אייל גפן
 | |
| גפן בדצמבר 2007 | |
| לידה |
8 ביולי 1950 (בן 76) יגור, ישראל  |
|---|---|
| מדינה |
ישראל |
| השכלה | |
| מספר ילדים |
1 |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
אייל גפן (נולד ב-8 ביולי 1950) הוא שחקן קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה, במאי, מפיק סרטים, פרסומאי, צייר וסופר ישראלי.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גפן נולד בקיבוץ יגור[1]. שירת בצה"ל בלהקת גולני, באותו מחזור עם נורית גלרון, אריק סיני ואבי בטלהיים[2]. למד משחק ובימוי בסמינר הקיבוצים ואמנות באוניברסיטת תל אביב.
שיחק בסרטים ישראלים רבים, מסרטיו: ב-1978, "מיליונר בצרות", "הלהקה" ב-1979, "אמי הגנרלית", "דיזנגוף 99" ב-1980 "הפחדנים" ב-1981, "עם ישראל חי" (תפקיד ראשי) ב-1982, "כביש ללא מוצא" ב-1984, "מכת שמש", "כאסח" ב-1985, "שוברים" ב-1986, "הקרב על הוועד", "עבודה בעיניים" ב-1992, "סיפורי תל אביב", "סיפור שמתחיל בלווייה של נחש" ב-1997, "סוף המשחק", "שבזי" ב-1998 שיחק ב"חתולות הרעם", ב-2004 "הבשורה על פי אלוהים".
גפן שיחק בהצגות רבות בתיאטרון, בהן "הצילו" (1974) ו"קומדיה וולגרית על דון ז'ואן ושיפל חברו"[3] (1977) בתיאטרון חיפה, המחזמר "ברנשים וחתיכות" בתחילת שנות ה-90, והצגות נוספות בתיאטרון הבימה, הקאמרי ותיאטרון בית ליסין. ב-2008 חזר לתיאטרון והעלה בתיאטרונטו הצגת יחיד, "או לא להיות", מאת רוני שניידר.
בדצמבר 1982 השתתף בפסטיגל עם השיר "גלשן הרוח" (מילים: דודו ויזר, לחן: נורית הירש, עיבוד: רוני וייס). בדצמבר 1985 הנחה את פסטיבל שירי הילדים לצד חנה לסלאו[4]. בדצמבר 1986 הנחה את הפסטיבל בצבעים טבעיים לצד מיקי קם. בדצמבר 1987 הנחה בשנית את פסטיבל שירי הילדים לצד רבקה מיכאלי, מני פאר ושרי צוריאל[5].
כשחקן פרסומות שיחק בפרסומות לחברות זוגלובק, טוטו[1], ביטוח ישיר, איטונג ופרמטון.
בטלוויזיה הגיש פינת בישול בתוכנית "שמיניות באוויר" (1988), הנחה את השעשועון "תשע בריבוע" (1995), השתתף בפרק בסדרה "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" ב-1989 בתור רודף שמלות שאשתו הגוססת משדכת לו את המודליסטית שלה.
כן שיחק במספר פרקים של הופה היי (ב-1986, 1990, 1991 ו-1995)[6]. שיחק בסרט הטלוויזיה "חתולות הרעם" (1998) ובנוסף גם בסדרות כגון "אבאל'ה" (2001) ו"בזמן אמת" (2004). ב-2009 שיחק בסדרה "פולישוק" בתפקיד בומה.
גפן הקים ב-1981 חברת הפקות עצמאית, "אייל גפן הפקות סרטים בע"מ". הוא משמש עד היום כבעלים של החברה, שהפיקה כ-3,000 סרטוני פרסומת, וניהלה קמפיין בחירות לטלוויזיה למפלגות מרצ (1988, 2009), העבודה (1992) ומפלגת המרכז (1999).
גפן הוא גם צייר. יצירותיו הוצגו בין השאר בתערוכות בתיאטרון חיפה (1989), בית רוטשילד (1994), תיאטרון הבימה (2002, במסגרת תערוכה קבוצתית), בגלריית "שורשים" (2008) ובמוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן (2010).
גפן כתב מספר ספרים: "שישי, חברים" (2004); "דיבורים" (2008) המתעד את התערוכה "דיבורים" בגלריה "שורשים"; ו"אדם הולך: סיפורים מקומיים" (2010) הכולל סיפורים שאסף על אנשים ידועים ואלמונים בישראל. סיפורו "שאול הקמצן" התפרסם במוסף התרבות של העיתון הארץ. מ-2002 גפן כותב מדי שבוע טור אישי באתר nrg. בנוסף הוא כותב בלוג אישי בשם "99 סיפורים אמיתיים".
