איטה קאליש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איטה קאליש, 1903-1995

איטה קאליש (5 באפריל 1903, פולין10 בינואר 1995, קיבוץ נען, ישראל), סופרת ואשת רוח, נכדתו של שמחה בונים קאליש, האדמו"ר מוורקא, בתו של מנחם מנדל קאליש, האדמו"ר מאוטבוצק. יצאה בשאלה והפכה סמל לאשה חזקה ועצמאית[דרוש מקור] ולתהליכי החילון שאפיינו את החברה היהודית באירופה בתחילת המאה העשרים.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה ב-5 באפריל 1903 באוטבוצק שבפולין למשפחה חסידית מיוחסת, אביה היה האדמו"ר מנחם מנדל קאליש. היא תיארה את אביה כאיש יפה תואר ומלא רחמים, שהכל סרו למרותו.[1] התחנכה בידי מורים פרטיים, שזיהו מגיל צעיר את הצימאון שלה ללמידה במקורות. היא למדה חומש יחד עם אחיה, למרות היותה ילדה. אביה התגאה שבתו מכירה את המקורות היטב ואף נהג לבחון אותה מדי שבוע על הפרשה. לעיתים אמר שעדיף היה אילו נולדה כבן, משום הצימאון שהביעה ללמוד ולהשכיל. "שנים רבות היה תקוע בנפשי תסביך הנחיתות על היותי בת ולא בן", כתבה לימים, "מתוך בקשת פיצוי שקדתי ביותר על חמישה חומשי תורה", היא קיבלה מחסיד של אביה את הביאור של משה מנדלסון לתורה על מנת שתוכל לעיין בו.[2] החיים החסידיים אותם חוותה מתוארים בספרה "אתמולי". כשבגרה למדה אצל מורה פרטית שבאה ממשפחה מתבוללת וחזרה בתשובה, וחיבבה מאוד מורה זו:

מורתי חיבבה אותי מאוד והייתה גאה שזכתה ללמד את בת הרבי מאוטבוצק. היא לימדה אותי לימודים כללים וניסתה בכל האמצעיים החינוכיים להפריך את טענותיי כנגד קופרניקוס "לא יתכן",[3] טענתי אני אז "שהארץ סובבת ולא השמש, הרי שכתוב בפירוש 'שמש בגבעון דום'.[4]

איטה קאליש בנעוריה

למרות שהעניין שלה בלימודי חול עורר את התנגדות אביה, המשיכה לחפש פריטי קריאה ללמידה, כמו עיתונים וספרים ביידיש ופולנית שהוברחו לביתה באמצעות בת דודתה. היא חמקה להצגות וקונצרטים חילוניים דרך הדלת האחורית, נכנסה אליהם בחשיכה כדי שלא יבחינו בה, ובסיום ההצגה או הקונצרט ברחה מן האולם לפני שהודלקו האורות.[5] היא תיארה כיצד בערה בה תשוקה לעולם החילוני וסיפרה כי היו חסידים, גברים וגם נשים מצאו את העולם החסידי חונק. היא ציינה שמכיוון שהייתה אישה ולא חויבה ללמוד בחדר היה לה קל יותר להיחשף לעולם החילוני.[6]

היא המשיכה בלימודיה הסודיים גם לאחר שנישאה בשידוך בגיל חמש עשרה לאברך שאביה בחר עבורה, בן למשפחת קאמינר המיוחסת והאמידה מחסידות גור. הבחירה בשידוך זה הייתה חלק מהאסטרטגיה של אביה שקיווה להשאיר את בתו בעולם החסידי ולהגן עליה מפני רוחות החילון שנשבו באוויר.[7] כחלק ממעמדן, הייתה ציפייה כי נשים בחצר החסידית יכירו גם ספרות פולנית בת הזמן. חלק ממפגש הבחינה של הכלה מטעם נשות המשפחה של החתן המיועד, לפני הנישואין, כלל בדיקה של הידע של המועמדת בחיבורי הסופרת הפולנייה בת זמן, גבריאלה זפולסקה.

