אייזק שלבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אייזק שלבי
Isaac Shelby
דיוקן של אייזק שלבי, 1820 בקירוב
דיוקן של אייזק שלבי, 1820 בקירוב
לידה 11 בדצמבר 1750
הייגרסטאון, פרובינציית מרילנד Colonial-Red-Ensign.svg
פטירה 18 ביולי 1826 (בגיל 75)
מחוז לינקולן, קנטקי, ארצות הברית ארצות הבריתארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מפלגה Tricolour Cockade.svg המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
בן או בת זוג סוזנה שלבי עריכת הנתון בוויקינתונים
מושל קנטקי ה־1
4 ביוני 17921 ביוני 1796
(4 שנים)
24 באוגוסט 18125 בספטמבר 1816
(4 שנים)
סגן מושל קנטקי ריצ'רד היקמן
שירות צבאי
תקופת הפעילות ? – 18 ביולי 1826 עריכת הנתון בוויקינתונים
פעולות ומבצעים
מלחמת 1812 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
מדליית הזהב של הקונגרס עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Isaac Shelby sig.png עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אייזק שלביאנגלית: Isaac Shelby; 11 בדצמבר 175018 ביולי 1826) היה פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כמושלה הראשון והחמישי של קהיליית קנטקי. בראשית שנותיה של ארצות הברית התגייס שלבי לצבא ולחם במלחמת העצמאות ובמלחמת 1812. בעת כהונתו השנייה כמושל הוענקה לו מדליית הזהב של הקונגרס, על גבורתו והנהגת המיליציה של קנטקי בקרב תיימז. בזכות חיבתו ל"שיר החירות" משל ג'ון דיקינסון, אימץ שלבי את המוטו הלאומי של קנטקי, "United we stand, divided we fall" ("מאוחדים נעמוד, מופרדים ניפול").

שלבי החל את שירותו הצבאי בקרב על פוינט פלזנט, הקרב הגדול במלחמת לורד דנמור, שם הוצב כסגנה של המיליציה האזרחית. בחלקה הראשון של המהפכה האמריקנית עמל בשליחת אספקה לצבא הקונטיננטלי. בהמשך המלחמה הובילו שלבי וחברו ג'ון סבייר, לימים מושלה הראשון של טנסי, את הניצחון האמריקני על הבריטים בקרב על קינגס מאונטיין, קרוליינה הצפונית. בזכות שירותו במהפכה צבר מוניטין רב כמודד קרקעות מכובד ומקצועי. לאחר המלחמה הוא עבר למחוז קנטקי שבקהיליית וירג'יניה. מתוקף תפקידו בצבא ארצות הברית, רשאי היה שלבי לתבוע זכות על כל קרקע פנויה שמצא. שלבי נמנה עם האישים המשפיעים ביותר על הפיכתה של קנטקי למדינה עצמאית. עוז רוחו הצבאי הפך אותו לפופולרי בקרב מקום מגוריו, ובשנת 1792 אישרה הוועדה האלקטורלית של קנטקי את היבחרותו לתפקיד המושל פה אחד. במרוצת כהונתו הראשונה, הגן על קנטקי מהמתקפות של האינדיאנים, ושכנע את נשיא ארצות הברית ג'ורג' וושינגטון לכונן הסכם סחר חופשי עם העמים הספרדיים בנהר המיסיסיפי.

בתום כהונתו הראשונה כמושל, פרש שלבי מן החיים הציבוריים. עם זאת, עם פרוץ מלחמת 1812, חזר אל תחום הפוליטיקה. אזרחים רבים קראו לו לרוץ שוב בבחירות למושלות, ולהוביל את המיליציה האזרחית במלחמה הקרבה. כתוצאה מכך, נבחר שלבי לתפקיד המושל בשנית ברוב הקולות, ולפי בקשתו של הגנרל ויליאם הנרי הריסון, פיקד על מיליציית קנטקי בקרב מוראביאנטאון. לאחר המלחמה הוצע לשלבי תפקיד מזכיר המלחמה של ארצות הברית, אולם הוא דחה את ההצעה.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלבי נולד ב-11 בדצמבר 1750, בעיירה הייגרסטאון שבפרובינציית מרילנד.[1] שלבי היה בנם השני של אוון ולטיטה שלבי, שהיגרו לארצות הברית מווילס בשנת 1735. שלבי גדל וחונך כפרסביטריאני מן המניין, ואף למד בבתי הספר המקומיים של הכנסייה במושבת הולדתו. כנער, עבד את אדמת אביו, ולעיתים תכופות אף יצא עמו למדידת קרקעות. בגיל שמונה עשרה מונה שלבי לסגן שריף מחוז פרדריק (Frederick County, Virginia). המשפחה התמקמה בווירג'יניה, שם בנתה בכל כספה את מפעל חייה בתחום החקלאות. מלחמות האינדיאנים שאירעו במאה ה-18 שיבשו את עבודתו הפורה של אביו כבעל אדמות, והמשפחה הידרדרה אל מעמד הביניים. בשנת 1765 פרצה שרפה בחוות המשפחה, והיא נקלעה למצוקה כלכלית קשה.[2] בדצמבר 1770 נאלצה לעבור אל העיר בריסטול, טנסי, שם בנתה את משכנה החדש.[3] שלבי ואביו עבדו יחדיו את אדמתם החדשה ואת רפת הבקר, שנבנה כחלק ממשכנם.

