לדלג לתוכן

איזקאיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איזקאיה בניו יורק

איזקאיה (ביפנית: 居酒屋) הוא מוסד בילוי חברתי מסורתי ביפן, המשמש כבר-מסעדה לא רשמי שבו נהוג לשלב שתיית אלכוהול עם אכילת מנות קטנות לחלוקה. איזקאיות הם מקומות בילוי פופולריים לשתייה של אחרי שעות העבודה, המאופיינים באווירה קלילה ומשוחררת, בדומה לפאב, לטאפס בר ספרדי או למסבאה (Saloon) אמריקאית.[1]

מקור השם במילים "אי" (להישאר), "סאקה" (שיכר אורז יפני) ו-"יה" (חנות), ומשמעותו המקורית מתייחסת למקום שבו ניתן לשבת ולשתות, בניגוד לחנויות סאקה שבהן הלקוחות נהגו לקחת את המשקה לדרך. האיזקאיה התפתחה במיוחד בתקופת אדו, ומאז הפכה למרכיב מרכזי בתרבות הבילוי היפנית. התפריט באיזקאיה מגוון וכולל לרוב מנות כמו אדממה, יקיטורי, סשימי, קאראגה ולעיתים גם מנות אזוריות, לצד משקאות כמו בירה, סאקה, שוצ'ו ו"הייבול" (ויסקי וסודה).[2]

במסגרת תרבות הבילוי היפנית, משמשת האיזקאיה כזירה המרכזית לקיומם של מפגשי הנומיקאי (Nomikai; ביפנית: 飲み会) – מפגשי שתייה חברתיים המהווים נדבך יסודי בחיזוק קשרים אישיים ומקצועיים. בעוד שהאיזקאיה היא המקום הפיזי, הנומיקאי הוא האירוע עצמו, שבו קולגות או חברים מתכנסים כדי להשתחרר מהמוסכמות החברתיות הנוקשות של היום-יום (מנהג המכונה "נומיניקיישן").[3] אווירת האיזקאיה, המשלבת אלכוהול ומנות קטנות לחלוקה, היא זו המאפשרת את השיח החופשי והבלתי פורמלי המאפיין את המפגשים הללו. שילוב זה הופך את האיזקאיה למרחב הבלתי פורמלי האולטימטיבי ביפן, שבו מיטשטשים הגבולות המעמדיים לטובת שיח פתוח, צחוק וחוויית סעודה משותפת.[4][5]

אטימולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אקאצ'וצ'ין ("עששית אדומה") ועליה כתובות אותיות הקאנג'י של איזקאיה

המילה איזקאיה נכנסה לשפה האנגלית ב-1987.[6] היא הלחם של המילים Iru (להישאר) ו-Sakaya (חנות סאקה), מה שמעיד על כך שהאיזקאיה מקורה בחנויות סאקה שאפשרו ללקוחות לשבת בשטח החנות כדי לשתות.[7] מבחינה היסטורית, המונח נולד בתקופת אדו (1603–1867). באותה עת, חנויות לממכר סאקה נקראו סאקאיה (酒屋 – Sakaya). לקוחות שהיו מעוניינים לשתות את הסאקה שרכשו בו במקום, מבלי לקחת את הכד לביתם, החלו לעשות זאת בעמידה. כדי להבדיל בין חנות קמעונאית רגילה לבין חנות המאפשרת ישיבה וצריכה במקום, נוספה התחילית אי (居 – i), שמשמעותה "ישיבה" או "שהות". כך נוצר המונח אי-סאקאיה (ישיבה-בחנות-סאקה), שהתגלגל להגייה המוכרת – איזקאיה.

המונח אקאצ'וצ'ין (Akachōchin – ביפנית: 赤提灯; "עששית אדומה" או "פנס אדום") משמש כשם נרדף לאיזקאיה עממית ומסורתית, ואיזקאיות רבות מכונות כך לעיתים קרובות, מכיוון שעששיות נייר כאלו נמצאות באופן מסורתי בחזיתן.

