איך רוחות הרפאים גנבו את חג המולד
| פרק מ"תיקים באפלה" | |
|---|---|
 | |
| מאלדר וסקאלי נחשפים לכפילים המרקיבים של גופותיהם מתחת לרצפת האחוזה הרדופה – דימוי ויזואלי הממחיש את ה"אל-ביתי" הפרוידיאני ואת פחדם העמוק ביותר מפני כליה ובדידות משותפת. | |
| מספר פרק | 6 |
| מספר עונה | 6 |
| קוד הפקה |
6ABX08  |
| תאריך שידור מקורי | 13 בדצמבר 1998 |
| אורך | 44 דקות |
| שפה |
אנגלית |
| תסריט | כריס קרטר |
| בימוי | כריס קרטר |
| כוכבים אורחים |
אדוארד אסנר – מוריס לילי טומלין – ליידה[1] |
| דף הפרק ב-IMDb | |
  | |
איך רוחות הרפאים גנבו את חג המולד (באנגלית: How the Ghosts Stole Christmas) הוא הפרק השישי בעונתה השישית של סדרת המדע הבדיוני האמריקאית "תיקים באפלה". הפרק שודר לראשונה ברשת "פוקס" ב-13 בדצמבר 1998. הוא נכתב ובוים בידי יוצר הסדרה, כריס קרטר, וכולל הופעות אורח של אדוארד אסנר ולילי טומלין. הפרק הוא בסגנון "מפלצת השבוע"; כלומר, פרק עלילה עצמאי שאינו קשור למיתולוגיה המרכזית של הסדרה.
הסדרה "תיקים באפלה" עוקבת אחר סוכני ה-FBI פוקס מאלדר (דייוויד דוכובני) ודיינה סקאלי (ג'יליאן אנדרסון), החוקרים תיקים תיקים בלתי-מוסברים המכונים "תיקים באפלה". מאלדר מאמין בקיומן של תופעות על-טבעיות, בעוד סקאלי היא ספקנית שנשלחה להפריך את עבודתו. במהלך הזמן, השניים פיתחו חברות קרובה. בפרק זה המתרחש בליל חג המולד, מאלדר וסקאלי יוצאים לחקור בית הנחשב לרדוף-רוחות. במהלך שהותם במקום הם מגלים כי הבית מאוכלס בידי זוג רוחות רפאים טראגי, אשר נחוש להוכיח להם עד כמה חג המולד עלול להיות תקופה בודדה ועצובה. ככל שהלילה מתקדם, השניים נלכדים במשחקים פסיכולוגיים ובתחבולות על-טבעיות שמפעילות הרוחות, ונאלצים להתמודד עם פחדיהם, ספקותיהם ועם מערכת היחסים הייחודית ביניהם.
הרעיון לפרק התבסס על קונספט שכריס קרטר ופרנק ספוטניץ פיתחו סביב בית רדוף-רוחות. הפרק כלל את צוות השחקנים המצומצם ביותר בתולדות הסדרה עד אותה עת – ארבעה שחקנים בלבד – והתרחש כמעט כולו באתר צילום יחיד. כתוצאה מכך היה זה הפרק הזול ביותר בעונה השישית, אף שהצמצום בתקציב הטיל עומס גדול יותר על שני כוכבי הסדרה הראשיים.
הפרק זכה לנתון צפייה של 10.6 במדד נילסן, ונצפה בידי 17.3 מיליון צופים בשידורו המקורי. הוא זכה ברובו לביקורות חיוביות, אם כי חלק מהמבקרים טענו כי הצגת הדמויות בו הייתה פשטנית מדי.
עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בערב חג המולד נענית דיינה סקאלי בעל-כורחה לבקשתו של פוקס מאלדר להצטרף אליו לחקירת בית רדוף במרילנד. מאלדר מספר לה כי בשנת 1917 חיו בבית בני-זוג צעירים שכרתו ביניהם ברית התאבדות: אחד מהם רצח את השני ולאחר מכן התאבד בעצמו. לדבריו, השניים לא יכלו לשאת את המחשבה שייאלצו לחיות בנפרד, בעולם הזה או בעולם הבא, ולכן ביקשו לבלות את הנצח יחד. מאז, כך הוא טוען, רוחותיהם שבות לרדוף את הבית בכל ערב חג מולד.