קריירה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת לורד דנמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מן מלחמות האינדיאנים, מלחמת לורד דנמור הייתה סכסוך צבאי מזוין בין קולוניית וירג'יניה לשבט הילידי באזור, השאונים. המלחמה נערכה כשבעה חודשים, ונקראה על שם מושל וירג'יניה הראשון ג'ון מורי. שורשי המלחמה שלובים בהחלטתו של מורי להעביר את ההשאונים אל מרגלות נהר אוהיו. הדבר עורר את זעמם של השאונים, והם החלו לתקוף את הערים הסמוכות, ולהסלים את יחסיהם עם ממשלת וירג'יניה. שלבי, שצדד בהחלטתו של מורי, הוזמן על ידי הקולונל ויליאם פרסטון, להילחם כסגן המפקד של מיליציית וירג'יניה.[4] שלבי הופקד על פלוגת מחוז פינקסטל (Fincastle County, Virginia) של אביו, והשתתף בקרב המכריע על פוינט פלזנט ב-10 באוקטובר 1774. חרף סיום המלחמה, הושאר שלבי יחד עם פלוגתו בעיר עד ליולי 1775, כאשר הורה מורי להרוס את הביצורים האמריקנים באזור. על גבורתו, זכה שלבי לשבחים מפי אזרחי וירג'יניה והממשל האמריקני.

מלחמת העצמאות של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטריק פרגוסון, סרן בריטי שרדף אחר שלבי, עד שמצא את מותו בקרב על קינגס מאונטיין

לאחר פירוק המיליציה ונסיגת הכוחות מפוינט פלזנט, החל שלבי לעבוד כמודד עבור חברת טרנסילבניה, חברת מקרקעין שרכשה אדמות רבות משטח קנטקי. אולם לאחר כמה שנים אחדות לא התרצה משכר עבודתו, וחזר אל משפחתו בווירג'יניה. בשנה שלאחר מכן, שב לקנטקי על מנת לתבוע זכות על קרקע חדשה. שלבי תר קרקעות במשך כמה חודשים ללא הצלחה, וביולי 1776 חזר אל משפחתו.[5] עם חזרתו לווירג'יניה פרצה מלחמת העצמאות של ארצות הברית, והוא מונה על ידי וועדת הביטחון של המדינה לקפטן המיליציה. בשנת 1777 מינה מושל וירג'יניה פטריק הנרי את שלבי למפקד הלחימה בגבולות המדינה. הוא שימש תפקיד דומה במערכות של 1778 ו-1779. באמצעות עושרו, רכש אספקה צבאית למסעות הריגול של ג'ון סבייר נגד שבט הצ'יקאמאוגה, עם ילידי שהתנגד להתרחבות הקולוניאלית של האמריקנים.

בשנת 1779 נבחר שלבי לייצג את מחוז וושינגטון (Washington County, Virginia) בבית הנבחרים של וירג'יניה. באותה שנה הפקיד המושל תומאס ג'פרסון, לימים נשיא ארצות הברית, את שלבי לליווי המיליציה להקמת קו גבול החוצץ בין וירג'יניה לקרוליינה הצפונית. זמן קצר לאחר התייצבותו מונה על ידי מושל קרוליינה הצפונית ריצ'רד קאסוול לשופט מחוז סאליבן (Sullivan County, Tennessee) המושל שבע רצון מעבודתו של שלבי בתחום המשפט, והעלה אותו לדרגת קולונל במיליציית המחוז.[6][7] בשנת 1780, כששמע על תבוסות הכוחות האמריקנים בקרב על צ'ארלסטון, שב שלבי לקנטקי וחזר לעבודתו כמודד. בעקבות בקשתו של הגנרל צ'ארלס מקדואל, עזב לקרוליינה הצפונית להילחם נגד הבריטים. במטרה לעורר פחד בלב הצבא הבריטי טרם הגעתו לזירת הקרב, הזהיר שלבי את המפקדים הבריטים כי לצדו מיליציה ענפה שתהרוס את מבצריהם, אולם סירבו הם להיכנע. כאשר הגיע לאזור ראה המפקד הבריטי את גודל המיליציה האמריקנית והחליט להיכנע.[8] שלבי הצטרף ליחידת הפרטיזנים תחת המייג'ור אלייז'ה קלארק, שנרדפה רבות על ידי המייג'ור גנרל הבריטי פטריק פרגוסון. ב-8 באוגוסט 1780 לקטו אנשיו של שלבי מספר אפרסקים ממטע מקומי, והבחינו בחיילים בריטים אוכלים ארוחת צהריים בקרבתם. קלארק הורה לסגניו להכין את הלוחמים לקרב, ולפלוש אל הגדוד הבריטי. מבחינה אסטרטגית, כיוון שהוסתרו תחת עצי האפרסק הגבוהים, היה לאמריקאים את יתרון ההפתעה. אולם עד מהרה התחזקו הבריטים, ואף הצליחו לבלום את מתקפת הפתע של קלארק וחייליו. דפוס זה המשיך כמה שעות, עד לניצחונם של האמריקנים. עייפים ומרוצים מתוצאות הקרב נסוגו חייליו של קלארק אל גבעה סמוכה הרחק מהבריטים. עם רדת החשכה חזרו לבתיהם.[9]

