אייל גפן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אייל גפן
גפן בדצמבר 2007
לידה 8 ביולי 1950 (בן 67) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוקים שחקן, צייר, שחקן תיאטרון עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אייל גפן (נולד ב-8 ביולי 1950) הוא שחקן קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה, במאי, מפיק סרטים, פרסומאי, צייר וסופר ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גפן נולד בקיבוץ יגור. שירת בצה"ל בלהקת גולני. למד משחק ובימוי בסמינר הקיבוצים ואמנות באוניברסיטת תל אביב.

שיחק בסרטים ישראלים רבים, מסרטיו: "מיליונר בצרות" ב-1978, "אמי הגנרלית", "דיזנגוף 99" ו"הלהקה" ב-1979, "הפחדנים" ו"עם ישראל חי" (תפקיד ראשי) ב-1981, "כביש ללא מוצא" ב-1982, "מכת שמש" ב-1984, "שוברים" ב-1985, "הקרב על הוועד" ב-1986, "עבודה בעיניים" ב-1988, "סיפורי תל אביב" ב-1992, "סיפור שמתחיל בלווייה של נחש" ב-1994, שבזי ב-1997, "הבשורה על פי אלוהים" ב-2004.

גפן שיחק בהצגות רבות בתיאטרון, בהן "הצילו" (1974) ו"קומדיה וולגרית על דון שיפל וחברו" (1977) בתיאטרון חיפה, המחזמר "ברנשים וחתיכות" בתחילת שנות ה-90, והצגות נוספות בתיאטרון הבימה, הקאמרי ותיאטרון בית ליסין. ב-2008 חזר לתיאטרון והעלה בתיאטרונטו הצגת יחיד, "או לא להיות", מאת רוני שניידר.

ב-1982 זכה במקום השלישי בפסטיגל עם שירו "גלשן הרוח". ב-1985 הנחה את פסטיבל שירי הילדים לצד חנה לסלאו, וב-1987 לצד שרי צוריאל, רבקה מיכאלי ומני פאר.

כשחקן פרסומות שיחק בפרסומות לחברות זוגלובק, טוטו, ביטוח ישיר, איטונג ופרמטון.

בטלוויזיה הגיש פינת בישול בתוכנית "שמיניות באוויר" (1988), הנחה את השעשועון "תשע בריבוע" (1995), השתתף בפרק בסדרה "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" ב-1989, וכן במספר פרקים של הופה היי (ב-1990, 1991 ו-1995).[1] שיחק במספר סדרות טלוויזיה נוספות, בהן "חתולות הרעם" (1998), "אבאל'ה" (2001) ו"בזמן אמת" (2004). ב-2009 שיחק בסדרה פולישוק בתפקיד בומה.

גפן הקים ב-1981 חברת הפקות עצמאית, "אייל גפן הפקות סרטים בע"מ". הוא משמש עד היום כבעלים של החברה, שהפיקה כ-3,000 סרטוני פרסומת, וניהלה קמפיין בחירות לטלוויזיה למפלגות מרצ (1988, 2009), העבודה (1992) ומפלגת המרכז (1999).

גפן הוא גם צייר. יצירותיו הוצגו בין השאר בתערוכות בתיאטרון חיפה (1989), בית רוטשילד (1994), תיאטרון הבימה (2002, במסגרת תערוכה קבוצתית), בגלריית "שורשים" (2008) ובמוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן (2010).

גפן כתב מספר ספרים: "שישי, חברים" (2004); "דיבורים" (2008) המתעד את התערוכה "דיבורים" בגלריה "שורשים"; ו"אדם הולך: סיפורים מקומיים" (2010) הכולל סיפורים שאסף על אנשים ידועים ואלמונים בישראל. סיפורו "שאול הקמצן" התפרסם במוסף התרבות של העיתון הארץ. מ-2002 גפן כותב מדי שבוע טור אישי באתר nrg. בנוסף הוא כותב בלוג אישי בשם "99 סיפורים אמיתיים".

גפן מלמד משחק כמורה מן המניין בבית צבי. בנוסף הוא הבעלים של חברת "אחד על אחד" לייעוץ אישי, עסקי ותקשורתי.

גפן נשוי לאורית, בתו של השחקן ישראל רובינצ'יק, ואב לבת.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אייל גפן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]