לעיתים קרובות מתורגם המונח במערב כ"גסטרופאב יפני" או "בר טאפס יפני", זאת בשל הדמיון בפורמט ההגשה של מנות קטנות לצד אלכוהול, אף על פי שהמקור האטימולוגי מדגיש את השהות לצד הסאקה ולא את האוכל.

שוטו (Shu-tō – "גנב סאקה") הוא מונח בתרבות האיזקאיה המתאר מנות מלוחות או חריפות במיוחד (כמו קרבי דגים מוחמצים) ש"גונבות" את הטעם של הסאקה ומעודדות שתייה נוספת.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
איזקאיה בטאיפיי, 1951

שורשיה ההיסטוריים של תרבות האיזקאיה ביפן עמוקים ושזורים בתהליכי העירוניות ובהתפתחות תעשיית הסאקה. ראשיתם של מוסדות אלו קשורה באופן הדוק למיסוד השלטון הקיסרי בתקופות נארה והייאן (המאות ה-8 עד ה-12); במהלך תקופה זו, הפך השלטון את ייצור הסאקה למפעל מאורגן תחת פיקוחו, ואף הקים מחלקה ייעודית בתוך הארמון הקיסרי (ה-Miki no Tsukasa) לניהול הייצור הטקסי והרשמי. התפתחות זו הניחה את התשתית להופעתן של חנויות היין הראשונות (המכונות בטקסטים עתיקים בשם "שושי" — Shushi), שהיוו את המודל המבני המוקדם ביותר למוסדות השתייה הציבוריים ביפן.[8][9]

העדויות המוקדמות ביותר למוסדות לממכר אלכוהול מופיעות בכרוניקות היסטוריות עתיקות:

  • הקוג'יקי (712 לספירה): שירים ואנקדוטות המופיעים בכרוניקה זו מעידים על קיומם של מוסדות ראשוניים בסגנון מסבאות כבר בתחילת המאה ה-8.[10]
  • שוקו ניהונגי (797 לספירה): טקסט זה מתעד אירוע משנת 761 שבו אדם (המכונה לעיתים בטעות "המלך אשיהארה" במקורות מסוימים, אך מדובר באזכור היסטורי בטקסט) נרצח במקום שנקרא "שושי", מונח שמשמעותו חנות למכירה ושתיית יין.[11]

במהלך המאה ה-14 התפתחו ה-"סאקאיה" (Sakaya), חנויות שייצרו ומכרו סאקה, אשר היוו את הבסיס המבני לאיזקאיה המודרנית.[12]

ההתפתחות של האיזקאיה המודרנית החלה בסביבות תקופת אדו (1603–1867). בחנויות משקאות שנהגו למכור אלכוהול לפי משקל, אנשים החלו לשתות בעמידה. בהדרגה, חלק מהאיזקאיות החלו להשתמש בחביות סאקה כשרפרפים עבור לקוחותיהם,[13] ולאט לאט החלו להציע נשנושים פשוטים הנקראים "סאקאנה" (sakana). ההיסטוריונית פנלופה פרנקס מצביעה על התפתחות האיזקאיה ביפן, במיוחד באדו (טוקיו כיום) ולאורך הדרכים הראשיות ברחבי המדינה, כמדד לפופולריות הגוברת של הסאקה כמוצר צריכה בסוף המאה ה-18.[14] פריחת האיזקאיה נבעה במידה רבה מהריכוז הגבוה של סמוראים ופועלים רווקים בבירה אדו, אשר התגוררו בה ללא משפחותיהם עקב שיטת הסנקין קוטאי. מצב דמוגרפי זה יצר דרישה חסרת תקדים למזון מוכן ולאלכוהול מחוץ לבית, והפך את האיזקאיה למוסד קהילתי חיוני בחיי היומיום של העיר.[15]

בתקופת מייג'י (1868–1912) המוסדות עברו מודרניזציה, החלו להשתמש בשולחנות וכיסאות והרחיבו את התפריט למנות מבושלות מגוונות יותר.