לאחר הקרב הובאה לשלבי ולקלארק הידיעה כי על גדות נהר האנורי נבנה מחנה צבאי חדש של האינדיאנים בחסות הצבא הבריטי. יחידתו של שלבי, שמנתה כ-200 נפשות, רכבה כל הלילה עד שהגיעה למקום עם עלות השחר ב-18 באוגוסט 1780. המרגלים העריכו כי גודלו של המחנה דומה לגודל היחידה, אולם לבסוף התגלה כי הפלוגה הבריטית מנתה כ-500 קלגסים. אנשיו של שלבי אבדו את אלמנט ההפתעה, והיו עייפים מכדי לסור משדה הקרב. בהוראתו, בנה הכוח האמריקני במשך חצי שעה חומת ביצור עד לגובה החזה. עשרים וחמישה פרשים בריטים התקרבו לחומה ופגעו בקלגסים האמריקנים. בזכות הביצור שנבנה, לא נפגעו חיילים רבים, ואף הצליח הכוח האמריקני להכות כמה מבחירי הפרשים ולהימלט מהמקום.[10]

הקרב על קינגס מאונטיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון סווייר, יחד עם שלבי הוביל את המיליציה הפטריוטית לניצחון בקרב על קינגס מאונטיין

הקרב על קינגס מאונטיין היה סכסוך צבאי בין המיליציות הפטריוטיות, שחרף היותם בריטים תמכו בכוחות האמריקנים, לבין הלויאליסטים. הקרב החל ב-7 באוקטובר 1780, כ-14 קילומטרים דרום מהעיירה קינגס מאונטיין, קרוליינה הצפונית. הקרב הסתיים בניצחונם של הפטריוטים.

לאחר ניצחונם בקרב על מוסגרוב מיל החליטו שלבי וקלארק לא לרדוף אחר הבריטים שנמלטו משדה הקרב ולנוציאם להורג. במקום זאת, צעדו השניים יחד עם המיליציה לכיוון המבצר הבריטי בניינטי סיקס, קרוליינה הדרומית, כדי לאתר את פטריק פרגוסון. משיצאו למסע, נודעה לשלבי על תבוסתו של הגנרל הורשיו גייטס בקרב קמדן.[11] בתמיכתו של צ'ארלס קורנווליס הצליח פרגוסון לחזק את הפלוגה הבריטית ולהדביק את פער המרחק בינו לבין שלבי. כתוצאה מכך, נאלץ שלבי לסור מעל הרי האפלאצ'ים לקרוליינה הצפונית, שם מצא יחד עם המיליציה מקלט ביער.[12] עם תחושת ביטחון גבוהה מהיחזקותו הצבאית שלח פרגוסון אל הרי האפלאצ'ים מרגל, שהודיע לשלבי על כוונתם לפלוש לכפר האמריקני הסמוך. הוא וג'ון סווייר סירבו להכיר בניצחון הבריטים, ותכננו פשיטה נוספת על בסיסם. אליהם הצטרפו כ-560 איש ממחוזות וושינגטון, בורק ורטרפורד, שהכפילו את מספר הקלגסים במיליציה.[13] ב-25 בספטמבר 1780, בשעות הבוקר המוקדמות יצאו הכוחות אל בסיס הבריטים. למחרת הספיקו לחצות את הרי בלו רידג'. כשהגיעו לנקודת מפגש שנקבעה מראש על ידי החלוץ בנג'מין קליבלנד, הצטרפו אל המיליציה כ-350 קלגסים ממחוזות וילקס וסורי.[14] הכוח המשולב רדף אחר פרגוסון עד לקינגס מאונטיין, שם התבצר עם רדת הלילה.[15] הקרב החל ב-7 באוקטובר 1780. שלבי הורה לקלגסיו להתחבא מאחורי עצי היער, ולירות ללא הרף וללא הבחנה מוקדמת במטרה. מהסתכלות ולמידת הטקטיקות הצבאיות של האינדיאנים, כינה שלבי את טכניקה זו "משחק אינדיאני". פרגוסון ציווה לדריכת כידוני הרובה של חייליו, והם החלו במטח ירי נגד הכוחות האמריקנים. עם זאת, תושבי המחוזות הסמוכים לשדה הקרב הצטרפו ללחימה, וצלחו בידם להחליש את כוחות הבריטים. פרגוסון נהרג בעת ניסיון נסיגתו מההר, כשהוא פצוע בשתי זרועותיו ובפלח העליון של גולגולתו. כשראו את מפקדם מת, הניפו חייליו דגל לבן, המסמל את כניעתם.[16]

