איזה מין שוויון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איזה מין שוויון
MADE IN DAGENHAM WE WANT SEX
Made in Dagenham.jpg
בימוי נייג'ל קול
הפקה סטפן וילי, אליזבת קרלסן
תסריט ויליאם אייבורי
עריכה מייקל פארקר
שחקנים ראשיים סאלי הוקינס,
בוב הוסקינס,
מירנדה ריצ'רדסון,
רוזמונד פייק,
ג'רלדין ג'יימס,
דניאל מייס,
רופרט גרייבס
מוזיקה דויד ארנוולד
צילום ג'ון דה בורמן
מפיץ paramount pictures uk
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 1 באוקטובר 2010
משך הקרנה 113 דקות
שפת הסרט אנגלית
סוגה סרט דרמה, סרט קומדיה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 5,000,000€
הכנסות 12,395,087$
הכנסות באתר מוג'ו madeindagenham
www.madeindagenham.co.uk
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

איזה מין שוויוןאנגלית: Made in Dagenham). בחלק מהמדינות נקרא הסרט: We Want Sex. הוא סרט קולנוע אנגלי משנת 2010 העוסק במאבקן של תופרות ריפודים לרכב במפעל פורד באנגליה בשנת 1968 להשוואת תנאי שכרן לשכר הגברים המועסקים באותה עבודה.

עלילת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט "איזה מין שוויון" סרטו של הבמאי הבריטי נייג'ל קול (Nigel Cole), עוסק במאבקן של פועלות שעבדו במתפרה במפעל לייצור מכוניות כתופרות כיסוי מושבי מכוניות. המפעל של החברה האמריקאית "פורד", בדגנהאם לונדון. בשנת 1968 החליטו 187 מהנשים שעבדו במתפרת מפעל המכוניות, לשבות להשוואת שכרן לשכרם של הפועלים הגברים העוסקים באותה עבודה, לאחר שמעמדן במפעל שונה "לעובדות בלתי מקצועיות", רק בשל היותן נשים. למרות שמלאכתן חייבה מיומנות לא מבוטלת, לא פחות מכל גבר העובד במפעל.

בראש המאבק עמדה ריטה אוגריידי, אותה משחקת סאלי הוקינס. אוגריידי, פועלת צעירה במפעל, נשואה ואם לשני ילדים, הפכה לרוח החיה מאחורי מאבק הנשים על שוויון זכויות העסקתן. אוגריידי מעולם לא ראתה את עצמה כמנהיגת פועלים, אך תפסה פיקוד על עמיתותיה לאחר שחברתה קוני (ג'רלדין ג'יימס) נאלצה לפרוש מהתפקיד (מאחר שעליה לטפל בבעלה הלום הקרב). לדידה של אוגריידי, אין כל סיבה שגברים ישתכרו יותר מנשים. אוגריידי הביעה עמדתה אף שהייתה שונה מדעתו של נציג האיגוד המקצועי ונלחמה עבור מטרתה.

ריטה אוגריידי זכתה לתמיכת אחד מנציגי איגוד הפועלים במפעל, אלברט פסינגהם (בוב הוסקינס), שהזדהה עם מאבקן של הפועלות מכיוון שהוא עצמו היה בן לאם חד הורית. הפועלות פתחו במאבק להשגת שכר שווה שכלל תחילה משא ומתן עם בכירי המפעל, אך כשהמאבק נכשל, הכריזו על שביתה ששיתקה את המפעל שהיה מקור פרנסתם העיקרי של תושבי דאגנהאם. מאבקן של השובתות הדהד גם בבית הנבחרים, בעזרתה של ברברה קאסל (מירנדה ריצ'רדסון), שרת התעסוקה. קאסל ניסתה תחילה לשכנען, עקב לחצו של ראש הממשלה הרולד וילסון (ג'ון סייסון), לוותר ולהתגמש. בהמשך נסחפה אחר נחישותן של העובדות וגיבתה אותן, חרף האיומים מצד בעלי מפעל פורד, כי יוציאו את מפעליהם המספקים מקומות עבודה רבים באנגליה, מחוץ לגבולות המדינה.[1]

הסרט מציג ברגישות סכסוכים ורגעי משבר שנוצרו בשל קשיי השביתה במשפחותיהן של הפועלות השובתות, במאבקן לתמיכה ושכנוע גם של איגודי הפועלים אשר לתפיסתם דרישת התופרות לא הייתה קבילה, מאחר שלא הגיוני כי שכר הנשים ישתווה לשכר הגברים. עובדי המפעל מצאו עצמם ללא פרנסה, מאחר ששביתת התופרות ניתקה חוליה בשרשרת ייצור המכוניות עד כדי השבתה מלאה של שאר מרכזי הייצור.