אל ה'זעעכץ' באו אלינו מלבד החתן אישה יפה והדורת לבוש, גם אחותו וגם גיסתו הוורשאית – אסת'רל בתורת "מבינות". מיד פתחה אסת'רל האלגנטית ושוקקת החיים בשיחה קצרה עם הכלה בת הרבי על הסופרת הפולנית הנודעת גבריאלה זפולסקה, מחברת הרומנים הסוציאלים-פיקנטים. ואחרי ה"שיחה הספרותית" פנתה המחותנת העירה וטלפנה משם אל בעלה בדרך רמז, כי "הסחורה טובה".[8]

למרות הנישואין היא ברחה מהבית אך לאחר תחנוניו של אביה חזרה לבעלה, למרות שצימאונה לעצמאות ולידע לא רווה. בעבורה, טקס הנישואין ובעיקר גזיזת צמותיה היה אירוע טראומטי. בספרה האוטוביוגרפי כתבה:

כמזכרת לשתי מחלפותיי השחורות שקצותיהן נגעו בברכי (ואשר קוצצו למחרת החופה), שמור תצלום מעשה ידי אלתר קאציזנה, הסופר המחזאי האידישאי בווארשה. קאציזנה היה אמן צילום והתפרנס ממלאכתו זאת, בה השקיע אומנות רבה.[9]

בשל מצוקה כלכלית בזמן מלחמת העולם הראשונה עברה עם בעלה להתגורר באחוזת חמיה העשירים, אחוזת פרודזמציה. בשנת 1919 נפטר אביה, והיא החליטה לעזוב את בתה בת החמש זינה ואת בעלה. למרות שאינה מספרת על כך בספרה "אתמולי", היא עזבה את הבית לאחר שחמותה גירשה אותה. ב-1991 היא תפרסם חוברת שבשם "לבתי" בה היא תספר על שגורשה משום שהיא מתכתבת עם צעירים ציוניים. בתה זינה וכל רכושה נשארו בבית בעלה והוריו. בעלה המשיך לשמור לה אמונים גם לאחר גירושיהם, ולא נישא שוב. הוא ומשפחתו נרצחו בשואה.[10]

יציאה בשאלה ותהליכי החילון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שעזבה את בית הוריו של בעלה, היא מכרה טבעת שהייתה ברשותה ושכרה חדר בדירה בוורשה ברחוב קלמינצקה 15, יחד עם שתי אחיותיה, נעמי ורחל שיצאו בשאלה יחד איתה ולימים עלו לארץ-ישראל. בסלון שיצרה דנו ביצירות ספרותיות בנות זמן וכן בספרות עברית וספרות יידישאית. המקום שימש מרחב תרבותי לאנשים שהתמודדו עם המעבר מהעולם החסידי הישן לעולם החופשי החדש. בוורשה התרועעה עם סופרים יהודים של אותה תקופה, ביניהם אסתר שומיאטשר, פרץ הירשביין, משה ברודרזון ורעייתו. מקום עבודתה הראשון היה ארגון היאס, שעזר ליהודים להגר לארצות הברית ולהתאקלם בה, שהשתייך לבונד. היא למדה רדיולוגיה, אך לא עסקה במקצוע זה מעולם.

בתחילה ניפגשה עם בתה מדי שלושה חודשים. המפגש התקיים בעיירה רחוקה שבני משפחת קמינר עברה אליה עקב המהפכה הקומוניסטית. המפגש האחרון בבית זה היה גורלי. בערב שבת לקחה את בתה ונסעה איתה ברכבת לוורשה. על כך אמרה לה בת החמש : "אמא את גנבת אותי".[11]

בשמונה השנים הבאות היא חיה עם בתה בברלין. היא קיבלה בעקבות בוררות ברבנות הראשית בוורשה משמורת חוקית על בתה. לאחר מכן, בשל הצעת עבודה שקיבלה, היא עברה לפריז, שם נפגשו עם הסופר והמשורר דוד פוגל ואשתו אילקה. ב-5 באפריל 1933, כשלושה חודשים אחרי עליית הנאצים לשלטון, הפליגה עם בתה לארץ ישראל. היא הייתה אז כבת 30.

פועלה בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארץ עבדה בהתאחדות עולי גרמניה ולאחר מכן בסוכנות היהודית באגף סוכנות הידיעות "פאלקור", בהזמנת משה שרת, מנהלו. סוכנות ידיעות זאת תרמה ידיעות עיתונאיות רבות לעיתונים יהודים ברחבי העולם.[12] ב-1948 עברה לעבוד במחלקה לזכויות אזרח, עד פרישתה לגמלאות ב-1967. במסגרת עבודתה במשרד הפנים הייתה מזכירתו של שר הפנים ישראל בר יהודה בשנים 1955-1959.