הקרב על קינגס מאונטיין היה נקודת שיאו של שלבי בקריירה הצבאית שלו. בחזור משדה הקרב, זכה לכינוי "Old Kings Mountain" מרבים מאזרחי וירג'יניה. המחוקק של קרוליינה הצפונית שלח מכתב הוקרה לשלבי ולסווייר.[17] הוא שב לאחוזתו של מקדואל בבוקר 10 באוקטובר, ושם נפרד מעמיתיו לקרב ויצא לקרוליינה הדרומית. בהגעתו הצטרף לגנרל דניאל מורגן, ויעץ לו לפלוש אל העיירה פורט תשעים ושש, שנודעה בנקודת אספקת נשק בריטי לשבט צ'רוקי. מורגן נשמע לעצת שלבי, וכך גם הגנרל הורשיו גייטס, המפקד העליון של הכוחות הקולוניאליים באזור. בהבטחה שהתוכנית תתבצע, שב שלבי אל ביתו לגיוס המונים לקראת הפלישה. הוא חזר לקרוליינה הדרומית באביב, יחד עם 300 קלגסים מיומנים שגייס. בדרכו לעיירה, הותקף מורגן על ידי בנסטר טרלטון, שהצליח להדוף את החיילים החדשים בחחיל האמריקני.[18] לאחר הקרב, חזר שלבי לביתו בווירג'יניה.

ראשית התיישבותו בקנטקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצלום של שלבי מהקופה בה התגורר בקרוליינה הדרומית

עם שובו הביתה ניהל יחד עם אביו משא ומתן בין המתיישבים האמריקנים לשבט הצ'יקמוגה.[19] באוקטובר 1781 הוביל לצד סבייר 600 חיילים, שהצטרפו ללחימה בקרוליינה הדרומית בפיקודו של המייג'ור גנרל נתנאל גרין, נגד צ'ארלס קורנווליס, שישב בעיר צ'ארלסטון. זמן קצר לאחר שהגיעו אל מחנה גרין הובס קורנווילס במצור על יורקטאון, והשניים נאלצו להתלוות לגנרל פרנסיס מריון בנהר הפידי. בהוראתו, כבשו שלבי וסגנו, חזקיהו מחם, את המבצר הבריטי בפייר ב-27 בנובמבר. במרוצת השנים כיהן שלבי כחבר בבית הנבחרים של קרוליינה הצפונית. בדצמבר לקח שלבי הפסקה מהקריירה הצבאית שלו, וב-1782 נבחר שוב לבית הנבחרים. בתחילת 1783, בהוראת משרד המקרקעין של קרוליינה הצפונית, החל למדוד קרקעות למרגלות נהר קמברלנד.[20]

שלבי חזר למחוז קנטקי באפריל 1783, שם השתכן בעיר בונסבורו (Boonesborough, Kentucky). ב-19 באפריל נישא לסוזנה הארט; לזוג נולדו אחד עשר ילדים. בתם הבכורה שרה, נישאה לדוקטור אפרים מקדואל, ובתם הצעירה לטיטיה, התחתנה עם מזכיר המדינה של קנטקי צ'ארלס סטיוארט טוד.[21] ב-1 בנובמבר אותה השנה עברה המשפחה למחוז לינקולן (Lincoln County, Kentucky), ותבעה זכות על קרקעות שהוענקו לשלבי על שירותו הצבאי. בשנת 1784, לצד פוליטיקאים נוספים, החל שלבי לפעול למען עצמאותה של קנטקי והיפרדותה משלטונות וירג'יניה. שלבי ניהל שלושה כינוסים מתוך עשרה, בהם קראו תושבי קנטקי לעצמאותה וכינון חוקה חדשה למדינה. בעת הכינוסים הללו התנגד להצבת סטטוס קוו בין המתיישבים האמריקנים לילידים בהרים. בשנת 1791 כיהן שלבי כחבר בוועדת המלחמה במחוז קנטקי יחד עם צ'ארלס סקוט ובנג'מין לוגן. בשנת 1792 מונה לחבר בוועדה שהואמנה על כינון חוקת קנטקי הראשונה.