גפן מלמד משחק כמורה מן המניין בבית צבי. בנוסף הוא הבעלים של חברת "אחד על אחד" לייעוץ אישי, עסקי ותקשורתי.
בשנת 2021 פרסם פוסט בפייסבוק אודות הרהוריו אחרי מקרה שאירע לו לכאורה כשהזמין קפה בארומה והמוכר לא זיהה אותו[7], ודיבר על כך שבחר שלא להשתתף בעולם תוכניות הריאליטי. הפוסט עורר תגובות רבות, בין היתר בגלל התייחסות לבירקנאו ומחנות ריכוז. גפן ציין בשיחה עם ניר גונטז' כי המקרה הוא בדיוני, ומטרתו הייתה ביקורת על תרבות ה"סתם" של שנות ה-20[8]. כמו כן, בעקבות המקרה טענה אישה בשם ריקי ברוך כי גפן נישק אותה בניגוד לרצונה ב-1979, בעת שירותה הצבאי. תחילה סירב גפן להתייחס לטענה[9], אולם בהמשך אמר: "הסתבר שב-1977, לפני 45 שנה, כשהייתי בלהקה צבאית, הייתה איזו חיילת שלחצתי לה את היד ונתתי לה נשיקה על הלחי. אצלנו בעדה נותנים נשיקות על הלחי. מאז עשיתי אלפים כאלה. לפני שש או שבע שנים היא כתבה בשמחה נורא גדולה שכיף לה שהיא הכירה אותי, ושזיהתה אותי בדיזנגוף 99 ובלהקה. פוסט הכי מלבב"[8].
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]גפן נשוי לאורית, בתו של השחקן ישראל רובינצ'יק, ואב לבת. מתגוררים בשכונת לב תל אביב.
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- "שישי, חברים", הוצאת אסטרולוג, 2004
- "דיבורים", 2008
- "אדם הולך: סיפורים מקומיים", הוצאת גוונים, 2010
- "בקיצור קיבה", סטימצקי הוצאה לאור (החממה הספרותית), 2012
- "שלושים יום בפריז", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017
- "שום דבר לא סוף העולם עד שסוף העולם מגיע באמת", 2023
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אייל גפן, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
אייל גפן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- אייל גפן, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
אייל גפן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
- אייל גפן באתר חברת ההפקות שלו, "אייל גפן הפקות סרטים בע"מ"
- "99 סיפורים אמיתיים", הבלוג של אייל גפן
- הטורים של אייל גפן באתר nrg
- אייל גפן, באתר מעריב (אורכב 01.09.2014 בארכיון Wayback Machine)
- זוהר ישראל, השמן והרזה, באתר מאקו, 1 בנובמבר 2012
- רותי קדוש, אייל גפן לא סופר את המתים בצד השני, באתר nrg, 1 באוגוסט 2014
- רואי פרסול, עלי גפן: מדוע אמנות לא יכולה לשנות באמת את המצב במדינה, באתר מעריב אונליין, 11 בנובמבר 2015
- רותי קדוש, התחזרתי, התאכזרתי, פגעתי, דרסתי: צלצול ההשכמה של אייל גפן, באתר nrg, 8 במרץ 2017
ראיון עם אייל גפן, ערוץ קונטנטו נאו, דצמבר 2021
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 סימה קדמון, גפן במובן טוטו, מעריב, 29 באפריל 1988
- ↑ ערב טוב אפרים, מעריב, 21 בדצמבר 1990
- ↑ "מודלים" במצב טוב, מעריב, 30 במאי 1977
- ↑ איפה יבלה אבא מתתיהו עם חמשת ילדיו בחנוכה, הארץ, 5 בדצמבר 1985
- ↑ יוסי חרסונסקי, אירוע מענג, מעריב, 18 בדצמבר 1987
- ↑ מתוך הופה היי - כל הפרקים
- ↑ הפוסט שכתב גפן
- 1 2
ניר גונטז', "העניין עם הילד בארומה לא היה ולא נברא. אני מוכן להיבדק במכונת אמת", באתר הארץ, 21 בדצמבר 2021 - ↑ זוהר אורבך, הקופאי בארומה לא הכיר את אייל גפן. אישה אחרת דווקא כן, באתר מאקו, 12 בדצמבר 2021
