איילט בודין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף איילט בודה)
איילט בודין
ایالت بودین
Ottoman flag.svg
Central europe 1683.png
Budin Eyalet, Central europe 1683.png
ממשל
משטר מונרכיה
עיר בירה בודין
גאוגרפיה
יבשת אירופה
היסטוריה
הקמה המצור על בודה
הקמה 1541
פירוק קרב בודה
פירוק 1686
ישות קודמת Flag of Hungary (15th century, rectangular).svg ממלכת הונגריה בימי הביניים
האימפריה העות'מאנית (1453–1844)האימפריה העות'מאנית (1453–1844) איילט רומליה
ישות יורשת ממלכת הבסבורגממלכת הבסבורג ממלכת הבסבורג
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית איילט אגר
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית איילט טמשוואר
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית איילט קניז'ה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

איילט בודין (הידוע גם בשם פרובינציית בודין / בודה או פאשאליק של בודין / בודה, בטורקית עות'מאנית: ایالت بودین‏)[1] היה איילט של האימפריה העות'מאנית במרכז אירופה והבלקן. הוא הוקם על השטחים שכבשה האימפריה העות'מאנית מממלכת הונגריה מימי הביניים והדספוטה הסרבי. בירת מחוז בודין הייתה בודין (בהונגרית: בודה).[2]

אוכלוסיית המחוז הייתה מגוונת מבחינה אתנית ודתית וכללה הונגרים, קרואטים, סרבים, סלובקים, מוסלמים ממוצא אתני שונים (שהתגוררו בעיקר בערים)[3] ואחרים (יהודים, צוענים וכו'). העיר בודה עצמה הפכה למוסלמית ברובה במהלך המאה ה-17, בעיקר באמצעות הגירה של מוסלמים בלקניים.[4]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפאשה של בודין מקבל את שליח הסולטאן העות'מאני
החלק הצפוני של איילט בודין בשנת 1572

במאה ה-16 כבשה האימפריה העות'מאנית את "קו המבצרים" הדרומי (végvár) של ממלכת הונגריה. לאחר קרב מוהאץ' בו הובסה ממלכת הונגריה קשות, והמהומה שנגרמה כתוצאה מהתבוסה, התפשטה ההשפעה העות'מאנית על החלק המרכזי של ממלכת הונגריה. בעוד שהכוחות העות'מאניים פלשו לבודה בשנים 1526 ו-1529, סולימאן הראשון השתמש באזור בודה כשטח של ממלכה בעלת ברית ולא סיפח אותו במלואו לאימפריה.[5]

בשנת 1541 החליט סולימאן לאחד את אזור בודה שנכבש ולכונן אותו כחלק אורגני של האימפריה. הוא שלח את המפקד האוסטרי וילהלם פון רוגגנדורף, לצור על העיר, וב-29 באוגוסט 1541 השתלט על העיר, יחד עם העיר בצד השני של הדנובה, פשט. הוא ארגן מיד את האיילט (מחוז) הראשון במרכז אירופה שבירתו בודה (בודין בטורקית).[2]

באותה שנה נפלו כמה ערים נוספות תחת שלטון עות'מאני: סגד, קלוצ'ה וסובוטיצה. בשנים 15431544, העות'מאנים כבשו את המבצרים של נוגראד, ואץ, סקשפהרוואר, פץ' ושיקלוש ששובצו לתוך איילט חדש.[6]

בשנת 1552 הורחב האיילט עם שטחים חדשים בצפון, והוקם איילט חדש בטמשוואר. השליטה הצבאית באזורים הסובבים ניטלה מבודין.[7]

בשנה שלאחר מכן הואטה התקדמות העות'מאנים ואיילט בודין לא השתנה עד תום מלחמת חמש עשרה השנים ושלום זסיטווטורוק, שם איבדו העות'מאנים שטחים מצפון לנוגרד. עם זאת אגר וקניז'ה נתפסו במהלך המלחמות הללו ונוהלו זמן קצר כסנג'קים במחוז זה.[6]

שטחו של האיילט צומצם משמעותית עם הקמת איילט אגר (1596) וקניז'ה (1600).[8] עם זאת, הוא נותר המחוז העות'מאני הבולט במרכז אירופה, בשל חשיבותו האסטרטגית של בודין כנמל מרכזי בדנובה.

במאה ה-17 כבש קארה מוסטפא פאשה אזורים נוספים מממלכת הונגריה ההבסבורגית והווסאל שלה, נסיכות טרנסילבניה, אך לא הצליח לכבוש את וינה בשנת 1683.[9] ניסיון כושל זה בישר על ירידה הדרגתית של הכוח העות'מאני באירופה. ב-2 בספטמבר 1686 נכבשה בודין על ידי כוחות הליגה הקדושה.[10]

צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עימותים צבאיים בין ההבסבורגים לעות'מאנים היו בלתי נמנעים. הם הקימו גבול זה עם זה, ולמרות שהוקם איילט אירופי, הייתה נוכחות צבאית חזקה בבודין.[11]

קשה לאמוד את מספר הכוחות במחוז בשלב זה. ישנם מסמכים המציגים 10,200 חיילים במבצרים בשנת 1546, ו-12,451 חיילים בשנת 1568. היו גם כוחות עזר הנקראים סיפאהים[12] עלות אחזקת הכוח הגדול הזה לחץ על תקציב המחוז. בשנת 1552, למשל, שלח השער הנשגב 440,000 מטבעות זהב לבודין כדי לספק לצבא.[13]

אם הסולטאן או הביילרביי[14][15][16] לא היו נוכחים, אז תפקיד המפקד הכללי נתפס על ידי הפאשא של בודין.

מבצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה העות'מאנית השקיעה את כל המאמצים לחזק את המעוז בבודין. הם בנו כמה טבעות הגנה סביב בודין והגנו על כבישים לאספקה לווינה, כיוון שמטרתם הייתה לרסק את בירת ההבסבורגים, מה שלא הצליחו.[17][18][19]

המבצרים החשובים ביותר סביב בודין היו אסטרגום, סקשפהרוואר, וגם ואץ ווישגרד הפחות חשובים. מדרום המבצר הרלוונטי ביותר היה סיגטבר.[20]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איילט בודין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Some Provinces of the Ottoman Empire". Geonames.de. אורכב מ-המקור ב-28 בספטמבר 2013. נבדק ב-25 בפברואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 O'Sullivan, Michael (2018-05-01). Patrick Leigh Fermor: Noble Encounters between Budapest and Transylvania (באנגלית). Central European University Press. p. 27. ISBN 978-615-5225-64-2.
  3. ^ Sluglett, Peter; Currie, Andrew (2015-01-30). Atlas of Islamic History (באנגלית). Routledge. p. 54. ISBN 978-1-317-58897-9.
  4. ^ Faroqhi, Suraiya (1994). "Crisis and Change, 1590-1699". In İnalcık, Halil; Donald Quataert (eds.). An Economic and Social History of the Ottoman Empire, 1300-1914. Vol. 2. Cambridge University Press. p. 440. ISBN 0-521-57456-0.
  5. ^ "Török hódoltság Magyarországon". Terebess Ázsia Lexikon. Terebess Hungária Kft. נבדק ב-2007-05-20.
  6. ^ 1 2 Dr. Papp-Váry, Árpád (2005). Középiskolai történelmi atlasz. Budapest: Cartographia Kft. pp. 43–44. ISBN 963-352-557-8.
  7. ^ Fekete, Lajos; Nagy Lajos (1986). Budapest története a török korban (History of Budapest in Ottoman period). Budapest: Akadémia Kiadó. ISBN 963-05-4394-X.
  8. ^ Encyclopedia of the Ottoman Empire, באתר גוגל ספרים By Gábor Ágoston, Bruce Alan Masters
  9. ^ Khan, Arshad (2003). Islam, Muslims, and America: Understanding the Basis of Their Conflict (באנגלית). Algora Publishing. p. 30. ISBN 978-0-87586-194-4.
  10. ^ Šandorfi, Rudolf (1996). History of Slovakia: (survey) (באנגלית). Matica Slovenska Abroad. p. 68.
  11. ^ Mikaberidze, Alexander (2011-07-22). Conflict and Conquest in the Islamic World: A Historical Encyclopedia [2 volumes]: A Historical Encyclopedia (באנגלית). ABC-CLIO. p. 983. ISBN 978-1-59884-337-8.
  12. ^ İnönü ansiklopedisi (בטורקית). Maarif Matbaası. 1956. p. 310.
  13. ^ R. Várkonyi, Ágnes (1997). Megújulások kora (Age of renewals). Budapest: Helikon Kiadó. p. 17. ISBN 963-208-426-8.
  14. ^ Zimmermann, Johannes; Herzog, Christoph; Motika, Raoul (2016-06-28). Osmanische Welten: Quellen und Fallstudien; Festschrift für Michael Ursinus (בגרמנית). University of Bamberg Press. p. 539. ISBN 978-3-86309-413-3.
  15. ^ Tektaş, Nazım (2011-11-18). İki Yüzlü Vezirler (באנגלית). artcivic. ISBN 978-605-4337-19-4.
  16. ^ OTAM: Ankara Üniversitesi Osmanlı Tarihi Araştırma ve Uygulama Merkezi dergisi (בטורקית). Ankara Üniversitesi Basımevi. 2011. p. 233.
  17. ^ Lukan, Walter (2006). Serbien und Montenegro: Raum und Bevölkerung, Geschichte, Sprache und Literatur, Kultur, Politik, Gesellschaft, Wirtschaft, Recht (בגרמנית). LIT Verlag Münster. p. 59. ISBN 978-3-8258-9539-6.
  18. ^ Blanton, Stephen (בינואר 2011). Stephen Blanton - Google Books. p. 36. ISBN 9781456720339. {{cite book}}: (עזרה)
  19. ^ Stoye, John (1994). Marsigli's Europe, 1680-1730: The Life and Times of Luigi Ferdinando Marsigli, Soldier and Virtuoso (באנגלית). Yale University Press. p. 20. ISBN 978-0-300-05542-9.
  20. ^ Turnbull, Stephen (2012-09-20). The Ottoman Empire 1326–1699 (באנגלית). Bloomsbury Publishing. ISBN 978-1-78200-422-6.