קדנציה ראשונה כמושל קנטקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי חוקת קנטקי הואמנה הוועדה האלקטורלית המדינית על בחירת המושל והסנאטורים שייצגו את המדינה בסנאט של ארצות הברית. על אף שאין תימוכין להתעניינותו של שלבי בתפקיד המושל, הוא נבחר פה אחד על ידי הוועדה ב-17 במאי 1791. השבעתו לתפקיד נערכה ב-4 ביוני 1792, יום הכרתה של קנטקי כאחת ממדינות ארצות הברית. עמדותיו של שלבי זוהו עם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. את חלקה הגדול של כהונתו הראשונה העביר בקידום חוקי יסוד המדינה, הקמת אגודות צבאיות ומיליציות מחוזיות וכינון מדרג מיסים מוסדר. במהלך כהונתו התעורר החשש להסלמה ביחסיהם של אזרחי קנטקי עם העמים הילדים באזור. על אף שרבים מאזרחי קנטקי התגוששו עם האינדיאנים בחשאיות מצפון לנהר אוהיו, הורה שלבי למזכיר המלחמה של קנטקי הנרי נוקס שלא לבצע פעולות צבאיות ורסוס הילדים.[22] מחמת התקנות הפדרליות החדשות הוגבל שירות המיליציה האזרחית לשלושים ימים, דבר שהקשה במערך ההגנה המדיני. במקביל לחשש כי האינדיאנים מקבלים סיוע צבאי מהבריטים, הצליח שלבי להגן על מקומות מרכזיים בקנטקי.[23] עם זאת, נותר מרבית שטחה של קנטקי ללא הגנה צבאית. בבקשה לעזרה פנה שלבי לנשיא ארצות הברית ג'ורג' וושינגטון. וושינגטון נענה לבקשתו של שלבי, ומינה את אנתוני ויין לדחוק את האינדיאנים מצפון-מערב קנטקי. במאי 1793 הגיע ויין לפורט וושינגטון (לימים העיר סינסינטי, אוהיו). מכיוון שנציגים פדרליים ניסו באותה העת לחתום על סטטוס קוו עמם, נמנע ויין לנקוט פעולה צבאית מידית ורסוס האינדיאנים. במטרה להגדיל את מיליציית המחוז קרא ויין לגיוס המוני של כאלף תושבים. אולם רבים מהם לא נענו לקריאה, ושלבי נאלץ להשתתף בקמפיין הגיוס. עם בואם של החיילים, חל שינוי קיצוני במזג האוויר באזור, והם חזרו לבתיהם עד לבוא האביב.[24]

בתחילת 1794, לאחר חורף רווי מתקפות אינדיאניות על ערי קנטקי שגבו את חייהם של רבים וביניהם אחיו הצעיר של שלבי אוון השלישי, הדפה יחידת המיליציה המדינית את כוחות האינדיאנים מהערים.[25] באביב, כוח המתנדבים שגייס ויין גדל ב-600 קלגסים נוספים, והם הוכשרו בחיפזון בפורט גרינוול. באוגוסט 1794 ניצחו ויין ושלבי במערכה מכרעת בעיר מיומי ורסוס האינדיאנים. בעקבות המערכה נחתם סטטוס קוו בין שני צדי המלחמה, החוצץ בין גבולות קנטקי לילידים. שלבי אכף הסכם זה, חרף אי-הסכמתו בהסדרת חלק מגבולות המדינה. דאגה נוספת שמילאה את חללי בניין ממשלת קנטקי היא סגירתו של נהר המיסיסיפי לסחורות אמריקניות על ידי האימפריה הספרדית. מבחינה אסטרטגית, מילא הנהר תפקיד מפתח בהעברת סחורות אמריקניות ליבשת כולה, שכן למרגלותיו שוכן הנמל הראשי של ניו אורלינס. בנוסף, בסמוך לנהר עבדו חקלאים רבים בייצור טבק, קמח וקנבוס. ממשלתו של שלבי כשלה במשא ומתן עם הספרדים, ומצבו הפוליטי של הנהר נשאר על כנו עד לשנת 1802 עם רכישת לואיזיאנה. רבים מאזרחי קנטקי מתחו ביקורת על מאבקו של שלבי כנגד הספרדים, אף שכמה מהם הצהירו כי אין בכוונתם לתמוך בו בבחירות הקרובות למושלות.[26]

פרשת האזרח ז'נה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדמון-שארל ז'נה. שלבי הוזהר מפניו על ידי כמה מבחירי הפוליטיקה האמריקאית

בעוד תושבי קנטקי בזו לבריטים ולספרדים, הייתה להם זיקה חזקה לצרפתים. הם העריצו את הממשלה הרפובליקנית שקמה בעדן המהפכה הצרפתית, וזכרו את הסיוע הצרפתי למורדים האמריקאים במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית. כשהשגריר הצרפתי אדמון-שארל ז'נה, שנודע בשם "האזרח ז'נה", הגיע לארצות הברית באפריל 1793 - המצביא ג'ורג' רוג'רס קלארק כבר חשב על גיבוש מסע צבאי לכיבוש אדמות ספרדיות במערב ארצות הברית. מקורבו של ז'נה, אנדרה מישו, נשלח לקנטקי כדי להעריך את תמיכתם של תושבי קנטקי בתכוניותיו הצבאיות של קלארק. בפגישה רשמית עם המושל שלבי, מישו בחן זאת באמצעות מברקי המלצה מאת מזכיר המדינה תומאס ג'פרסון והסנאטור ג'ון בראון.[27]