בארץ המשיכה להשתתף וליצור חוגים חברתיים שעירבו סופרים ועיתונאים. את שיחותיה עם חיים הזז שפגשה בירושלים תיעדה בספר "שיחות עם הזז". מדי פעם כתבה מאמרים לעיתון דבר. לא נישאה שוב, כל חייה גרה ועבדה בתל אביב. בתה זינה נישאה לדוד כפרי, מאנשי הנוער העובד, וגרה בקיבוץ נען. נפטרה ב-10 בינואר 1995, נקברה בקיבוץ נען ליד בתה, שהלכה לעולמה עשר שנים קודם לכן, וליד חתנה.

ספריה וכתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוטוביוגרפיה של איטה קאליש ראתה אור לראשונה ביידיש, בשם "א רבישע היים אין אמאליקן פוילן", בשנת 1960. שלוש שנים לאחר מכן הודפסה מהדורה שנייה. הדפסת מהדורה זו צוינה באירוע מיוחד בקיבוץ נען, קיבוצה של בתה, עליו פורסם בעיתון.[13] הספר ראה אור בתרגום של המחברת לעברית ובגרסה מורחבת ב-1976, בשם "אתמולי". הספר שופך אור על החברה היהודית בפולין בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. כתיבתה מצטיינת ביכולת לתאר בפרטים קטנים, תוך המחשה חיה, רוויית הומור, את החצר של האדמו"ר מאוטבוצק וכן את עולמם של האנשים אשר החליטו לברוח מהדת.[14] על פי החוקרת פולה היימן, סיפור חייה היה יוצא דופן בשל השבר המוחלט שנוצר בינה לבין המסורת של משפחתה.[15] בנוסף, בספר תיארה בצורה עסיסית את הנפשות הפועלות בסצנת הכתיבה היהודית הברלינאית ואת חיי בתה בלימודיה. בכתבות שכתבה בעיתונים בארץ עסקה לעיתים קרובות בענייניהן של נשים המתחבטות בענייני משפחה ועלייה. היא כתבה על חברים וכן הספידה מכרים. סגנון כתיבתה היה כמקובל באותה תקופה, והיא השתמשה בגוף נסתר על מנת לתאר נשים ואת התהליכים שהן עברו: "'שם, אצל הגרמנים' - סיפרה בהצביעה על המספר - ‬המקועקע על זרועה — שם קפצתי לתוך הנהר הגדול יוט־יוט, בקיץ ובחורף‭ ...‬פקדו עלי לקפוץ ולהוציא מן הנהר חפצים שונים שזרקו אחרי. כמו לכלב‭ ...‬אבל את יודעת‭— '?‬ המשיכה בלחש — את יודעת — לא הלכתי לסלקציה‭ ...!‬אבל למען השם' - הפצירה בי שוב - אל תספרי לבעלי. אסור שהוא יידע."[16]

אתמולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר "אתמולי" תיארה את חייה בחצר האדמו"ר מאוטבוצק, הספר פורש גלריה עשירה של דמויות מבני משפחתה, על ימיהם וגורלותיהם. הספר מתאר חיים עשירים, (חצרות האדמו'רים היו בדרך כלל גם עשירות מבחינה כספית ורמת החיים המתוארת מתקרבת למלכותית, "מרכבה רתומה לשני סוסים אבירים" בגדי פאר, מזון משובח ובשפע, משרתים ומשרתות עד שכל אלה הופכים לעולם נעלם). ועוד מתארת קאליש פרשיות חיים שיש בהן הרבה חדווה ועצב, תאוות חיים, מנהגי אכילה, שמחות ויגונות, גם גחמות גורליות ומריבות קטנוניות, וכמו כן מביא אנקדוטות אודות האנשים שאכלסו את אותו עולם שעלה בעשן השואה.

