אייל זיסר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זיסר, 2007

אייל זִיסֶר (נולד ב-3 באפריל 1960) הוא פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, המכהן גם כסגן רקטור האוניברסיטה. בשנים 2015-2010 כיהן כדיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה. לשעבר ראש מרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייל זיסר נולד בחיפה בה גדל ולמד בבית הספר הריאלי במגמה המזרחנית, בצבא שירת ביחידה 8200 של חיל המודיעין. עשה את חוק לימודיו מהתואר הראשון עד השלישי באוניברסיטת תל אביב. הוא למד לתואר הראשון בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה ובחוג לשפה ולספרות ערבית ועשה תואר שני בתחום ההיסטוריה של המזרח התיכון. את עבודת התזה עשה בהנחייתו של פרופסור איתמר רבינוביץ ועניינה הוא "המאבק הישראלי-ערבי על מי הירדן והמערכת הבין-ערבית". זיסר עשה את לימודי הדוקטורט בהנחיית איתמר רבינוביץ. נושא עבודת הדוקטורט היה: "אתגר העצמאות: לבנון בתקופת ממשלו של בשארה אל-ח'ורי (1943-1952)".

משסיים זיסר את הדוקטורט ב-1992 החל לעבוד כמרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה וכחוקר במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב, שימש כראש החוג למזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטה. ב-1996 היה פרופסור אורח באוניברסיטת קורנל ועמית מחקר במכון הוושינגטוני למדיניות מזרח-תיכונית. הוא משמש כפרשן לענייני המזרח התיכון בכלי התקשורת השונים ובעיתונות הכתובה. שירת כאזרח עובד צה"ל ביחידה 8200 בתפקיד יועץ[1] והדריך בה קורסים[2]. במאי 2010 נבחר לדקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב והחל לכהן בתפקיד זה ב-1 ביולי 2010. באוקטובר 2015 נבחר לכהן כסגן רקטור האוניברסיטה[3].

זיסר נשוי לפרופ' שירלי שרון-זיסר, מרצה בחוג לאנגלית באוניברסיטת תל אביב וראש החוג לשעבר, העוסקת בפסיכואנליזה לאקאניינית, ולזוג שלושה ילדים.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייל זיסר חוקר את ההיסטוריה המודרנית של סוריה ולבנון. מחקריו עניינם ההיסטוריה של שלהי המאה ה-19 ומחצית המאה ה-20. פרסם מחקרים רבים שעניינם ההיסטוריה בת זמננו, כולל משטר, מדינה וחברה בסוריה ולבנון של ימינו אלה. הוא עוסק בהיסטוריה פוליטית של מערכות ממשל, שלטון, תהליכי קבלת החלטות, ממשק ממשל ויחסי ביטחון, אבל גם עוסק בהיסטוריה חברתית ותרבותית, למשל לאומיות בסוריה ולבנון, אסלאם, חברה וכלכלה וכדומה.

שלטון אסד בסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרבה ממחקרו של אייל זיסר הוקדש לשלטונו של חאפז אל-אסד ובמיוחד לשלהי שלטונו, עליהם כתב את הספר בעברית סוריה של אסד - על פרשת דרכים שראה אור ב-1999 ויצא לאור גם באנגלית בשנת 2000 לאחר שאסד הלך לעולמו בשם: Asad's Legacy: Syria in Transition. ספרו השני על סוריה עסק בתקופת בשאר אל-אסד ושמו: בשם האב: בשאר אל-אסד: שנים ראשונות בשלטון. והתפרסם ב-2004. מהדורה מעודכנת באנגלית ראתה אור ב-2007 בשם Commanding Syria: Bashar al-Asad and the First Years in Power. פרט לשני ספרים אלה פרסם זיסר שורת מאמרים וכתבות על שלטונה של שושלת אסד, אישיות המנהיגים, מערכות כלכלה וביטחון, חברה וכן הלאה. לצד תולדותיה של סוריה תחת משטר אסד כתב ספר רחב יותר: "פניה של סוריה: חברה, משטר ומדינה", שראה אור בשנת 2003, ושעוסק בהיסטוריית ליבה של סוריה במאה השנים האחרונות, חברה וכלכלה, צבא ומדינה, לאורך מאה שנה. לספר קדמה שורת מאמרים בנושא.

סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמקדותו של זיסר בסוריה היא התמקדות בתופעה ההיסטורית של שלטונה של משפחת אסד, שהביא למפנה בתולדותיה של מדינה זו. הוא מתאר את סוריה שהפכה ממדינה חסרת יציבות שהפגינה חולשה כלפי חוץ ופנים, למדינה יציבה. אייל זיסר העמיק את ההבנה לגבי הגורמים להצלחת שושלת אסד מעבר ליד הברזל והברוטליות שזוהו תמיד כמאפייניו הבולטים של משטרו של חאפז אל-אסד. הוא הצביע על שורשים חברתיים והיסטוריים, מוקדי תמיכה במשטר, אופן התנהלותו של השליט ואישיותו, כמו גם התפתחות זהות מדינתית וביסוס מוסד המדינה. כל אלו נותנים הסברים עמוקים יותר להתנהלות סוריה.

זיסר מתמקד במחקריו באחת התופעות המרכזיות שהתרחשו בסוריה וענינה המהפך החברתי במסגרתו השתלטו הפריפריה והכפר על המרכז הסורי. תופעה זו אינה ייחודית לסוריה אלא התרחשה גם במדינות נוספות במזרח התיכון. זיסר מסביר זאת בכך שמפלגת הבעת' השכילה לקנות אחיזה באוכלוסייה הזו, להפוך למייצגת האולטימטיבית שלה, לגייסה למנגנוני המפלגה ולמערכות הביטחון וכוחות הצבא, ואף לפתוח בפניה נגישות למערכות ההשכלה במדינה. בכך יש כדי להסביר את התמיכה של אוכלוסייה זו במשטר וממילא, את היציבות שהצליח המשטר להקנות לסוריה. זיסר התמקד במחקריו במיוחד במורכבות שלטונו של חאפז אל-אסד בסוריה. על פי זיסר, אף על פי שבישראל נתפס אסד האב כמנהיג מוכשר ומוצלח הרי שהצלחתו לשרוד שנים כה רבות על כס השלטון נבעה במידה רבה מכישלון יריביו, ובכל מקרה את מחיר הישרדות המשטר שילמו תושביה של סוריה אשר נותרה מדינה מפגרת ונחשלת.[4]

בנו של חאפז אל-אסד, בשאר אל-אסד, עלה לשלטון תוך שסימן שאלה מלווה את סיכויו לשרוד בשלטון לאורך זמן. חרף זאת הוא מחזיק מעמד. לדעת זיסר הישרדותו של בשאר היא הודות לדיבידנדים שנצטברו מתקופת שלטונו הממושכת של אביו, כמו הודות לטעויות של יריבו המרכזי של בשאר, ג'ורג' בוש. זיסר סובר כי במזרח התיכון מבקשים התושבים יציבות פוליטית-כלכלית ומפחדים משינוי. הכישלון של ארצות הברית בעיראק, האנרכיה וחוסר היציבות השוררים במדינה זו, כל אלו מביאים את האזרח הסורי להעדיף לדבוק במשטרו של בשאר מאשר להתמודד עם הבלתי נודע, עליה של גורמי אסלאם קיצוני לשלטון או כאוס דוגמת עיראק.[5]

יחסי ישראל-סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיסר טוען כי כל אחת מהמדינות: ישראל וסוריה, רואה את רעותה בתמונת מראה, היינו באופן בו המדינה האחרת רואה אותה עצמה.[6] לדעתו הסורים תופסים את ישראל כתוקפנית ובאופן כזה הם זוכרים ומנתחים את אירועי 1967, 1973 ואת 1982. [7] באשר לתהליך השלום מסביר זיסר כי סוריה נכונה אמנם להגיע להסכם שלום עם ישראל אך אין בה הנחישות והרצון לעשות מעשה, דוגמת מעשהו של נשיא מצרים, אנור אל-סאדאת. דבר זה מסביר לדעתו את הקושי בקידום תהליך מדיני עם הסורים.[8]