ג'פרסון מען מכתב נפרד לשלבי בו הזהיר אותו מפני סיוע לתוכניות הצרפתיות, והודיע לו כי מתנהל משא ומתן חשאי עם הספרדים בנוגע לסחר בנהר מיסיסיפי. כשנשלח המכתב ב-29 באוגוסט 1793, תכנן ג'פרסון להגיע לשלבי טרם בואו של מישו, אולם מכתבו של ג'פרסון בושש להגיע אל שלבי עד לאוקטובר 1793. ב-13 בספטמבר אותה שנה נועדו שלבי ומישו, אך אין הוכחה לכך ששלבי נעתר למישו והסכים לסייע לצרפתים. בתגובתו למכתב המתעכב של ג'פרסון, הבטיח שלבי לג'פרסון כי "תושבי קנטקי חשים כי יש להם מחויבות כללית לממשל הפדרלי כך שאין הם יתנו יד ליוזמה כלשהי שתזיק לארצות הברית".[28] בנובמבר קיבל שלבי מכתב חשאי מאחד ממצבת סגניו של ז'נה, שראל דלפאו. במכתבו, עתר למידע אודות המסע הצבאי ורסוס הספרדים, ואף שאל את הנמען האם קיבל הוראה מהממשל האמריקני לעצור אישים צרפתים הקשורים למסע. שלושה ימים אחר כך הגיב שלבי למכתב, ומסר לדלפאו את אזהרתו של ג'פרסון מפני הסיוע הצרפתי. על אף שאין הוכחה לכך, שלבי צדד בתוכנותיו של ז'נה, לשלוח סיוע צבאי לצרפתים בלחימה באירופה. ג'פרסון הרגיש כי מחובתו להזהיר את שלבי בשנית, ומען לו מברק חדש, הפעם עם ציון מלא של שמות הסוכנים הצרפתים שחשודים במעילה בחוקת ארצות הברית. במכתבו, עודד ג'פרסון למעצרם ואף לסקילתם באבנים. בתגובתו, הציע שלבי לג'פרסון שלא להתערב בעניינים המדיניים של קנטקי, ואף הביע את סלידתו האישית מהחלטתו. ארתור קלייר, מושל אוהיו הראשון, זימן את שלבי לשיחה, שם התנגד בתוקף לשיתוף הפעולה עם ז'נה.[29]

במרץ 1794, בתגובה לשלבי, נקט הקונגרס האמריקאי העניק לממשלת קנטקי סמכויות נוספות במקרה של פלישה צרפתית לאזור. יורשו של ג'פרסון, אדמונד רנדולף, בקש משלבי לידע אותו בהתפתחות העוצמה הצרפתית באזור, וכתב לו כי ז'נה מבוקש על ידי המשטר הצרפתי מזה זמן מה. כעבור חודשיים של דיווחים, הפסיקו סוכניו של ז'נה את פעילותם בקנטקי, והמשבר הפוטנציאלי בטיב יחסי ארצות הברית–צרפת נמנע. בשנת 1795 חתם הנשיא וושינגטון על הסכם עם הממשל הספרדי, שפתח את נתיבי נהר המיסיסיפי לסחורות אמריקאיות. לאחר שהתמודד בהצלחה עם האתגרים במרוצת כהונתו, עזב שלבי את תפקיד המושל. חוקת קנטקי מנעה ממושל לכהן שתי קדנציות רצופות. בשנת 1796, בעדן השבעתו של ג'יימס גררד לתפקיד המושל, עבר שלבי לאחוזת מחוז לינקולן. במשך 15 השנים הבאות עבד את חוותו ואדמותיו. שלבי נבחר למועצה האלקטורלית המדינית שש פעמים ברציפות, והשפיע על תוצאות הבחירות למושלות.

קדנציה שנייה כמושל קנטקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם הנרי הריסון, מפקד המיליציה של קנטקי במלחמת 1812

בבחירות למושלות של 1812 הוכתר גבריאל סלוטר, לימים מושל קנטקי השביעי, למועמד הפוטנציאלי לזכייה. עם זאת, הסלמת היחסים בין האימפריה הצרפתית, ארצות הברית והאימפריה הבריטית איימה לפריצת מלחמה עתידית בין שלוש המעצמות. כשהסיכוי התגבר הועלה שמו של שלבי לתפקיד המושל. סלוטר, שהתגורר בסמוך לשלבי, ביקר אותו ווידא כי אין ברצונו לרוץ שוב לתפקיד. שלבי ציין בפניו כי אלמלא יפרוץ משבר חירום לאומי, הוא לא יתמודד במסע הבחירות. מרוצה מתשובה זו החל סלוטר בקמפיין הבחירות שלו.[30] במרוצת תקופת הבחירות הסלימו היחסים עם המעצמות האירופיות, וב-18 ביוני 1812 הכריזה ארצות הברית מלחמה על הממלכה המאוחדת, מלחמת 1812. תחושת הפחד ששררה ברחובות קנטקי הביאה את אזרחיה לעודד את שלבי להתמודד שוב לתפקיד. חודש אחר כך נרשמה מועמדותו של שלבי אצל רשם הבחירות.[31]

