הנהר. תאוריה זו נתמכת בחוסר העדויות לגבי מיקום קבורתה של איזבלה.[12]

בשיריה, איזבלה סורקת את הים, בעודה מחכה לספינה שתביא חדשות טובות על גורל אביה (אשר למעשה חי בנוחות בצרפת, מתעלם מגורלה הקשה)[24] ובתקוות השווא שמצבה ישתפר עם חזרתו. היא מאשימה את קרל החמישי (מכונה בשם "הקיסר" בשיריה) בכך שהוא "מונע מהאב לעזור לביתו", ואילו פרנסואה הראשון, ה-"מלך גדול", הוא מושא תקוותיה לשחרור אביה. תקוות אלו נופצו כאשר אויבי פרנסואה הביסו אותו, דבר שהפך את איזבלה למדוכדכת אף יותר. אמהּ מתוארת כזקנה אומללה שאינה מסוגלת לשלוט בילדיה; אחיה הם "עצלים באופן קיצוני ודוחה", ואיזבלה מאשימה את המזל שלא העניק להם את האופי הנוח שהיה אופייני לאבותיה.[25] איזבלה מצרה על כך שהיא ננזפת על ידי "אנשים בורים, אשר בשל סכלותם אינם מבינים אותי".[26]

איזבלה אף ביכתה את המשורר לואיג'י אלמני, אשר נמלט לצרפת אחרי שניסה לקשור קשר נגד החשמן ג'וליו דה מדיצ'י, שהפך מאוחר יותר לאפיפיור קלמנס השביעי. היא כותבת על ה-"סוף מעורר הרחמים" שלה, דבר המעלה את החשד שהיא הייתה מודעת לרצח הקרב ובא,[14] על אף שייתכן כי היא ציפתה למיתה טבעית שתביא סוף לחייה העצובים.[5] ביצירותיה האחרונות מוצאת איזבלה מעט נחמה בישו ובבתולה מרים, באמצעותם נראה שהיא סוף סוף קיבלה על עצמה את קיומה העצוב וניסתה למצוא שלוות הנפש, תוך כדי השלמה עם הארץ שהיא תיעבה. תקוותה הסופית הייתה לראות את עצמה "לגמרי משוחררת מן האוויר הסוער של ארץ, ולהימצא בין הנשמות המבורכות".[27]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר שנים לאחר מותה של איזבלה, שיריה הופצו בחוגים הספרותיים של נאפולי, וזכו להערכה מצד קוראיהם.[15] בשנת 1552 שיריה נכללו באנתולוגיה מאת לודוביקו דולצ'ה שהודפסה בוונציה. היצירה שלה הוכנסה בשלמותה לאוסף שירים אחר, "שירים מאת נשות חיל אצילות", פרי ידיו של לודוביקו דומניקי, בשנת 1559. בשנת 1629, אחיינה מרקנטוניו, בנו של קמילו, פרסם ביוגרפיה משפחתית בשם "תולדות משפחת האצולה די מורה", בה מצויים פרטים חדשים לגבי חייה ומותה.

למרות שעבודתה נכללה באנתולוגיות נוספות, איזבלה כמעט נשכחה כמשוררת, ומבקרי הספרות התעלמו ממנה במשך מאות שנים. אחרי תקופה ארוכה של שקט, אשר נמשכה עד לתחילת המאה ה-20, היצירה של איזבלה התגלתה מחדש על ידי אנג'לו דה גוברנטיס בשנת 1901, כאשר השתתף בכנס ספרותי בבולוניה. בשנת 1907, דה גוברנטיס פרסם את ספרו "איזבלה די מורה. שירים", אשר הכיל ביאורים ומבוא ביוגרפי לחיי איזבלה. בנדטו קרוצ'ה היה האדם הראשון שסיפק ביוגרפיה רחבה וביקורת ספרותית מקיפה על יצירתה, דבר שגרם להעריך מחדש את מקומה בספרות האיטלקית.[28] קרוצ'ה שיבח את שירתה על ה-"תשוקה המיידית" וה-"התעמקות הרגשית", השונה מאוד מהסגנון הספרותי של תקופתה, אותו קרוצ'ה כינה "מצועצע ומלאכותי".[29]