איזקאיה בטוקיו הגיעה לכותרות ברחבי העולם בשנת 1962, כאשר רוברט קנדי סעד שם במהלך פגישה עם מנהיגי פועלים יפנים.[16]

בעבר היו האיזקאיות מקומות פשוטים שבהם גברים שתו סאקה ובירה אחרי העבודה. עם זאת, הלקוחות באיזקאיה מודרנית כוללים יותר נשים עצמאיות וסטודנטים. איזקאיות רבות פונות לקהל לקוחות מגוון יותר על ידי הגשת קוקטיילים ויינות ועיצוב פנים מתוחכם. רשתות של איזקאיות הן לרוב גדולות ומציעות מבחר נרחב של אוכל ושתייה, מה שמאפשר להן לארח מסיבות גדולות, לעיתים רועשות.

איזקאיות ופאבים או עסקים קטנים אחרים פטורים מחוק איסור העישון במקומות סגורים, שעבר בפרלמנט היפני ביולי 2018 ונכנס לתוקף מלא מאז אפריל 2020.[17]

סגנון אירוח

[עריכת קוד מקור | עריכה]
איזקאיה בגוטנדה, טוקיו. השלט מימין מציג תפריט עם מנות קבועות (משמאל) ומנות ראשונות עונתיות – נאבמונו (אנ') (מימין)
סועדים באיזקאיה בטוקיו

לעיתים קרובות משווים איזקאיות למסבאות (taverns) או פאבים, אך ישנם מספר הבדלים ביניהם.[18][19][20]

בהתאם לסוג האיזקאיה, הלקוחות יושבים על מחצלות טטאמי וסועדים סביב שולחנות נמוכים, כנהוג בסגנון היפני המסורתי, או יושבים על כיסאות וסועדים סביב שולחנות רגילים. איזיקאיות רבות מציעות בחירה בין שתי האפשרויות, בנוסף לישיבה על הבר. ישנן גם מסעדות איזקאיה בסגנון טאצ'י-נומי (tachi-nomi), שפירושו המילולי הוא "שתייה בעמידה".[21]

בדרך כלל, הלקוחות מקבלים אושיבורי (oshibori – מגבת רטובה) לניקוי הידיים. המגבות קרות בקיץ וחמות בחורף. לאחר מכן מוגש[22] מתאבן קטנטן ("אמוז בוש") הנקרא אוטושי (otōshi) באזור טוקיו או צוקידאשי (tsukidashi) באזור אוסקה–קובה. זהו מנהג מקומי והוא בדרך כלל מתווסף לחשבון במקום דמי כניסה.

התפריט עשוי להיות מונח על השולחן, מוצג על הקירות, או שניהם. תפריטי תמונות נפוצים באיזקאיות גדולות יותר. הזמנת אוכל ומשקאות מתבצעת לאורך כל המפגש לפי הצורך. המנות מובאות לשולחן, והחשבון מסוכם בסוף הבילוי. בשונה מסגנונות אכילה יפניים אחרים, המנות בדרך כלל משותפות לכל היושבים בשולחן, בדומה לטאפס ספרדי.

סעודה באיזקאיה עלולה להרתיע מי שאינם יפנים בשל המגוון הרחב של המנות בתפריט והקצב האיטי. בדרך כלל, האוכל מוזמן לאט לאורך מספר שלבים ולא בבת אחת. המטבח יגיש את האוכל כשהוא מוכן, במקום בסדר המנות הפורמלי המקובל במסעדות מערביות.

באופן טיפוסי, מזמינים בירה מיד עם הישיבה, עוד לפני שעוברים על התפריט. תחילה מוזמנות מנות שמוכנות במהירות, כמו הייאקו (קוביות טופו קרות) או אדממה, ולאחר מכן מנות עם טעמים עזים יותר בהדרגה, כמו יקיטורי (שיפודים) או קאראגה (עוף מטוגן), ומסיימים את הארוחה במנת אורז או אטריות כדי לשבוע.[23]

סוגי איזקאיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
עששיות אקאצ'וצ'ין בקיוטו

סגנונות סעודה נפוצים באיזקאיות ביפן הם נומי-הודאי (Nomi-hōdai – "כל המשקאות ללא הגבלה") וטאבה-הודאי (Tabe-hōdai – "אכול כפי יכולתך"). תמורת מחיר קבוע לאדם, הלקוחות רשאים להמשיך להזמין אוכל או שתייה ככל שירצו, בדרך כלל עם הגבלת זמן של שעתיים או שלוש.