בעת קמפיין הבחירות מתחו יריביו הפוליטיים, ובראשם המפרי משרל, ביקורת ורסוס שלבי על תגובתו למכתב השני של ג'פרסון בנוגע לפרשת האזרח ז'נה, ואף הטילו ספק בנאמנותו לארצות הברית. שלבי חפה על עצמו כשטען כי תגובתו נועדה להסב את תשומת ליבה של ממשלת המדינה למשבר במערב המדינה, וציין כי ההסכם שנחתם על ידי וושינגטון עם הספרדים הוא עדות לכך.[32] במהלך החודש האחרון טרם מועד הבחירות הוטחו כלפי שלבי השמצות מטעם מתנגדיו; על רחובות קנטקי רוסס המונח "אבא שלבי הזקן" – כינוי גנאי לגילו של שלבי בעת הבחירות (62), ובעיתון ידוע-שם במדינה פרסם מידע ממקור אנונימי הוכיח לכאורה כי שלבי נסוג בקרב על קינגס מאונטיין, ולניצחונו אין אחיזה במציאות. ידיעה זו לא הניבה את הרעש הדרוש כדי לחבל במסעו של שלבי לתפקיד המושל. ”שלבי אכן נסוג מקינגס מאונטיין. נסוג [קודם כל] אל האויב, ולאחר כארבעים ושבע דקות, נסוג שוב, הפעם אל קנטקי, שבידו כ-900 שבויי מלחמה – תגובתו של אחד מתומכיו של שלבי לידיעה בעיתון.[33] ככל שמערכת הבחירות התקרבה למועדה, התמלא שלבי בביטחון, והחל בהכנות הדרושות להשבעתו. הוא ניבא ניצחון של כ-10,000. לאחר ספירת הקולות, הוכרז שלבי כזוכה לתפקיד המושל עם 17,000 קולות. כשנשבע לתפקיד הפך למושל הראשון שכיהן שתי קדנציות לא רצופות.[34]

את חלקה הראשון של תקופת כהונתו העביר בהכנות למלחמה הצפויה עם מעצמות אירופה. יומיים קדם להשבעתו, נפגש שלבי עם צ'ארלס סקוט, המושל הקודם של קנטקי, בבית הנבחרים המדיני, כדי למנות את ויליאם הנרי הריסון למייג'ור גנרל של מיליציית המדינה. הדבר נעשה לא כדין, שכן על פי חוקת המדינה, מפקד המיליציה חייב להיוולד באדמת קנטקי. הריסון, שכבר פיקד על המיליציות אל אינדיאנה ואילינוי, גייס קלגסים בניו פורט, בטרפ יציאתו ללחימה בפורט ויין.[35] שלבי ראה בטוב את הפעילות הצבאי של הריסון, והפעיל לחץ על נשיא ארצות הברית ג'יימס מדיסון למנותו למפקד הכוחות הצבאיים של צפון-מערב המדינה. מדיסון נענה לבקשתו של שלבי, והדיח את ג'יימס וינצ'סטר מהתפקיד. במטרה להגדילה, שלבי תיקן את חוקי המיליציה, ונתן זכות לכל זכר בגילאי 18–45 לשרת בה (שרי המדינה הודרו מהתיקון). שבעת אלפים מתנדבים התגייסו למאבק, ושלבי עודד את נשותיהם לתפור פריטי לחימה לקלגסים.[36]

לאחר הקרב על פרנצ'טאון, שגבה את חייהם של מאות חיילי קנטקי, התערער ביטחונם של שלבי ושל הריסון. במרץ 1813 ביקש הריסון תגבורת צבאית המונה כ-1,200 מתנדבים ללחימה בפורט מייגס.[37] שלבי שלח את הקלגסים המבוקשים, הכוללים את בנו הבכור ג'יימס, תחת הגנרל גרין קליי.[38] בהגיעם לשדה הקרב, פעלו החיילים לשחרור העיר מהמצור הבריטי–אינדיאני שהוטל עליה. כוחו של קליי צלח במשימה זו, אולם איבד חיילים רבים, שנלכדו ונטבחו על ידי האינדיאנים.[39] דיווחים ראשוניים הכניסו את ג'יימס, בנו של שלבי, במניין ההרוגים, אך מאוחר יותר התגלה כי נלכד על ידי האינדיאנים ושוחרר בעסקת חילופי שבויים.[40]