חרף המצבים הדרמטיים אליהם נקלעו גיבורי העלילה, הסרט משדר אופטימיות. האפרוריות של לונדון מצטלמת נהדר מול התפאורה והחיות הצבעונית של הנשים ולבושן אולי כרמז לחיוניותן של הנשים במרקם החברתי. מאבקן של התופרות במפעל פורד בבריטניה שינה את פני ההיסטוריה, הוכתר בהצלחה והיווה פריצת דרך בקידום זכויותיהן של כלל העובדות באנגליה. מאבקן הביא לחקיקת חוק שכר שווה בבריטניה בשנת 1970.

צוות השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאלי הוקינס

הסיפור האמיתי מאחורי הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

במזרח לונדון, בעיר דגנהאם, במפעל פורד, הועסקו 187 נשים שעבדו כתופרות כיסוי מושבים לרכב. בשנת 1967 הונהגה שיטת דירוג חדשה לפיה נקבעו ארבע מדרגות שכר לעובדי הייצור:

  • זכר-מיומן.
  • זכר-חצי מיומן.
  • זכר-בלתי מקצועי.
  • נקבה.

לנשים שעבדו בתעשיית המכוניות שולמה משכורת בדירוג: ב' (B), משכורת זו שולמה לעובדים בלתי מקצועיים. הן החליטו לצאת למאבק בדרישה להעלות דירוג שכרן לדרגה ג' (C), בטענה שעבודתן דורשת מיומנות רבה, זריזות ודיוק. דרישות התופרות במאבקן הייתה לעלות בדרוג שכרן ולא דרישה ל"שכר שווה".[2] 16 נשים בלבד דורגו בדרגת שכר ג' (C) במפעל פורד באנגליה. שביתתן הציבה אותן בפני איום מצד בעלי החברה שראו בחומרה רבה את שביתתן וההפסד הכספי שנגרם לחברה כתוצאה ממנה. החברה שלחה מכתבי אזהרה לשובתות, והזהירה אותן כי הן מפרות את חוזה העסקתן, אך הפועלות הצביעו פה אחד להמשיך בשביתתן עד שדרישותיהן יענו. ב-7 יוני 1968 הצטרפו למאבקן עמיתותיהן במפעל פורד בהלווד (Halewood).ובכך הכפילו השובתות את מספרן. שביתתן גרמה להשבתת המפעל כולו מאחר שלא היו כיסויים להרכבה ברכבים. בשלהי חודש יוני 1968 מפעל פורד איבד סכום של כמיליון פאונד מהכנסות ממכירות מדי יום. מאבקן הגיע עד לשולחנה של ברברה קאסל, שרת העבודה והרווחה, בממשלתו של הרולד וילסון שהתגייסה למציאת פתרון בסכסוך.[3] קאסל נפגשה עם מנהיגות השובתות ומבקשת מהן קודם כל לשוב לעבודה ולסמוך עליה כי ימצא פתרון.

בסופו של דבר תוצאת השביתה הייתה העלאת שכרן של הפועלות ל-92% משכר הגברים המיומנים למחצה (עדיין 8% פחות משכר הגברים). מאבקן לא נחל הצלחה מלאה אך דרבן נשים לנהוג כמותן ולהיאבק על זכויותיהן. נוסדו איגודים מקצועיים לנשים והחל מסע הסברה לשוויון זכויות לנשים.[4] ב-18 מאי 1969 נערכה הפגנה בהשתתפות 1000 איש לדרישת שכר שווה לנשים.

ב-1970 חוקק "חוק שכר שווה 1970" (Equal Pay Act 1970) בו נקבע כי נשים וגברים צריכים לקבל שכר שווה תמורת "עבודה שווה".[5][6] ב-1973 עם הצטרפותה של בריטניה לאיחוד האירופי החוק הפך להיות כפוף לסעיפים: 119–1957 באמנת רומא בהם נקבע כי נשים וגברים יזכו לשכר שווה עבור עבודה שווה. ב-29 דצמבר 1975 נכנס החוק לתוקף וכלל בתוכו גם תנאים סוציאליים נוספים כגון: תשלום עבור חגים, זכויות פנסיה, הטבות חברה ובונוסים.

רעיון לסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הרעיון לסרט שאב המפיק סטיבן וולי מתוכנית רדיו ששמע. התוכנית נקראה:"פגישה מחודשת" (The Reunion).תוכנית המזמנת אליה קבוצת אנשים שהייתה מעורבת באירוע משמעותי בעבר. בתוכנית המדוברת התארחו נשים שתארו את השביתה ב-1968 במפעל "פורד".

סטיבן וולי הוקסם מסיפורן המרתק. בעיקר תפסה את וולי התמימות והא- פוליטיות של הנשים שנאבקו להשגת תנאים הוגנים. הגיון פשוט ללא כל תאוות בצע. וולי הסביר כי קולותיהן של הנשים בתוכנית הזכירו לו את דודותיו ממעמד הפועלים בצפון לונדון, שעזרו לגדלו. לגיבוש הרעיון לסרט נסע עם אליזבת קרלסן, שותפתו להפקה לפגוש את הנשים בדגנהאם.