פרק יוצא דופן עוסק בתיאור דמותו של סבה ר' שמחה בונם הוורקאי:

"הליכותיו ומנהגיו התמוהים והמוזרים היו לאגדה בעודו בחיים. בהיותו צעיר לימים עזב את אשתו ואת ילדיו בוורקה ועבר עם קובץ נאמניו לאוטובוצק הסמוכה לווארשה; בנה לעצמו חווילה גדולה בעבי היער, המשתרע על פני שעח נרחב, עד עיר בירתה של פולין; חי בפרישות וכפה על עצמו את הנזירות. פרט לחסידיו ולמקורביו לא הורשה איש - אף אשתו וילדיו בכלל זה - לדרוך על סף חווילתו שלא בהסכמתו. וכשטענו חסידים ותיקים - מה יאמרו עליו הבריות ואיך ישפטהו העולם השיב סבי: "העולם? מיהו העולם? אני הוא העולם!". (עמ' 21). לימים יעזוב האיש את חווילתו ויעלה לארץ ישראל.

וכנגד הדרמות הללו מביאה קאליש בספרה גם אנקדטות משעשעות:

"לגבי ר' יצחק הוורקאי מיחסים את הסיפור המפורסם על קמצוץ הטבק. פעם ביום חורף קר בא לעיר הבירה הפולנית לשם עניין ציבורי יהודי. באישון הלילה, בשכבו על מיטתו התאווה לקמצוץ טבק לרחה. בחדר שרר קור עז,והיה הרבי ר' יצחק שוכב על יצועו וטוען עם עצמו:" תאב אני מאד לקמצוץ-טבק, מאד, מאד. תאמר, אקום מעל המיטה ואגש אל השולחן לקחת קמצוץ טבק, הרי זו כניעה ליצר; תאמר, אשאר במיטה ולא אקום הרי זו עצלות. מיד קם ממיטתו על אף הקור שחדר לעצמות, ניגש אל השולחן, אך - בטבק לא נגע"(עמ' 57).

ספר זכה להתעניינות בקרב עמיתיה הסופרים וכן מצד חוקרים וחוקרות שרואים בו מסמך ייחודי המתאר את החיים בחצר החסידית במאה העשרים. כמו כן הספר משמש עדות מהימנה לתהליכי החילון שעברו יהודים באירופה, ועל היחס לנשים בחברה. בין המהדורה הראשונה של הספר ביידיש לבין התרגום לעברית ישנו הבדל משמעותי: ב"אתמולי" בעברית כללה גם את פרשת עזיבתה את בית אביה האדמו"ר, ובכך הציגה תמונה שלמה יותר של סיפור חייה.ש"י עגנון כינה אותה בחיבה יי'טלה, וכתב לה כך על ספרה ביידיש:

כל האנשים והנשים עליהם השלום שבספר חיים דרך התיאור שלך. חבל שלא כתבת עוד, או שאולי כתבת ולא הדפסת, על כן הקשיבי למה שאומר לך יהודי זקן (שהוא גם סופר זקן): פרסמי כל שתחת ידך.[17].

אורי צבי גרינברג כתב לה אחרי פרסום הנוסח העברי:

לכבוד הגברת איטה קאליש, בת מגזע יוחסין, שלום! קראתי את ספרך, הקשיבי נא לדברי: כל זמן שסיפרת סיפור מבית אבא - שזה מכיל את רובו של הספר - הצלחת בכוח אמת-הלב לתת ביטוי לחיים שלמים וטהורים ויפים בטבעיות - וממילא הגעת בכך להישג ראוי לשמו של יצירה ממוארית שלמה. משעברת את הסף של בית אבא והגעת אל מעבר מזה, אל ה'מודרנה' היהודית וההווי שלה, שוב אין זה המשך של טבע בית יהודי נורמלי, אלא התפוררות, הפקר, וממילא ההפך ממה שיש בנפשך. ואינו ממילא אמנות. ראוי שתקשיבי למה שאמרתי בזה. הישארי בדבקות ספרותית לשורש בית אבא.[18]