פניה של סוריה: חברה, משטר ומדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו זה[9] של אייל זיסר הוא ניסיון לתת מענה לחידה הסורית, לחדור לעומקם של שורשיה של החברה ושל המדינה הסורית ולבדוק את מהלך התפתחותה. הספר עוסק בהצלחתה של המדינה הטריטוריאלית הסורית לשרוד ואף לבסס עצמה במרחב אשר סביב לה וקודם לכל בלב תושביה. שהרי, בעשורים הראשונים לקיומה הייתה מדינה זו נתונה במאבק על השליטה בה, על דרכה ומדיניותה בזירה האזורית והבינלאומית אך קודם לכל, על עצם קיומה. זיסר סובר כי מאבק זה, אותו הוא מכנה "המאבק על סוריה", נבע לא במעט בשל היותה של סוריה מדינה נטולת שורשים, מדינה אשר הוקמה בידי שלטונות המנדט הצרפתי בניגוד גמור לרצונם של תושביה, בדיוק, אגב, כמו עיראק או עבר הירדן, ובמידה מסוימת אף לבנון. ואולם, בדומה לשכנותיה שרדה גם הישות הסורית את האיומים והאתגרים שבפניהם ניצבה, וכיום, למעלה מחמישים שנה לאחר שזכתה בעצמאותה, נעלמו רבים מן הספקות שקיננו בעבר באשר ליכולתה להוסיף ולהתקיים כישות מדינית עצמאית. הספר מבקש להציע תובנות חדשות להצלחה זו, מעבר להסבר המקובל הרואה בה מעשה ידיו של משטרו של הנשיא אסד. כך למשל, מועלה בספר טיעון כי המפתח להצלחתה של המדינה הסורית לשרוד - נעוץ בתהליכים - פוליטיים, חברתיים וכלכליים - ארוכי טווח שעברו על מדינה זו לאורך חמישים שנות עצמאותה ובאופן ממוקד יותר, באבדן המרכזיות - מרכזיותה של סוריה בעולם הערבי - ובניצחון המרכז - מרכז שלטוני שכמוהו נעדרה סוריה בעברה. שהרי, בעברה הייתה סוריה מרכזית מידי - גאוגרפית ופוליטית - במרחב שסביב לה, מרכזיות, אשר הייתה לה לרועץ, ובה בעת היא נעדרה מרכז שלטוני המקיים שליטה אפקטיבית ברחבי המדינה. עם חלוף השנים פחתה מאוד מרכזיותה של סוריה במרחב שסביב לה, אך בה בעת צמח בה מרכז שלטוני בעל עצמה שהצליח לפרוס את שלטונו על רחבי המדינה, וממילא, זו האחרונה החלה ממלאת תפקיד מרכזי ובולט יותר בחיי תושביה. בכך היה כדי לתרום להפיכתה של סוריה ממדינה חלשה וחסרת יציבות למדינה איתנה ואף למעצמה אזורית בעלת מעמד ומשקל. כן נדון בספר תהליך התגבשותה של זהות סורית ייחודית. זיסר סובר כי זהות זו שאבה במידה לא מעטה את השראתה מתפיסות שרווחו בעבר במרחב הסורי (בלאד אל-שאם) ואשר ראו בו מרחב גאוגרפי בעל ייחוד היסטורי, תרבותי ולעתים אף ביקשו לראות בתושביו אומה העומדת בפני עצמה - האומה הסורית. אבל בעיקרה מבוססת זהות לאומית סורית זו על משקעי חמישים שנות העצמאות, או אף שבעים שנות קיומה של סוריה כישות מדינית - היינו, אותן חוויות מעצבות משותפות שחוו תושביה של מדינה זו, ולחלופין, גם אותו אינטרס משותף הולך ומתרחב, בקיומה של המדינה הסורית כמדינה עצמאית. ראוי לציין כי משטרו של אסד ביקש מטעמיו הוא לקדם, הגם שבזהירות ובפרופיל נמוך, זהות ייחודית שכזו, תוך שהוא רואה בה נדבך נוסף על נדבך הזהות הכלל-ערבית, לה היה מחויב ושאותה אף נשא בגאון. ולבסוף, נידונות בספר שאלות כמו יחסי עדה ומדינה, קרי עלייתה של העדה העלווית, עדת משפחת אסד, לשלטון בסוריה, התגבשותו של הצבא הסורי ככוח משמעותי המצוי בשליטה של משפחת אסד, ולבסוף, יחסיה המורכבים של המדינה הסורית עם האסלאם.[10]

לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיסר רואה בלבנון מדינה שאינה מדינה. היינו, ישות מדינתית חלשה, שברירית, שבה שלטון מרכזי חלש ושכמעט ואינו מתפקד. המדובר במדינה ובחברה המצויים על סף תמידי של מלחמת אזרחים המתפרצת אכן במדינה זו מפעם לפעם. זיסר סבור כי כדי להבין את לבנון יש לחזור אחורה קרוב לאלף שנה אל המאה העשירית לערך בה נעוצים שורשיה של המערכת הפוליטית והחברתית בלבנון. זיסר גם סבור כי בניגוד להנחה המקובלת, תולדותיה של לבנון אינם עומדים בהכרח בצילו של מתח בין שני המחנות הדתיים העיקריים, ולמעשה, היריבים, החיים במדינה – נוצרים ומוסלמים. מחנות אלו לא היו מעולם מחנות מאוחדים ומלוכדים שהתייצבו כאיש אחד מאחורי רעיון או מטרה כלשהם, אלא לרוב היו מפוצלים בתוך עצמם על פי קוי חלוקה עדתית. בתוככי כל מחנה דתי התקיימה יריבות בין בני העדות השונות המרכיבות אותו: במחנה המוסלמי – סונים, שיעים ודרוזים; ואילו במחנה הנוצרי - מרונים, יוונים אורתודוקסיים, יוונים קתוליים, ארמנים לקהילותיהם הדתיות השונות ועוד. אלא שלדעתו של זיסר גם המפתח העדתי, היינו ההתבוננות בלבנון דרך הפריזמה העדתית אין בו די כדי להעניק תשובה מספקת לשאלת מהלך ההיסטוריה, או אף דרכה הייחודית של לבנון. שהרי, מסגרת ההזדהות הבסיסית בלבנון הייתה, ובמידה רבה נותרה עד היום, המסגרת המשפחתית. ואכן, כל אדם בלבנון, יהא מעמדו ותפקידו אשר יהיה, פעל בראש ובראשונה כמייצגה של המשפחה שאליה השתייך ושל האינטרסים המשפחתיים שלה. המשפחות בלבנון, ולא העדות הן שהיו ואף נותרו המפתח האמיתי להבנת מהלך ההיסטוריה הלבנונית.[11]

זיסר סובר, כי בכל עדה ניתן היה לזהות שורה של משפחות מובילות, שראשיהן שלטו ביד רמה בבני עדתם, במעין יחסי פטרון-קליינט. יחסים אלו נסמכו על היותם של ראשי משפחות אלו בעלי אדמות שאותם עיבדו נתיניהם, או על עשרם הכלכלי ומעמדם הפוליטי, שאיפשר להם להוסיף ולקיים יחסי פטרון-קליינט אלו. הצלחתן של משפחות הנכבדים לשמר את מעמדם המוביל בחברה הלבנונית עד עצם ימינו אלו הנה יוצאת דופן בנוף המזרח תיכוני, שהיה עד לשקיעתן של משפחות כאלו באזורים אחרים של העולם הערבי, ובראש ובראשונה בשכנה ממזרח, סוריה, בה ירדו מגדולתן עוד בשלהי שנות החמישים של המאה ה-20 משפחות הנכבדים ששלטו בחברה הסורית ביד רמה במשך מאות בשנים. הללו נדחקו מן הזירה הפוליטית בידי כוחות חברתיים חדשים שעימם נמנו בני עדות המיעוטים, תושבי אזורי הכפר והפריפריה, מעמדות הביניים ועוד. אלו האחרונים הפכו באחת, בהנהגת קציני צבא ופוליטיקאים שעמדו בראש מפלגות שוליים רדיקליות - דוגמת מפלגת הבעת' – לשליטיה של סוריה. בלבנון, לעומת זאת, השכילו משפחות הנכבדים לשמר את כוחן, תוך הסתייעות ב"עדתיות" כקלף מנצח שאיפשר להן לשמר את הלכידות העדתית סביבם. אלא ש"העדתיות" לא הייתה אלא כסות "למשפחתיות," היינו לנאמנות למשפחה ולשימור ההגמוניה של משפחות הנכבדים הגדולות בפוליטיקה הלבנונית.