אקאצ'וצ'ין (Akachōchin; "עששית אדומה" או "פנס אדום") משמש כשם נרדף לאיזקאיה עממית ומסורתית. מקור השם בפנסי הנייר האדומים הנתלים מחוץ למבנה, ששימשו היסטורית כסימן לזיהוי חנויות לממכר אלכוהול. בעוד שאיזקאיה מודרנית עשויה להיות מסעדה מעוצבת ויוקרתית, ה"אקאצ'וצ'ין" מייצגת את הרובד העממי והאותנטי. המקומות המכונים כך מזוהים עם מעמד הפועלים וה"סלרימן" (אנשי עסקים). זהו מרחב שבו הלקוחות מרגישים בנוח להגיע בבגדי עבודה, לשבת בצפיפות על שרפרפי עץ פשוטים ולנהל שיח חופשי ורועש. התפריט מתמקד ב"אוכל מנחם" וזול, כמו שיפודי יקיטורי הנצלים על גריל פחמים בפינת הבר, וחמוצים תוצרת בית. רחובות צדדיים ביפן, כדוגמת "סמטת הזיכרון" (Omoide Yokocho) בשינג'וקו, מאופיינים בשורות צפופות של פנסים אדומים, מראה שהפך לאייקון תרבותי של חיי הלילה ביפן.

צ'יין-איזקאיה (Chain Izakaya) הן רשתות גדולות המציעות חוויה אחידה, תפריטים מאוירים (לעיתים קרובות בטאבלטים) ומחירים קבועים ונמוכים בסגנון מודרני, המושך בעיקר קהל יעד של סטודנטים וצעירים המחפשים מסלולי "נומי-הודאי" – שתייה כפי יכולתך בזמן קצוב.

טאצ'ינומי (Tachinomi) הם ברים של "שתייה בעמידה" (מהמילה Tachi – עמידה) בסגנון מינימליסטי, ללא כיסאות, הממוקמים לרוב ליד תחנות רכבת. הם מציעים מקום למשקה מהיר ואוכל קל אחרי העבודה לפני שממשיכים הביתה. זהו הגלגול המודרני הכי קרוב לחנויות הסאקה המקוריות מתקופת אדו.

יאטאי (Yatai) הם דוכני מזון ושתייה ניידים, המהווים את הגרסה הקרובה ביותר ל"אוכל רחוב" בעולם האיזקאיות. אף שבעבר היו נפוצים בכל רחבי יפן, התופעה מזוהה בעיקר עם העיר פוקואוקה (ובפרט ברובע נאקאסו), שם פועלים עשרות דוכנים המוקמים מדי ערב עם שקיעת החמה ומפורקים לקראת בוקר. היאטאי הוא מבנה עץ קטן, לרוב מקורה בבד ברזנט, הכולל דלפק ישיבה המקיף את השף. בגלל המרחב המצומצם, המקום יכול להכיל לרוב בין 8 ל-12 סעדים בלבד. הישיבה צפופה תחת כיפת השמיים, לעיתים על שרפרפים ארעיים. היאטאי נמצאים תחת רגולציה קפדנית ביפן מטעמי תברואה, מה שהופך אותם למראה נדיר בערים גדולות אחרות כמו טוקיו. עם זאת, הם נחשבים לאטרקציה תיירותית ותרבותית ראשונה במעלה המייצגת את חיי הלילה האותנטיים של דרום יפן.

