אייליוס אריסטידס
 | |
| לידה |
26 בנובמבר 117 Hadrianoi  |
|---|---|
| פטירה |
185 (בגיל 67 בערך) |
| עיסוק |
סופר, פילוסוף |
| מדינה |
רומא העתיקה |
  | |
פובליוס אייליוס אריסטידס תאודורוס (ביוונית: Πόπλιος Αἴλιος ᾽Αριστείδης Θεόδωρος; 117–181 לספירה) היה נואם, היסטוריון ופילוסוף יווני אשר חי בתקופת האימפריה הרומית. אריסטידס נחשב לאחת מן הדוגמאות הבולטות של הסופיסטים מהדור השני, שפרחו בתקופת נירון קיסר עד לסביבות שנת 230. מעל 50 מנאומיו וחיבוריו האחרים שרדו, והם מתוארכים לתקופת שלטונם של אנטונינוס פיוס ומרקוס אורליוס. הצלחתו המוקדמת הופסקה בשל סדרת מחלות שנמשכה במשך עשרות שנים. הוא חיפש מרפא למחלותיו באמצעות התייחדות אלוהית עם האל אסקלפיוס, שבוצעה על ידי פירושם ועשייה כדברם של חלומות שחלם בזמן שישן במתחם המקודש של האל. מאוחר יותר תיעד את חוויותיו בסדרה של שיחות ששמן "סיפורים מקודשים" (Hieroi Logoi). בחייו המאוחרים, הוא המשיך את הקריירה שלו כנואם והשיג הצלחה בולטת כזו, שהסופיסט פילוסטרטוס הצהיר כי "אריסטידס היה מכל הסופיסטים המגוון ביותר באמנותו".
חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אריסטידס נולד בהדריאני בצפון מיסיה (אנ') (צפון-מערב אסיה הקטנה). אביו, בעל אדמות עשיר, סידר עבור בנו את החינוך הטוב ביותר שניתן להשיג. בהתחלה למד אצל אלכסנדר מקוטיאיום (אנ') (מאוחר יותר מורו של מרקוס אורליוס) בסמירנה (אנ'), ואז נסע לערים שונות כדי ללמוד מהסופיסטים הבולטים ביותר של זמנו, כולל ביקור באתונה, כדי לשמוע את הרודס אטיקוס. בשנת 142 ביקר במצרים.[1] בדרכו החל את הקריירה שלו כנואם, בקוס, בקנידיס, ברודוס ובאלכסנדריה. נסיעותיו במצרים כללו מסע במעלה הנהר בתקוה למצוא את מקור הנילוס, כפי שתיאר מאוחר יותר ב"נאום המצרי". כאשר חלה, שב הביתה לסמירנה וניסה לרפא את עצמו בפנייה לאל המצרי סרפיס, כפי שמתואר בנאום המוקדם ביותר שנשמר, "בנוגע לסרפיס".
בתקווה להתקדם בקריירה שלו כנואם, נסע אריסטידס בסוף שנת 143 לרומא, אולם שאיפותיו סוכלו על ידי מחלה קשה והוא שב לסמירנה. בחיפושו אחר מרפא, הוא פנה בסופו של דבר לאל אסקלפיוס, ונסע למקדשו של האל בפרגמון, שהיה אחד מאתרי המרפא העיקריים של העולם העתיק, שם היה עליו לישון על רצפת המקדש ולתעד את חלומותיו על מנת למצוא מרשמים למרפא מהאל. עבור אריסטידס, הם כללו צום, דיאטות לא רגילות, הקזת דם, חוקנים, הקאה והימנעות מרחצה או רחצה בנהרות קרים.
למרות התקפי מחלה חוזרים ונשנים, בשנת 147 אריסטידס כבר המשיך בקריירה שלו כסופר וכמרצה, אולם ביקש חסינות חוקית מחובות אזרחיות ודתיות שונות, המצופות מאזרח במעמדו. בשנת 154 כבר הרגיש טוב מספיק להמשיך בקריירה שלו בהיקף מלא, כולל מסעות-הרצאה ליוון ולרומא. בנוכחות בית המשפט האימפריאלי ברומא, הוא נשא את מה שהפך לנאומו המפורסם ביותר, "בנוגע לרומא". הוא גם לימד תלמידים, שהמפורסם ביניהם היה הסופיסט דמיאנוס (אנ').