הפסיפס הלבנוני היה מבוסס, לדעת זיסר, מראשיתו על מערכת איזונים עדינה שהתקיימה בין שני המחנות הדתיים במדינה – נוצרים ומוסלמים; בין בני העדות השונות בכל מחנה דתי סונים, שיעים ודרוזים ולמולם יוונים קתוליים, יוונים אורתודוקסיים ומרונים; ולבסוף, בתוככי כל עדה בין משפחות הנכבדים בעלות ההשפעה בעדה. תרגומה של מערכת איזונים זו לשפת המעשה נעשה, כאמור, בדרך של גיבוש נוסחה לחיים בדו קיום, לרוב לא כתובה, שהסדירה את חייהם המשותפים של בני העדות השונות זה לצד זה ובעיקר, קבעה את אופן חלוקת המשאבים ועמדות הכוח ביניהם, תחילה באמירות של הר הלבנון, ומאוחר יותר במחוז האוטונומי של הר הלבנון, ולבסוף גם בלבנון הגדולה החל משנת 1920 ואילך.

לפי זיסר, מכיוון שהעדתיות היא שהייתה המאפיין הבולט של המרחב הלבנוני עוד מימים ימימה, מאפיין שאף עוגן בחוקה הלבנונית של שנת 1926, נצבעה חלוקה זו של משאבים ועמדות כוח בין המשפחות השונות בצבעים עדתיים. ואולם, בפועל לא הייתה העדתיות אלא מעטפת נוחה בעבור משפחות הנכבדים והעומדים בראשן, אשר נאבקו, לכאורה, בשם בני עדתם על עמדות כוח ומשאבים אך למעשה פעלו כדי להבטיח את חלקם שלהם בחלוקת השלל. המשפחות המובילות בכל עדה היו עסוקות, אפוא, במאבק מתמיד בינן לבין עצמן על הגמוניה בתוככי העדה, הגם שלעתים איחדו כוחות ושורות במאבק נגד משפחות מעדות אחרות, שעה שהללו ביקשו לקרוא תיגר על אופן חלוקת המשאבים ועמדות הכוח בין העדות, ולהגדיל את חלקם בחלוקת השלל.

לדעת זיסר, לבנון קמה כמדינת כל עדותיה, וליתר דיוק כמדינת כל נכבדיה ומשפחותיה – מדינה, המהווה מסגרת רופפת ובלתי מחייבת, המאפשרת לכל עדה ומשפחה להוסיף ולנהל את ענייניה באוטונומיה כמעט מוחלטת. התוצאה הייתה אנרכיה שלטונית מתמדת, אשר הידרדרה מפעם לפעם לכדי עימותים עקובים מדם. אנרכיה מובנית זו הובילה בסופו של דבר לפרוץ מלחמת האזרחים של אפריל 1975. עם זאת איפשר מצב דברים זה פרקי זמן ממושכים שבמהלכן נהנתה החברה הלבנונית מפלורליזם פוליטי ומשגשוג כלכלי חסר תקדים במונחים מזרח תיכוניים. שהרי המדינה הלבנונית הייתה ישות שבה התקיימה, אחרי הכל, חלוקת משאבים ועמדות כוח הוגנת ומוסכמת. נראה כי מרביתם של הלבנונים השלימו ברצון עם מציאות שכזו ודבקו בזהותם הלבנונית, שפירושה בעבורם הייתה באופן אירוני – העדר כל מחויבות למוסד המדינה הלבנונית, אלא נהפוך הוא, הכרה והשלמה עם מציאות שבה המדינה הנה מסגרת רופפת למערכת פתוחה ופלורליסטית, הגם שכזו המבוססת על עקרון ה"משפחתיות," עטוף במעטפת עדתית. מגמה זו של דבקות בזהות הלבנונית נתחזקה ביתר שאת עם סיומה של מלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1989. מלחמה זו הציבה, לכאורה, סימן שאלה מעל ליסודות ואבני הבסיס שעליהם נכונה לבנון, אלא שסיומה של המלחמה ושיקומה של לבנון על בסיס יסודות אלו ממש, בתמיכה רחבה של הציבור הלבנוני, הוכיח מחדש את תקפותם.