איזקאיות קונספט (Themed Izakaya) מעוצבות סביב נושא מרכזי מסוים, כגון בתי כלא, סצנות היסטוריות, סגנון רטרו של תקופת שווה (Showa) או דמויות מאנימה, ומציעות חוויה תיאטרלית לצד הסעודה. איזקאיות קוספליי הפכו לפופולריות בשנות ה-2000. אנשי הצוות לובשים תחפושות ומשרתים את הלקוחות, ובחלק מבתי העסק אף נערכים מופעים. התחפושות כוללות, בין היתר, תלבושות של משרתים ומשרתות.[24][25]

קיאבקורה-איזקאיה (Kyabakura-izakaya) הוא שילוב בין איזקאיה למועדון מארחים (אנ'). הדגש הוא פחות על האוכל ויותר על האינטראקציה החברתית עם צוות המקום (מארחות או מארחים) שמגישים את המשקאות ומנהלים שיחה עם הלקוחות.

איזקאיות עילית (Dining Izakaya) הוא הגלגול המודרני והמעוצב של המוסד המסורתי. בעוד שהאיזקאיה הקלאסית נתפסת כמקום מחוספס ורועש עבור פועלים, האיזקאיה המודרנית מכוונת לקהל שמחפש חוויה קולינרית מלוטשת ואסתטית יותר. לעיתים קרובות הן כוללות חללי ישיבה פרטיים למחצה המכונים קושיצו (Koshitsu) המיועדים לפגישות עסקיות רשמיות או לדייטים, ומספקים פרטיות שאינה קיימת באיזקאיות המסרותיות. זהו המודל המזוהה ביותר עם ה"ייצוא" של תרבות האיזקאיה למערב. בערים כמו תל אביב, לונדון או ניו יורק, רוב המקומות המגדירים עצמם כאיזקאיה משתייכים למעשה לקטגוריית ה-Dining Izakaya. הם מושכים קהל מגוון המחפש בילוי לילי מסוגנן שמשלב אוכל ברמה גבוהה עם אווירה של בר תוסס.[26][26]

איזקאיות המתמחות במרק אודן נקראות אודן-יה (Oden-ya). הן מופיעות בדרך כלל בצורה של דוכני רחוב עם מקומות ישיבה, ופופולריות במיוחד בעונת החורף. בדומה, יקטורי-יה (Yakitori-ya) הן איזקאיות המתמחות בצליית שיפודי עוף בגריל, לעיתים קרובות לעיני הלקוחות.

רובאטייאקי (Robatayaki) הם מקומות שבהם הלקוחות יושבים סביב אח פתוחה, עליה השפים צולים מאכלי ים וירקות. חומרי הגלם הטריים מוצגים לראווה כך שהלקוחות יכולים להצביע על מה שהם רוצים להזמין.

פריטים טיפוסיים בתפריט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כוס שוצ'ו (Shōchū – משקה אלכוהולי יפני מזוקק (להבדיל מסאקה, המיוצר בהתססה)

איזקאיות מציעות מגוון רחב של מנות. הפריטים שזמינים בדרך כלל הם:[27][28]

משקאות אלכוהוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מבתי העסק מציעים שירות של "שמירת בקבוק", המאפשר ללקוח קבוע לרכוש בקבוק שלם של משקה חריף (בדרך כלל שוצ'ו או ויסקי) ולאחסן את החלק שלא נשתה עבור ביקור עתידי.[29]

אוכל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביפן, נהוג להגיש משקאות אלכוהוליים עם נשנושים הנקראים סאקאנה (אנ'), שוקו (shukō) או אוצומאמי (otsumami). אלו בדרך כלל מלוחים למדי ומוגשים במנות קטנות יחסית. מנות הסאקאנה בדרך כלל משביעות יותר מהטאפס, אף על פי שהן אינן נחשבות לארוחה כיוון שאינן מלוות באורז. באופן מסורתי, היפנים החשיבו את הסאקה, המיוצר מאורז, כתחליף לאורז הלבן המוגש בארוחה יפנית סטנדרטית, וכתוצאה מכך חלק מהיפנים אינם אוכלים אורז ושותים אלכוהול בו-זמנית.[30]