בשנת 165 נכנע אריסטידס למה שמכונה "המגפה האנטונינית", שזרעה חורבן באימפריה הרומית. הוא שרד, אך נעשה פחות פעיל וחידש את התמסרותו לאסקלפיוס. בשנת 171 הוא החל בכתיבת "הסיפורים המקודשים", בהם תיעד את האותות והתובנות הרבות שקיבל מאסקלפיוס בחלומותיו במשך תקופה של כמעט שלושים שנה.
הצלחתו הגדולה ביותר בקריירה הגיעה בשנת 176, כאשר מרקוס אורליוס ביקר בסמירנה ואריסטידס נשא נאום שעשה על הקיסר רושם רב. הצלחתו האזרחית הגדולה ביותר הגיעה בשנת 177, כאשר רעידת אדמה הרסה את סמירנה. אריסטידס כתב בקשה למרקוס אורליוס, שהייתה כה חיונית להבטחת התקציב האימפריאלי לבניית העיר מחדש, שפילוסטרטוס כתב מאוחר יותר: "לומר שאריסטידס הקים את סמירנה אינו הספד מפאר בלבד, אלא צודק ביותר ונכון". פסל ברונזה של אריסטידס הוקם בכיכר השוק של סמירנה ועליו הכיתוב: "עבור טוב לבו ונאומיו".
אריסטידס בילה את שנותיו האחרונות בבידוד באחוזה הכפרית שלו במיסיה, ומת בשנת 181. הרופא המפורסם ביותר של העת העתיקה, גלנוס, שחי בדור שאחרי אריסטידס, כתב: ובאשר לאלה שנשמותיהם חזקות באופן טבעי וגופיהם חלשים, ראיתי רק מעטים מהם. אחד מהם היה אריסטידס... [ש]השתייך לדרגה החשובה ביותר של הנואמים. וכך זה קרה לו, מאחר שהיה פעיל בלימוד ונאום במשך כל חייו, עד שכל גופו התנוון".
חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]
יצירתו הספרותית המגוונת של אריסטידס הפכה אותו לענק כבר בימיו. היא כללה נאומים באירועים ציבוריים ופרטיים, מאמרים פולמוסניים, דקלומים על נושאים היסטוריים ושירים בפרוזה לכבוד אלים שונים. כל אלה קיבעו אותו כדמות מרכזית בהעברת מסורת ההלניזם.
בניגוד לסופיסטים רבים, אריסטידס לא אהב לנאום ללא הכנה. לדברי פילוסטרטוס, "מאחר שכישרונו הטבעי לא היה במסגרת אמנות הדיבור ללא הכנה, הוא חתר לדיוק קיצוני...הוא היה בהחלט מחונן ביכולת מולדת וזיקק את סגנונו מכל מילוליות ריקה". כאשר פגש את מרקוס אורליוס בסמירנה והקיסר ביקש ממנו לדקלם, השיב לו אריסטידס: "הצע את הנושא היום ומחר בוא לשמוע אותי, כי אני מאלה שאינם מקיאים את נאומיהם אלא מנסה שיהיו מושלמים".
ישנם חמישה חיבורים ששרדו מאת אריסטידס הנוגעים לעיר סמירנה. "נאום סמירניאני" הוא מעין סיור מודרך בעיר לביקורו של בעל תפקיד בכיר, ומספק את התיאור הטוב ביותר של סמירנה העתיקה שקיים בידינו. חיבורים אחרים מתארים את העיר לפני ואחרי רעידת האדמה ההרסנית של שנת 177, ובהם "מכתב לקיסרים בנוגע לסמירנה". כאשר פנייה זו לעזרה הוקראה לו, מרקוס אורליוס כל כך התרגש עד שהזיל דמעות ממש על הדפים.