באשר לחזבאללה מציין זיסר, כי לבנון הנה מדינה הניצבת במהלך השנים האחרונות בצל, ואולי אף תחת איום שמציב בפניה ארגון חזבאללה. הופעתו של הארגון ופריצתו אל מרכז ההוויה הלבנונית, היא ללא ספק אחד התהליכים המשמעותיים יותר שהתחוללו בלבנון מאז פרצה בה מלחמת האזרחים, ויותר מכך, כי יש בו משום חריגה יוצאת דופן ביחס למהלך תולדותיה של לבנון לאורך השנים. בראשית דרכו הצטייר ארגון חזבאללה ארגון רדיקלי וקיצוני המושפע ואולי אף נשלט בידי איראן, ועם זאת, היה זה ארגון בעל פנים וזהות לבנונית-שיעית. למרות המתח הברור שבין זהות אסלאמית-שיעית ואף ג'יהאדית לבין זהות לבנונית, הפגין הארגון לאורך השנים יכולת הישרדות מרשימה והתאים עצמו פעם אחר פעם למציאות הפנים לבנונית, ואף לזו האזורית המשתנה. זאת, בלא ששינה או נסוג מעקרונותיו או מתפיסות היסוד שלו אלא לכל היותר, ריכך אותם והתאים אותם למציאות זו.

זיסר סבור, כי בכל צומת דרכים שבפניו ניצב ארגון חזבאללה, הוא בחר בדרך של השלמה עם המציאות ולא יציאה למולה, ובכך הוכיח מתינות ופרגמטיות. אלא שבעינה נותרה השאלה, האם מדובר היה בצעדים טקטיים שמשמעותם המצטברת היא מהפך אסטרטגי בפניו של הארגון או שמא המדובר ברצף של מהלכים טקטיים, שנועדו לשרת ואף לקדם את מאבקו של הארגון אלי מטרתו האסטרטגית אשר נותרה כשהייתה.[12]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Lebanon: The Challenge of Independence (London, I. B. Tauris. March 2000 )
  • Asad’s Legacy, Syria in Transition New York, New York University Press, October 2000.
  • פניה של סוריה - משטר, חברה ומדינה בסוריה המודרנית תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 2003
  • בשם האב, שנים ראשונות בשלטון (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, 2004).
  • באסם אל-אב, בשאר אל-אסד, אל-סנאואת אל-אולא פי אל-חכם (קהיר: מכתבת מדבולי, 2005) (תרגום לערבית של הספר בשם האב, בשאר אל-אסד: שנים ראשונות בשלטון)
  • Commanding Syria, Bashar al-Asad's First Years in Power (London: I. B. Tauris Academic Press, 2006).
  • לבנון - דם בארזים, 2009.
  • סוריה: מחאה, מהפכה, מלחמת אזרחים, 2014

מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Eyal Zisser Asad of Syria: The Leader and the Image.”, Orient, 2/94 (June 1994), pp. 247-260.
  • Eyal Zisser “The Downfall of the al-Khuri Administration: A Dubious Revolution.”, Middle Eastern Studies, Vol. 30, No. 3 (July 1994), pp. 486-511.
  • “Decision Making in Asad’s Syria.” ,(Washington: The Washington Institute for Near East Policy, February 1998) Policy Focus No. 35.
  • “Hafiz al-Asad Discovers Islam.” ,Middle East Quarterly, Vol. VI, No. 1 (March 1999), pp. 49-56.
  • “Will Bashshar al-Asad Last?”, Middle East Quarterly, Vol. VII, No. 3 (September 2000), pp. 3-12.
  • "אסלאם ומדינה בסוריה: תנועת האחים המוסלמים ומשטר הבעת’ –לקראת דרך חדשה", המזרח החדש, כרך מ"ב, (תשס"א), ע"ע 67-86
  • “The Israel-Syria Negotiations – What Went Wrong?, Orient, Vol. 42, No.2 (June 2001), pp. 215-240.
  • The Return of Hizballah”, Middle East Qaurterly, Vol. IX, No. 4 (Fall 2002), pp. 3-12.
  • "A False Spring in Damascus," Orient, Vol. 44, No. 2 (March 2003), pp. 39-62.
  • "Syria and the United States: Bad Habits Die Hard," Middle East Quarterly, Vol. X, no. 3 (Summer 2003), pp. 29-38.
  • "סוריה, מלחמת יום אוקטובר 1973: המלחמה המוחמצת", זמנים, כרך מס' 84 (סתיו 2003), ע"ע 34-45
  • "Bashar al-Asad and his Regime – Between Continuity and Change," Orient, Vol. 45, No. 2 (March 2004), pp. 239-256
  • "Syria: the Ba`th Regime and the Islamic Movement – Stepping on a New Path?," the Muslim World, Vol. 95, No. 1 (January 2005), pp. 67-80.
  • "Hizballah and Israel: Strategic Threat on the Northern Border", Israel Affairs, Vol. 12, No. 1, January 2006, pp. 86-106
  • "Who's Afraid of Syrian Nationalism?, National and State Identity in Syria," Middle Eastern Studies, Vol. 42, No. 2 (March 2006), pp. 179-198.
  • "Political Trends in the Middle East: Implications for Israel," Israel Affairs, Vol. 12, No, 4 (October 2006), pp. 684-697
  • "Bashar al-Asad's Gamble," in Middle East Quarterly, Vol. XIII, No. 4 (Fall 2006), pp. 61-67.
  • Between Arabism and Syrianism: The Syrian Ba`th Regime and the Syrian Social National Party," Die Welt des Islams Vol. 47, No. 2 (2007), pp. 188-206.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יצחק לאורצור ישראל וגואלו המזרחני, באתר הארץ, 21/02/11
  2. ^ עידן רינג, נמצא איתנו מפקדנ... אה, פרשננו, באתר הארץ, 05/03/08
  3. ^ פרופסור אייל זיסר נבחר לדקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, אתר אוניברסיטת תל אביב, 16 מאי 2010
  4. ^ Asad of Syria: The Leader and the Image.” Orient, 2/94 (June 1994), pp. 247-260.
  5. ^ "Bashar al-Assad: In or Out of the New World Order," the Washington Quarterly, Vol. 28, No. 3 (Summer 2005), pp. 116-131.
    • "A False Spring in Damascus," Orient, Vol. 44, No. 2 (March 2003), pp. 39-62.
    • "Bashar al-Asad and his Regime – Between Continuity and Change," Orient, Vol. 45, No. 2 (March 2004), pp. 239-256
  6. ^ “On Opposite Sides of the Hill: Syrian and Israeli Perspectives,” in Laura Zittrain-Eizenberg and Neil Caplan (eds.) Review Essays in Israel Studies (New York: State University of New York Press, 2000) Books on Israel, vol. V, pp. 241-261.
  7. ^ "בין ישראל לסוריה – מלחמת ששת הימים ולאחריה", עיונים בתקומת ישראל, כרך 8 (תשנ"ח, 1998), ע"ע 252-205.
    • "סוריה, מלחמת יום אוקטובר 1973: המלחמה המוחמצת," זמנים, כרך מס' 84 (סתיו 2003), ע"ע 34-45
  8. ^ “Asad Inches toward Peace.” ,Middle East Quarterly, Vol. I, No. 3 (September 1994), pp. 37-44.”
    • “The Israel-Syria Negotiations – What Went Wrong?
    Orient, Vol. 42, No.2 (June 2001), pp. 215-240.
    • Israel-Syria Peace Negotiations - December 1999 – March 2000- Missed Opportunity?”
    In Joseph Ginat, Edward J. Perkins, Edwin G. Corr (eds.) The In Joseph Ginat, Edward J. Perkins, Edwin G. Corr (eds.) The Middle East Peace Process – Vision Versus Reality (Sussex Academic Press, 2002), pp. 229-245.Middle East Peace
  9. ^ פניה של סוריה - משטר, חברה ומדינה בסוריה המודרנית תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 2003
  10. ^ ראו גם מאמריו בנושא
    • "תנועת האחים המוסלמים בסוריה: בין השלמה למאבק" ב-מאיר ליטבק (עורך) אסלאם ודמוקרטיה בעולם הערבי (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1998) עמ’ 96-122
    • “The Alawis, Lords of Syria: From Ethnic Minority to Ruling Sect.” In Ofra Bengio and Gabriel Ben-dor (ed.) Minorities and State in the Arab World. (New York: Lynne Reinner, 1998), pp. 129-145.
  11. ^ “Lebanon – State and Diaspora and the Question of Political Stability.” Moshe Ma`oz and Gabriel Sheffer (eds.) Minorities and Diasporas (Brighton: Sussex University Press, 2002), pp. 231-247.
  12. ^ ראו גם מאמריו בנושא
    • “The Hizballah at a Crossroads.”Terrorism and Political Violence, Vol. 8, No. 2 (Summer 1996), pp. 90-110.
    • The article was also published in Bruce Maddy-Weitzman and Efraim Inbar (eds.) Religious Radicalism in the Greater Middle East (London: Frank Cass, 1997), pp. 90-110.