אוכל באיזקאיה הוא בדרך כלל משביע יותר מאשר טאפס או מזה. פריטים רבים מיועדים לחלוקה. פריטי התפריט עשויים לכלול:

אדממה ובירה יפנית קרה
קאראגה עוף

נשנושים קלים (סאקאנה – Sakana) – מוגשים במהירות לצד המשקה הראשון:

מנות צלויות (יאקימונו – Yakimono)

  • יקיטורי (Yakitori) – שיפודי עוף בגריל
  • הוקה (Hokke) – דג מקרל צלוי ומומלח
  • גיוטאן (Gyutan) – לשון בקר צלויה
  • קושיאקי (Kushiyaki) – שיפודי בשר או ירקות על הגריל
  • טבסאקי (Tebasaki) – כנפי עוף

מנות מטוגנות (Agemono)

מנות סיום (Shime) – למילוי הבטן בסוף הארוחה:

  • יאקי אוניגירי (Yaki Onigiri) – משולשי אורז צלויים ברוטב סויה
  • אוצ'אזוקה (Ochazuke) – אורז עם תוספות שעליו מוזגים תה ירוק חם
  • יאקיסובה (אנ') (Yakisoba) – אטריות מוקפצות עם ירקות ורוטב מתקתק

איזקאיות בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל, תרבות האיזקאיה התפתחה בעשור השני של המאה ה-21 כחלק מהעמקת ההיכרות של הקהל המקומי עם המטבח היפני, מעבר למוסד הסושי המסורתי. במבט השוואתי, האיזקאיה בישראל עברה תהליך של "מסעדנות" (Restaurantization) בהשוואה למקור היפני. בעוד שביפן האיזקאיה היא מוסד חברתי יומיומי – מעין "סלון ציבורי" המיועד לפורקן מתלאות היום בעבודה תוך שתייה מרובה ואכילת מנות קטנות וזולות – המודל הישראלי נוטה להיות חוויית בילוי מתוכננת ויוקרתית יותר.[31][32] ההבדלים המרכזיים באים לידי ביטוי בשלושה מישורים:[33] [34]

  • מעמד המנה לעומת המשקה – ביפן, האלכוהול (בירה, סאקה או "הייבול") הוא מרכז האירוע, והאוכל משמש כליווי שנועד למסך את השפעת האלכוהול. בישראל, הדגש מושם לרוב על הפן הקולינרי והטכניקות של השף, כשהאלכוהול נתפס כמשלים לארוחה.
  • מורכבות התפריט – בעוד שאיזקאיה יפנית טיפוסית ("אקצ'וצ'ין") מתמקדת לעיתים קרובות בתפריט מצומצם וקבוע של מנות "ביתיות" פשוטות כמו ניקוג'גה, חמוצים או שיפודי יקיטורי בסיסיים, האיזקאיות בישראל נוטות לשלב מרכיבי יוקרה (כמו כמהין, כבד אווז או דגי איכות) וטכניקות הגשה השאולות מעולם ה"פיין דיינינג".[35][36]
  • האווירה והמבנה החברתי – ביפן קיימת הפרדה ברורה בין איזקאיות פועלים רועשות לבין מסעדות פורמליות. בישראל הגבולות מטושטשים; המקומות המגדירים עצמם כאיזקאיה מעוצבים לרוב בסגנון מודרני ומוקפד, והם מושכים קהל מגוון המחפש ארוחה מלאה ולא רק "נשנוש" לצד השתייה.[37]

למרות הבדלים אלו, המשותף לשני המודלים הוא שיטת ההגשה המדורגת (כאשר המנות יוצאות מהמטבח ברגע מוכנותן) והוויתור על המבנה המערבי הקלאסי של מנה ראשונה, עיקרית וקינוח, לטובת שולחן שיתופי ודינמי.