שיחות עם הזז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר "שיחות עם הזז" פרסמה קטעי שיחות שערכה עם הסופר חיים הזז, שאותו הכירה בביתו של אהרון זאב אשכולי בירושלים. ביתו היה בית ועד לחכמים בו נפשו לשיחות ש"י עגנון, הפסל זאב בן-צבי, מרדכי נרקיס, רקודה פוטאש, והצייר מרדכי ארדון. היא מספרת שהזז היה השקט שבחבורה וימים רעים עברו עליו, מצוקה כלכלית ובדידות. בסופי השבוע היה נוסע לאשתו בתל אביב.
היא שוחחה עמו ארוכות ורשמה אחר כך בסתר את שיחותיהם. הוא נהג לומר לה שישנו חן גם בשיחות חולין ורכילות. הוא היה אז כבן שלושים ושמונה והיא צעירה ממנו בחמש שנים. הם אכלו יחדיו במסעדות, הלכו להצגות והתארחו בביתו זה של זו. היא סיפרה כי הלכו יחד ליום הולדתו של המשורר שאול טשרניחובסקי. הזז הותיר אצלה חותם ושיתף אותה בלבטיו.[19]

צאצאיה ומשפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איטה קאליש ניחנה בנשמה אמנותית ותקשורתית והעבירה את תכונותיה אלו לרבים מבני משפחתה, ביניהם אחייניותיה השדרנית תמר לוטן מחלוצות הטלוויזיה החינוכית, נכדתה השחקנית והסאטיריקנית עינב גלילי. נכדתה נעמי נישאה לקריקטוריסט דודו גבע. אחיה ואחיותיה רחל, דוד, צביה ונעמי עלו לארץ ישראל. אחותה נעמי נפטרה אחרי שנים מעטות, ורחל גידלה עם ילדיה את מנחם, בנה של נעמי. נכדה של רחל הוא חוקר הזמר העברי נתן שחר.

כתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • א רבישע היים אין אמאליקן פוילן, תל אביב: פארלאג י"ל פרץ, 1963.
  • אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970.
  • שיחות עם הזז, תל אביב: מנורה, 1976.
  • הדים לתמול: תגובות ורשמי סופרים ואנשי שם על ספרי, תל אביב, תשל"ז.

כתבות בעיתון דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "איטה קאליש: סיפור אישי של חילון", בתוך: אבריאל בר-לבב, רון מרגולין, שמואל פיינר (עורכים), תהליכי חילון בתרבות היהודית כרך א, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2013, עמ' 36–63.
  • פולה היימן, האשה היהודייה בסבך הקידמה: מקומה וייצוגה בעת החדשה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, עמ' 56–58.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "איטה קאליש: סיפור אישי של חילון", בתוך: אבריאל בר-לבב, רון מרגולין, שמואל פיינר (עורכים), תהליכי חילון בתרבות היהודית כרך א, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2013, עמ' 36-63.
  2. ^ פולה היימן, האשה היהודייה בסבך הקידמה: מקומה וייצוגה בעת החדשה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, עמ' 56-58.
  3. ^ הגרשיים בגוף הציטוט
  4. ^ איטה קאליש, אתמולי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1970, עמ' 76.
  5. ^ קאליש, אתמולי, עמ' 71-74.
  6. ^ זיווה טבנצ'יק, מחברה מסורתית לחברה מודרנית על פי ספרה של איטה קאליש: אתמולי, 1996.
  7. ^ היימן, האשה היהודייה בסבך הקידמה, עמ' 57.
  8. ^ קאליש, אתמולי, עמ' 75.
  9. ^ קאליש, אתמולי, עמ' 79.
  10. ^ אבריאל בר-לבב, תהליכי חילון בתרבות היהודית.
  11. ^ "הנשים בחייו של הזז", דף המידע של חנות הספרים של איתמר, מס' 193.
  12. ^ עופר אדרת, "בת האדמו"ר שהפכה לסמל למרדנות וחילוניות", הארץ, 18.9.2013.
  13. ^ "על פני הארץ", דבר, 26 בדצמבר 1963.
  14. ^ היימן, האישה היהודייה בסבך הקידמה, עמ' 56-58.
  15. ^ היימן, האישה היהודייה בסבך הקידמה, עמ' 58.
  16. ^ איטה קאליש, "הקופצת למים", דבר, 30.7.1962.
  17. ^ אבריאל בר-לבב, "פנינים חולות", הארץ, 20.4.2012.
  18. ^ בר-לבב, "פנינים חולות", הארץ.
  19. ^ איתמר לוי, "הפיוט שברכילות", דף המידע של איתמר, מס' 193.