ב-30 ביוני 1813 שבו חייליו של הריסון בבקשה נוספת לגיוס מתנדבים. אולם הפעם דרשו כי שלבי יפקד עליהם. שלבי גייס כוח של 3,500 חיילים, כפול מהמספר שביקש הריסון. ג'ון קריטנדן, מושל קנטקי ה-17, מונה לשלישו האישי של שלבי בלחימה.[41] כעת, הוביל האלוף שלבי את המתנדבים להצטרף להריסון במערכה שהסתיימה בניצחון אמריקני בקרב תיימז בקנדה. בחלוף המלחמה שלח הריסון למזכיר המלחמה ג'ון ארמסטרונג את דו"ח המלחמה, שם ציין לטובה את גבורתו הצבאית של שלבי. ”אני אובד עצות כיצד עליי להזכיר את שירותו הצבאי של המושל שלבי. אני משוכנע כי מילים אינם יכולות לתאר את רוח העז שבו“, כתב הריסון בדו"ח.[42] בשנת 1817, בשלהי כהונתו, הוענקה לשלבי מדליית הזהב של הקונגרס על שירותו במלחמה. חבריו של שלבי עודדו אותו להתמודד לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית, אך זה דחה את ההצעות.[43]

בערוב ימיו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהונתו השנייה של שלבי הסתיימה ב-1816. הנשיא ג'יימס מונרו הציע לו את תפקיד מזכיר המלחמה של ארצות הברית, אך הוא נאלץ לסרב בשל גילו. באותה השנה הסכים לכהן כנשיא ארגון התנ"ך החדש בארצות הברית.[44] שלבי נחשב לאישים החשובים ביותר בבניין הכנסייה פרסביטריאנית.[45] בשנת 1818 ליווה את אנדרו ג'קסון בקניית חבל הארץ "ג'קסון". בנוסף, כיהן שלבי כנשיאה הראשון של החברה החקלאית בקנטקי, וכיושב ראש מועצת הנאמנים הראשונה של מכללת סנטר.

בשנת 1820 שותקו רגלו וזרועו הימנית. הוא נפטר ב-18 ביולי 1826, בביתו, לאחר שלקה בשבץ מוחי. בצוואתו, הוריש שלבי את כל רכושו ועבדיו לצאצאיו.[46][47] גופתו נטמנה בחצר האחורית של אחוזתו. בשנת 1827 הוקמה מעל קברו אנדרטה לזכרו. בשנת 1952 הפך קברו של שלבי לאחד מאתריה ההיסטוריים של קנטקי. במרוצת השנים הוקמו תשעה מחוזות, אחת עשרה ערים ושלושה בסיסים צבאיים על שמו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אייזק שלבי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Harrison, Lowell H. (1992). Kleber, John E (ed.). The Kentucky Encyclopedia, pp. 815
  2. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 10
  3. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 11–12
  4. ^ Draper, Lyman Copeland (1881). Kings Mountain and Its Heroes, pp. 412
  5. ^ Johnson, E. Polk (1912). A History of Kentucky and Kentuckians: The Leaders and Representative Men in Commerce, Industry and Modern Activities, pp. 1261
  6. ^ Draper, Lyman Copeland (1881). Kings Mountain and Its Heroes, pp. 413
  7. ^ Lewis, J.D, Isaac Shelby
  8. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 37
  9. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 38–39
  10. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 39–40
  11. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 41
  12. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 42
  13. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 45
  14. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 46
  15. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 50
  16. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 50–56
  17. ^ Draper, Lyman Copeland (1881). Kings Mountain and Its Heroes, pp. 416
  18. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 61–63
  19. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 64
  20. ^ Draper, Lyman Copeland (1881). Kings Mountain and Its Heroes, pp. 414415
  21. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 131
  22. ^ Cooke, J.W, Gov. Shelby and Genet's Agents, pp. 162
  23. ^ Cooke, J.W, Gov. Shelby and Genet's Agents, pp. 163
  24. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 91
  25. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 92
  26. ^ Cooke, J.W. (April 1963). "Gov. Shelby and Genet's Agents", pp. 162–163
  27. ^ Cooke, J.W. (April 1963). "Gov. Shelby and Genet's Agents", pp. 163–164
  28. ^ Cooke, J.W. (April 1963). "Gov. Shelby and Genet's Agents", pp. 164–165
  29. ^ Cooke, J.W. (April 1963). "Gov. Shelby and Genet's Agents", pp. 165–166
  30. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 105
  31. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 107
  32. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). IsaacCooke, J.W. (April 1963). "Gov. Shelby and Genet's Agents", pp. 168
  33. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 107–108
  34. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 109
  35. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 110
  36. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 111
  37. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 113
  38. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 114
  39. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 115
  40. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 115–116
  41. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 120
  42. ^ Johnson, E. Polk (1912). A History of Kentucky and Kentuckians: The Leaders and Representative Men in Commerce, Industry and Modern Activities, pp. 1262
  43. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 132
  44. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 136
  45. ^ Wrobel, Sylvia; George Grider (1974). Isaac Shelby: Kentucky's First Governor and Hero of Three Wars, pp. 143
  46. ^ A Day with Isaac Shelby
  47. ^ One story slave cabin and grave yard on Kentucky Governor Isaac Shelby's property; written on back: "Slave cabin at governor Shelby's place on Richmond road, 8 miles from Lexington"