האיזקאיות הבולטות בישראל, המרוכזות ברובן בתל אביב, שמות דגש על שילוב בין מנות נאות (כמו סשימי) ומנות מבושלות – כמו ניקוג'גה או קאראגה – לבין שימוש בחומרי גלם מקומיים וטכניקות יפניות מסורתיות כמו גריל פחמים ה"רובאטייאקי". המוסדות הללו נבדלים ממסעדות שף יפניות בפורמט השירות, המבוסס על הזמנה מתמשכת של מנות לחלוקה, ובתפריט אלכוהול עשיר הכולל סוגי סאקה מגוונים, בירה יפנית וקוקטיילים מבוססי יוזו וזנגביל. במרחב העירוני המקומי מזוהה מגמה של חזרה למקורות האותנטיים, הבאה לידי ביטוי בפתיחת חללים אינטימיים השואפים לשחזר את הפשטות והאסתטיקה המחוספסת האופיינית לאיזקאיות בסמטאות הערים ביפן.[38][39]

נקודת ציון נוספת בהתפתחות התחום בישראל היא פתיחת הסניף המקומי של רשת קימורה-יה (Kimura-ya) בשנת 2025, רשת איזקאיות יפנית גדולה המפעילה כ-200 סניפים ביפן וסניף בדובאי.[40]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איזקאיה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ De Mente, Boyé Lafayette (בנובמבר 2009). Amazing Japan!: Why Japan Is One of the World's Most Intriguing Countries!. Phoenix Books. p. 52. ISBN 978-0-914778-29-5. {{cite book}}: (עזרה)
  2. ↑ Classic Must Try Izakaya Food And Drinks, byFood, ‏18 ביולי 2025 (באנגלית)
  3. ↑ "Nomikai to Nominication: Building Relationships in Japan". Daijob.
  4. ↑ Tanaka, Ruiko (2025-06-20). "Nominication: Japan's Changing Culture of Company Drinking". Nippon.com.
  5. ↑ "Japan's Izakaya Culture and How to Enjoy It". Good Luck Trip Japan. 2026-03-06.
  6. ↑ "Does English still borrow words from other languages?". BBC News. 3 בפברואר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ↑ Hiroshi Kondō (1984). Saké: a drinker's guide. Kodansha International. p. 112. ISBN 978-0-87011-653-7.
  8. ↑ "History of Japanese Sake". Japan Sake and Shochu Makers Association (באנגלית).
  9. ↑ "Heian period and izakaya: The history of alcohol and drinking establishments used by the common people". Asobinng (באנגלית).
  10. ↑ Chamberlain, Basil Hall (2005). "Section CVII — Emperor Ō-jin (Part IV — Susano-wo's Drinking-song)". The Kojiki: Records of Ancient Matters. Tuttle Publishing. ISBN 978-0804836753.
  11. ↑ Bender, Ross (2015). The Shoku Nihongi: A Chronicle of Japan Continued, From the Sixth Year of Enryaku to the Third Year of Enryaku. CreateSpace. pp. 144–147. ISBN 978-1512161748.
  12. ↑ Sand, Jordan (2010). Rath, Eric C. (ed.). A History of Japan's Sake Industry. Food and Fantasy in Early Modern Japan. University of California Press. pp. 62–65. ISBN 978-0520262232.
  13. ↑ Rowthorn, Chris (15 בספטמבר 2010). Japan (באנגלית). Lonely Planet. p. 88. ISBN 978-1-74220-353-9. {{cite book}}: (עזרה)
  14. ↑ Francks, Penelope (בפברואר 2009). "Inconspicuous Consumption: Sake, Beer, and the Birth of the Consumer in Japan". Journal of Asian Studies. Association for Asian Studies. 68 (1): 156–157. doi:10.1017/S0021911809000035 – via Cambridge University Press. {{cite journal}}: (עזרה)
  15. ↑ Gately, Iain (2008). Drink: A Cultural History of Alcohol. Gotham Books. pp. 82–84. ISBN 978-1592403035.
  16. ↑ "Bobby Regales Japanese with Song Rendition" Monroe Morning World (6 February 1962): 11. via Newspapers.com תבנית:Open access