סקאלי, שאינה מעוניינת לוותר על תוכניות החג שלה, נכנסת לבית רק כדי לקחת ממאלדר את מפתחות מכוניתה, אך דלת האחוזה נטרקת מאחוריהם. בתוך הבית הם מתחילים לחוות תופעות על-טבעיות שונות, ובהן קולות מסתוריים, צללית של אישה מבוגרת ותחושות מאיימות. כאשר הם עולים לקומה העליונה, הם מגלים ספרייה גדולה ובה שתי גופות הלבושות בדיוק כמוהם ונושאות פצעי ירי.
ניסיונותיהם להימלט מן החדר עולים בתוהו, שכן כל דלת שבה הם עוברים מחזירה אותם לאותה ספרייה. לבסוף הם מחליטים להיפרד בתקווה למצוא דרך יציאה. במהלך חיפושיהם פוגשים השניים את רוחותיהם של מוריס וליידה, בני-הזוג המתים המתגוררים בבית. הרוחות מתחילות לתמרן את הסוכנים ולהסית אותם זה נגד זה: סקאלי משתכנעת שמאלדר מתכוון לרצוח אותה, ובהמשך נדמה לה כי הוא אכן יורה בה. מנגד, מאלדר מוצא את סקאלי פצועה ומאמין כי היא ירתה בו. למעשה, ליידה היא שיוצרת אשליות ומתחזה לכל אחד מהם כדי לגרום לשניהם להאמין שהאחר בגד בהם.
כשהם משוכנעים כי נפצעו אנושות, מאלדר וסקאלי מנסים להגיע לדלת היציאה, זוחלים זה לקראת זו ומאשימים זה את זה בירי. לבסוף מאלדר מבין שהמצב אינו הגיוני וששניהם נפלו קורבן לאשליה. ברגע זה נשברת אחיזתן של הרוחות, והשניים מצליחים לעזוב את הבית בשלום.
לאחר מכן נראים מוריס וליידה יושבים יחד מול האח ומתחרטים על כך שכמעט הצליחו ללכוד את הסוכנים. במקביל, בדירתו של מאלדר, הוא וסקאלי מחליפים ביניהם מתנות חג מולד, על אף ששניהם טענו קודם לכן שלא קנו דבר זה לזה.
הפקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיתוח וכתיבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוצר הסדרה, התסריטאי והבמאי כריס קרטר, ביסס את עלילת הפרק על רעיון לסיפור על בית רדוף-רוחות שפיתח יחד עם התסריטאי והמפיק בפועל פרנק ספוטניץ. הסצנה היחידה שהשניים גיבשו במלואה בשלב מוקדם הייתה מה שהפך לשיאו של הפרק: מאלדר וסקאלי זוחלים על הרצפה כשהם מכוסים בדם. קרטר ביקש לרכז את כל עלילת הפרק באתר צילום יחיד, דבר שהוביל את מעצב ההפקה קורי קפלן להציע למקם את העלילה בדירתה של סקאלי, תפאורה שכמעט לא נעשה בה שימוש באותה תקופה. עם זאת, קרטר העדיף לשמר את מוטיב הבית הרדוף וביקש מקפלן לעצב אחוזה שתהיה "קודרת, אך לא קודרת מדי", "מוזנחת, אך לא מוזנחת מדי" ו"נטושה, אך לא נטושה מדי".[2]
ליהוק וצילומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפרק כלל את צוות השחקנים המצומצם ביותר בתולדות הסדרה, כאשר רק דייוויד דוכובני, ג'יליאן אנדרסון ושני שחקני האורח חלקו סצנות משותפות. לילי טומלין, שגילמה את ליידה, פנתה למפיקי הסדרה מספר עונות קודם לכן וביקשה להשתתף באחד מפרקיה. קרטר נפגש עמה והשניים דנו ברעיונות אפשריים, וכעבור מספר שנים כתב את הפרק במידה רבה במיוחד עבורה. במקור ביקש קרטר ללהק את בוב ניוהארט לגילום דמותו של מוריס, אך לאחר שסירב לתפקיד פנתה ההפקה לאדוארד אסנר, שהסכים מיד.[2]