צוות הצילום בחר לצלם סרט שהינו סרט עלילתי ולא דוקומנטרי או פוליטי. דמותה ריטה, מנהיגת המאבק, והמשתתפות האחרות הינה דמות מורכבת כלומר:שילוב של מספר נשים שהשתתפו במאבק ולא אישה מסוימת אחת.[7] סאלי הופקינס מספרת: "כדי לשחק את ריטה הייתי צריכה לשים את עצמי בתוך ומבעד לדרך החשיבה שלהן. זה גרם לי להבין כמה אנחנו, כנשים היום, ברות מזל. לנשים היום יש כל כך הרבה הזדמנויות ואפשרויות שלנשים 'מהסרט' בכלל לא היו" .[8]

רוזמונד פייק, המשחקת את ליסה, אשתו של בעל המפעל, חושבת אף היא שמדובר בסיפור מלא עוצמה אשר ללא ספק מושך ומפעיל את מיתרי הלב של כל מי שצופה בו.

סטיבן וולי סיפר כי לפסטיבל הסרטים ברומא לקחו שתיים מהנשים שהיו בשנות השמונים לחייהן. נשים אילו לא עזבו את בריטניה בעבר. לאחר הקרנת הסרט כשהוזמנו לעלות לבמה התרגשו מאוד ממחיאות כפיים סוערות של הקהל. מחיאות כפיים שקבלו לאחר ארבעים ושתיים שנה.

שם הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל הסרט הופץ תחת השם: "איזה מין שוויון". בבריטניה הופץ הסרט בשם: "Made in Dagenham" בגרמניה, איטליה וצרפת נקרא הסרט: "We want sex" חלק מכרזה בה משתמשות הפועלות במאבקן, בה דרשו הנשים השובתות "שכר שווה" (sex equality) אך המילה "שווה" (Equality) הוסתרה בכרזה,[9] ובברזיל נקרא הסרט:"מהפכה בדגנהאם".

פסקול הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. "(There's) Always Something There to Remind Me" - סנדי שואו
  2. "Get Ready"- The Temptations
  3. "Israelites" - דזמונד דקר
  4. "It's a Man's Man's Man's World" - ג'יימס בראון
  5. "Days" - הקינקס
  6. "Can I Get a Witness" - דסטי ספרינגפילד
  7. "All or Nothing " - הפנים הקטנות
  8. "The Boat That I Row" - לולו
  9. "It's Getting Better" - קאס אליוט
  10. "A Groovy Kind of Love" - The Mindbenders
  11. "Wooly Bully" - Sam The Sham & The Pharaohs
  12. "Sunday Will Never Be The Same" - Spanky and Our Gang
  13. "Green Tambourine" - Lemon Pipers
  14. "Paper Sun" - Traffic
  15. "Friday on My Mind" - The Easybeats
  16. "With a Girl Like You" - - הטרוגס
  17. "You Can Get It If You Really Want" - דזמונד דקר
  18. "Made In Dagenham" - סנדי שואו

שיר הנושא "Made In Dagenham" נכתב על ידי דייוויד ארנולד ובילי בראג (Billy Bragg) במיוחד עבור הסרט.[10]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Tzannatos, Zafiris. "Women and labor market changes in the global economy: Growth helps in equalities hurt and public policy matters." World Development27.3 (1999): 551-569.
  • Galetto, Manuela. "Militant Years: Car workers’ struggles in Britain in the 60s and 70s, by Alan Thornett." Labor History 53.1 (2012): 162-163.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אורי קלייןהסרט "איזה מין שוויון" מתאר בצורה ישירה וחוייכת את מאבק התופרות בבריטניה, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2010
  2. ^ טלי רוזין, מה זה בכלל פמיניזם? זמורה ביתן, 2000, עמ' 226–227
  3. ^ Rowbotham, Sheila. "Cleaners’ Organizing in Britain from the 1970s: A Personal Account." Antipode 38.3 (2006): 608-625.
  4. ^ Cohen, Sheila. "Equal pay–or what? Economics, politics and the 1968 Ford sewing machinists’ strike." Labor History 53.1 (2012): 51-68.
  5. ^ Cohen, Sheila. "The 1968–1974 labour upsurge in Britain and America: a critical history, and a look at what might have been." Labor History 49.4 (2008): 395-416.
  6. ^ Gilbert, Kay. "The role of job evaluation in determining equal value in tribunals: Tool, weapon or cloaking device?" Employee Relations 27.1 (2005): 7-19.
  7. ^ Made in Dagenham – Director Nigel Cole on his attraction for strong women
  8. ^ Sally Hawkins speaks out on female empowerment באתר העיתון אקסמינר
  9. ^ The Real-Life Women Behind "Made in Dagenham" באתר CBS
  10. ^ כתבה על פסקול הסרט