  17. ↑ "Japan's watered-down smoking ban clears Diet". Japan Times. 18 ביולי 2018. אורכב מ-המקור ב-31 באוגוסט 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ↑ Moskin, Julia (9 באפריל 2013). "Soaking Up the Sake". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ↑ Coghlan, Adam. "Introducing izakaya: the new breed of casual Japanese restaurant". London Evening Standard. {{cite news}}: (עזרה)
  20. ↑ Phelps, Caroline (2 בינואר 2013). "The Advent of Izakayas". The Huffington Post. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ↑ Swinnerton, Robbie (9 בדצמבר 2005). "Standing Firm For Tradition". Japan Times. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ↑ Mente, Boye De; Ment, Demetra De (22 בדצמבר 2010). The Bizarre and the Wondrous from the Land of the Rising Sun!. Cultural-Insight Books. p. 32. ISBN 978-1-4564-2475-6. {{cite book}}: (עזרה)
  23. ↑ How to Izakaya – Kampai! : Kampai!. Kampai.us. Retrieved 24 May 2014.
  24. ↑ "izakaya – a new trend or a lasting option?". Oyster Food and Culture. אורכב מ-המקור ב-25 בפברואר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ↑ "Step Out of the Vegie Patch in a Pair of Onion Tights". RocketNews24. אורכב מ-המקור ב-26 בינואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  26. 1 2 Borer, Arielle (2020). The Global Japanese Restaurant. University of Hawaii Press. p. 85-88.
  27. ↑ Mente, Boye Lafayette De (20 בדצמבר 2011). Dining Guide to Japan: Find the right restaurant, order the right dish, and pay the right price!. Tuttle Publishing. ISBN 978-1-4629-0317-7. {{cite book}}: (עזרה)
  28. ↑ Alt, Matt; Yoda, Hiroko; Joe, Melinda (27 במרץ 2012). Frommer's Japan Day by Day. John Wiley & Sons. p. 263. ISBN 978-0-470-90826-6. {{cite book}}: (עזרה)
  29. ↑ Kamiya, Taeko (1994). Tuttle New Dictionary of Loanwords in Japanese: A User's Guide to Gairaigo. Tuttle Publishing. p. 42. ISBN 0804818886.
  30. ↑ Kashmira Gander. "The Biggest Mistakes When Eating Japanese Food, According to Top Chefs". The Independent. Independent.
  31. ↑ אליחי וידל, "הבדלי התרבויות בין יפן וישראל עשויים לייצר חדשנות מפוארת", באתר כלכליסט, 31 במאי 2023
  32. ↑ לין לוי, אסא, האיזקאיה החדשה של תל אביב, מנסה לשבור את השוק, באתר מאקו, 16 באוקטובר 2025
  33. ↑ "Izakaya – Japanese drinking restaurants". Japan Guide.
  34. ↑ "Not just 'Pan-Asian': A taste of authentic Far Eastern cuisine in Israel". The Jerusalem Post. 2023-07-15.
  35. ↑ "A Beginner's Guide to Japanese Izakaya". Tokyo Cheapo. 2023-09-18.
  36. ↑ "Traditional vs Modern IZAKAYA: Evolution of Japanese Dining". Yakitori Daigo Takumi. 2025-06-08.
  37. ↑ "Japan's Izakaya Culture and How to Enjoy It". Good Luck Trip Japan. 2026-03-06.
  38. ↑ אתר למנויים בלבד שגיא כהן, "סאקה בה": יפני שייכנס לכאן ירגיש שהוא באיזקאיה הקבועה שלו בטוקיו או באוסקה, באתר הארץ, 30 בינואר 2025
  39. ↑ לירן שבתאי, מטוקיו לישראל: Kimura-Ya מביאה את האיזאקיה היפנית כמו שהיא באמת, באתר מאקו, 26 בינואר 2026
  40. ↑ לין לוי, קימורה-יה: 200 סניפים ביפן ודובאי, ועכשיו גם בישראל, באתר מאקו, 7 בדצמבר 2025
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=איזקאיה&oldid=43138301"