לדברי פול פ. גרנדלר, מחבר "האנציקלופדיה של הרנסאנס", עבודתה של איזבלה היא "מקדימה בצורה מרשימה את רעיונות הרומנטיקה"[30] והוא אף מציין כי "אין משורר אחר לפני איזבלה שהחדיר עומק אישי כל כך לשירתו, תוך כדי הכנסת דרמה חדשה לשירה, וזאת מכיוון שהיא עוסקת בנסיבות הטרגיות של חייה". לדעתו, דבר זה תורם "לפיתוח רגישות חדשה בשפה הפואטית, המבוססת על כתיבה המעלה את הפאן הביוגרפי, הפוליטי, המשפחתי והאישי לרמה שירית גבוהה ביותר".[30] איזבלה נחשבת למבשרת שירתו של ג'אקומו ליאופרדי בשל הנושאים הדומים בהם עסקו, רגשותיהם וחוויות חייהם הנושקות.[5] ייתכן גם ששיריה השפיעו על טורקוואטו טאסו[31] כפי שניתן להסיק משירו "שיר למטאורו" משנת 1578.[30]

איזבלה גולמה על ידי אני דופריי בדרמה העוסקת בחייה אשר הועלה בתיאטרון ד'אורסיי, בפריז, ב-23 באפריל 1974. המחזה נכתב על ידי אנדה פייר דה מנדיארג ובוים על ידי ז'אן-לואי בארו.[32]

בשנת 1993 הוקם אתר ספרותי על שמה בוולסיני, עיר הולדתה, בו מצוי תיאטרון. במקום מתקיימים מופעים מוזיקליים.[33]

הצגת התיאטרון "סיפורה של איזבלה די מורה, מסופר על ידי בנדטו קרוצ'ה" שנכתב על ידי דאצ'ה מראיני הוצג בוולסיני בשנת 1999 ולאחר מכן ברומא, בשנת 2000.[34]

פסטיבל הסרטים "Io, Isabella International Film Week" מוקדש לזכרה.[35]

יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סונטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • התקפותיו הנוקשות של המזל האכזר (I fieri assalti di crudel fortuna)
  • יונו הקדושה, אם הלבבות הוולגריים (Sacra Giunone, se i volgari cuori)
  • מהר גבוה, ממנו רואים את הים (D'un alto monte onde si scorge il mare)
  • מזל, המרומם לדרגת ממעל (Fortuna che sollevi in alto stato)
  • סירי העכור, השמח לאידי (Torbido Siri, del mio mal superbo)
  • הנה פעם נוספת, גיא בן הינום (Ecco ch'una altra volta, o valle inferna)
  • לו רק השמיים היו נדיבים כלפיי (Non solo il ciel vi fu largo e cortese)
  • אם לתקווה המתקרבת, מכשול חדש (Se alla propinqua speme nuovo impaccio)
  • כתבתי בסגנון ממורמר, קשה ומלא עצב (Scrissi con stile amaro, aspro e dolente)
  • גאה תתגאה, סירי אהובי (Quanto pregiar ti puoi, Siri mio amato)

שירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאז גזזת את כנפי התשוקה (Poscia ch'al bel desir troncate hai l'ale)
  • אלוהים, אשר עד עכשיו, רחמיך הגדולים (Signore, che insino a qui, tua gran mercede)
  • מה שהיה בימי עבר (Quel che gli giorni a dietro)

קריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Grendler, Paul F. (1999). Encyclopedia of the Renaissance: Machiavelli-Petrarchism. Scribner.
  • Marrone, Gaetana; Puppa, Paolo (2007). Encyclopedia of Italian Literary Studies: A-J. Taylor & Francis.
  • Jaffe, Irma B.; Colombardo, Gernando (2002). Shining Eyes, Cruel Fortune: The Lives and Loves of Italian Renaissance Women Poets. Fordham University Press.
  • Robin, Diana; Larsen, Anne R.; Levin, Carole (2007). Encyclopedia of Women in the Renaissance: Italy, France, and England. ABC-CLIO.
  • Musillo Mitchell, Irene (1998). Canzoniere: A Bilingual Edition. Bordighera.
  • Robin, Diana (2007). Publishing Women: Salons, the Presses, and the Counter-Reformation in Sixteenth-Century Italy. University of Chicago Press.
  • Russell, Rinaldina (1994). Italian Women Writers: A Bio-bibliographical Sourcebook. Greenwood Publishing Group.
  • Schiesari, Juliana (1992). The Gendering of Melancholia: Feminism, Psychoanalysis, and the Symbolics of Loss in Renaissance Literature. Cornell University Press.
  • Russell, Rinaldina (1997). The Feminist Encyclopedia of Italian Literature. Greenwood Publishing Group.
  • Cervigni, Dino S. (1992). Images of America and Columbus in Italian Literature. Annali d'Italianistica.
  • Hatzantonis, Emmanuel; Mastri, Augustus A. (1997). The flight of Ulysses: studies in memory of Emmanuel Hatzantonis. Annali d'Italianistica.
  • Vena, Michael (2013). Italian Playwrights from the Twentieth Century: A Companion Text. Xlibris Corporation.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איזבלה די מורה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Encyclopedia of Italian Literary Studies: A-J, Taylor & Francis, עמ' 1242. (באנגלית)
  2. ^ Juliana Schiesari, The Gendering of Melancholia: Feminism, Psychoanalysis, and the Symbolics of Loss in Renaissance Literature, Cornell University Press, 1992, עמ' 189. (באנגלית)
  3. ^ Irma B. Jaffe, Gernando Colombardo, Shining Eyes, Cruel Fortune: The Lives and Loves of Italian Renaissance Women Poets, Fordham Univ Press, 2002, עמ' 139. (באנגלית)
  4. ^ Irma B. Jaffe, Gernando Colombardo, Shining Eyes, Cruel Fortune: The Lives and Loves of Italian Renaissance Women Poets, Fordham Univ Press, 2002, עמ' 148. (באנגלית)
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 ג'ובאני קאסרטה, אתר מחוז בזיליקטה, ‏03.12.17
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 Irma B. Jaffe, Gernando Colombardo, Shining Eyes, Cruel Fortune: The Lives and Loves of Italian Renaissance Women Poets, Fordham Univ Press, 2002, עמ' 150. (באנגלית)
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 Diana Robin, Publishing Women: Salons, the Presses, and the Counter-Reformation in Sixteenth-Century Italy, University of Chicago Press, 2007-05, עמ' 274. (באנגלית)
  8. ^ Irma B. Jaffe, Gernando Colombardo, Shining Eyes, Cruel Fortune: The Lives and Loves of Italian Renaissance Women Poets, Fordham Univ Press, 2002, עמ' 141. (באנגלית)
  9. ^ Isabella di Morra, Canzoniere: A Bilingual Edition, Bordighera, 1998-01-01, עמ' 5. (באנגלית)
  10. ^ 10.0 10.1 Diana Robin, Publishing Women: Salons, the Presses, and the Counter-Reformation in Sixteenth-Century Italy, University of Chicago Press, 2007-05, עמ' 7. (באנגלית)