החיבור "לאפלטון: להגנתם של הארבעה" הוא כתב הגנה על ארבעת האתונאים הגדולים – פריקלס, קימון, מילטיאדס ותמיסטוקלס – כנגד ההאשמה שכנראה הופנתה נגדם על ידי אפלטון.[2]
הנאום המפורסם ביותר שלו היה "בנוגע לרומא", אותו נשא בפני בית הקיסר ברומא ובו הוא מהלל את האימפריה הרומית ואת הרעיון שמאחוריה, ובמיוחד את "השלום הרומאי", ומצייר תמונה מרשימה של ההשג הרומאי. פסקת השיא משווה את יצירת העולם הרומאי עם יצירתו של עולם מסודר ומציג את העולם הרומאי כמצב המושלם שבו האלים יכולים להתענג, משום שהוא מוקדש להם. נאום זה הפך לבסיס העיקרי של פסק הדין ההיסטורי החיובי בנוגע לקיסרים האנטונינים.
"הסיפורים המקודשים" כוללים שישה ספרים. הם מתעדים את ההתגלויות שהופיעו לפני אריסטידס בחלומותיו על ידי האל המרפא אסקלפיוס והם בעלי חשיבות גדולה, מאחר שהם מהוים עדות לטקסים והמנהגים הקשורים ברפואה המקדשית, וגם משום שהם הדיווח המלא ביותר בגוף ראשון של חוויות דתיות אישיות ששרד מאת סופר פגאני. המחקר המודרני כולל תאוריות רבות לגבי אופיים של מחלותיו של אריסטידס (האמתיות או המדומות) ולגבי משמעותן של חוויותיו הדתיות. מספר חוקרים אף השתמשו בתאוריות פסיכואנליטיות כדי לבחון את "הצגתו העצמית" של אריסטידס והגיעו למסקנות שונות.
אריסטידס על ארץ ישראל והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בכתב ההגנה שלו על ארבעת האתונאים,[3] הוא מנצל את ההזדמנות כדי לתקוף את הפילוסופים בני זמנו ומשווה את אופיים והתנהגותם לאלה של "הכופרים בפלשתינה". ישנה השערה חזקה שהאנשים בפלשתינה שאליהם אריסטידס מתייחס כאן הם יהודים ולא נוצרים, מאחר שהוא משתמש בביטוי "בפלשתינה" ולא "מפלשתינה" – כלומר שמקורם בפלשתינה, וגם משום שבמאה ה-2 עדיין ישבה בארץ ישראל אוכלוסייה יהודית גדולה ואילו הנוצרים היוו מיעוט זניח בלבד. אריסטידס היה נער בעת מרד בר כוכבא ויכול היה בהחלט לבחור ביהודים כמתאימים להשוואה עם הפילוסופים, בכך שכמו האחרונים, גם הם אינם מכירים בטובים מהם (כלומר מאמינים באלים).[2] עם זאת, אין הדבר ודאי, מאחר שאחד המאפיינים המשותפים לדבריו לפילוסופים ולפלשתינאים, הוא התעללות-עצמית, שייתכן ומיוחסת יותר לנוצרים.[4]
אריסטידס מתייחס גם ל"סוריה פלשתינה" בנוגע לתופעת טבע שעליה שמע: שאגם ליד המקום שבו גדלו התמרים והבלסם המפורסמים הראה את גאותו השנתית של הנילוס. אין ספק כי התכוון לים המלח. הוא חוזר לדבר על האגם כדי להסביר מדוע הוא נקרא "ים", אולם במקרה זה הוא מגדיר אותו כים שממוקם בסוריה בקרבת פיניקיה. הוא מציין בדבריו שביקר בעיר סקיתופוליס (בית שאן).[5][4]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Aelius Aristides, Orationes (ביוונית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Menahem Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXI. Aelius Aristides, p. 219
- ^ 1 2 Menahem Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXI. Aelius Aristides, pp. 217, 220
- ^ Oratio, XLVI, De Quattuorviris, 309
- ^ 1 2 Menahem Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXI. Aelius Aristides, p. 218
- ^ Oratio, XXXVI, Aegyptiacus, 82, 88-89