  11. ^ Irma B. Jaffe, Gernando Colombardo, Shining Eyes, Cruel Fortune: The Lives and Loves of Italian Renaissance Women Poets, Fordham Univ Press, 2002, עמ' 149. (באנגלית)
  12. ^ 12.0 12.1 Irma B. Jaffe, Gernando Colombardo, Shining Eyes, Cruel Fortune: The Lives and Loves of Italian Renaissance Women Poets, Fordham Univ Press, 2002, עמ' 153. (באנגלית)
  13. ^ Isabella di Morra, Canzoniere: A Bilingual Edition, Bordighera, 1998-01-01, עמ' 2. (באנגלית)
  14. ^ 14.0 14.1 Isabella di Morra, Canzoniere: A Bilingual Edition, Bordighera, 1998-01-01, עמ' 6. (באנגלית)
  15. ^ 15.0 15.1 Isabella di Morra, Canzoniere: A Bilingual Edition, Bordighera, 1998-01-01, עמ' 14. (באנגלית)
  16. ^ Rinaldina Russell, The Feminist Encyclopedia of Italian Literature, Greenwood Publishing Group, 1997, עמ' 245, 275. (באנגלית)
  17. ^ Rinaldina Russell, Italian Women Writers: A Bio-bibliographical Sourcebook, Greenwood Publishing Group, 1994, עמ' 281. (באנגלית)
  18. ^ Diana Robin, Publishing Women: Salons, the Presses, and the Counter-Reformation in Sixteenth-Century Italy, University of Chicago Press, 2007-05, עמ' 275. (באנגלית)
  19. ^ Rinaldina Russell, Italian Women Writers: A Bio-bibliographical Sourcebook, Greenwood Publishing Group, 1994, עמ' 282. (באנגלית)
  20. ^ Isabella di Morra, Canzoniere: A Bilingual Edition, Bordighera, 1998-01-01, עמ' 15. (באנגלית)
  21. ^ Isabella di Morra, Canzoniere: A Bilingual Edition, Bordighera, 1998-01-01, עמ' 31. (באנגלית)
  22. ^ Emmanuel Hatzantonis, Augustus A. Mastri, The flight of Ulysses: studies in memory of Emmanuel Hatzantonis, Annali d'Italianistica, 1997-01-01, עמ' 151. (באנגלית)
  23. ^ Irma B. Jaffe, Gernando Colombardo, Shining Eyes, Cruel Fortune: The Lives and Loves of Italian Renaissance Women Poets, Fordham Univ Press, 2002, עמ' 145. (באנגלית)
  24. ^ Juliana Schiesari, The Gendering of Melancholia: Feminism, Psychoanalysis, and the Symbolics of Loss in Renaissance Literature, Cornell University Press, 1992, עמ' 177. (באנגלית)
  25. ^ Isabella di Morra, Canzoniere: A Bilingual Edition, Bordighera, 1998-01-01, עמ' 7. (באנגלית)
  26. ^ Isabella di Morra, Canzoniere: A Bilingual Edition, Bordighera, 1998-01-01, עמ' 39. (באנגלית)
  27. ^ Isabella di Morra, Canzoniere: A Bilingual Edition, Bordighera, 1998-01-01, עמ' 59. (באנגלית)
  28. ^ Isabella di Morra, Canzoniere: A Bilingual Edition, Bordighera, 1998-01-01, עמ' 1. (באנגלית)
  29. ^ Emmanuel Hatzantonis, Augustus A. Mastri, The flight of Ulysses: studies in memory of Emmanuel Hatzantonis, Annali d'Italianistica, 1997-01-01, עמ' 148. (באנגלית)
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 Paul F. Grendler, Renaissance Society of America, Encyclopedia of the Renaissance: Machiavelli-Petrarchism, Scribner's published in association with the Renaissance Society of America, 1999, עמ' 193. (באנגלית)
  31. ^ Dino S. Cervigni, Images of America and Columbus in Italian Literature, Annali d'Italianistica, 1992, עמ' 372. (באיטלקית)
  32. ^ lesarchivesduspectacle.net, ‏03.12.17
  33. ^ אתר מחוז בזיליקטה, 03.12.17
  34. ^ Michael Vena, Italian Playwrights from the Twentieth Century: A Companion Text, Xlibris Corporation, 2013-10-03, עמ' 313. (באנגלית)
  35. ^ אתר פסטיבל הסרטים Io, Isabella, ‏03.12.17