הפקת הפרק הייתה מינימליסטית במיוחד והסתמכה על מספר מצומצם של אתרי צילום. בשל כך היה זה הפרק הזול ביותר בעונה השישית, אם כי התקציב המצומצם הקשה על קרטר כתסריטאי וכבמאי ואילץ אותו לעבוד תחת מגבלות הפקה מחמירות יותר.[2]
צילומי החוץ נערכו באחוזת פירו שבפירו, קליפורניה, אתר שבו צולם מאוחר יותר גם הפרק "The Rain King". יום לפני תחילת הצילומים פרצה שרפה בשטח שמאחורי האחוזה. לאחר כשעה הצליחו הכבאים המקומיים להשתלט על האש באמצעות יצירת קו חיץ, והיא נעצרה במרחק של כ-91 מטרים בלבד מן המבנה.[3]
אפקטים ומוזיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עורך האפקטים המיוחדים ביל מילאר הופקד על יצירת אפקט "פצעי הירי חסרי הדם" שמאלדר וסקאלי מגלים על גופותיהם של מוריס וליידה.[3] לשם כך הוצמד בד פלואורסצנטי לאזורים שבהם אמורים היו להופיע הפצעים, בעוד תאורת אולטרה-סגול שימשה כנתוני מעקב. בשלב הפוסט-פרודקשן הוסר הבד ובמקומו הושתלו פצעי ירי ממוחשבים. מילאר הודה כי הטכניקה הושפעה מן הסרט "המוות נאה לה" משנת 1992, אך התבדח כי ”עשינו את זה טוב יותר ובפחות כסף.”[3]
אנדרסון עצמה מתחה ביקורת על הדם המלאכותי שבו נעשה שימוש בפרק, מאחר שהכמות הגדולה גרמה לו להיקרש במהירות ולהפוך ל"עיסה דביקה".[3]
את המוזיקה לפרק הלחין מארק סנואו, שהודה כי שאב השראה רבה מן "סימפוניית הצעצועים" של יוזף היידן בעת יצירת פסקול הצ'מבלו בעל האופי הבארוקי והמסתורי. לדבריו, מקור השראה מרכזי נוסף היה הפסקול שהלחין ג'וני מנדל לסרט "מלכודת מוות" (1982).[3]
ניתוח ותמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]פירוק פסיכולוגי ומתח מיני
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפרק נחשב בעיני חוקרי טלוויזיה לקו פרשת מים פסיכולוגי בבחינת מערכת היחסים בין מאלדר לסקאלי. בניגוד לפרקים המסורתיים בסדרה שבהם האיום העל-טבעי הוא פיזי, בפרק זה הנשק המרכזי של הרוחות (מוריס וליידה) הוא פסיכואנליטי ומניפולטיבי.[4] המבקר טום קסניץ' מציין כי הרוחות פועלות כמעין מראה אכזרית המשקפת את החרדות המודחקות ביותר של הסוכנים, כשהן מעמתות אותם עם הבדידות הקיומית שלהם, עם היעדרם של חיים אישיים מחוץ לעבודה, ועם התלות הסימביוטית ההרסנית שפיתחו זה בזה לאורך השנים.[5]
הרוחות מנסות להוכיח למאלדר וסקאלי כי המתח הרגשי והמיני ביניהם הוא כה קטסטרופלי, עד שהדרך היחידה שלהם להתאחד באמת היא דרך מוות משותף, ובכך מציבות פרפרזה מקאברית על מוטיב "רומיאו ויוליה".[4] סצנת השיא שבה השניים יורים זה בזה (כחלק מהאשליה שיוצרות הרוחות) מנותחת כהחצנה של הפחד הגדול ביותר של הדמויות – שהאינטימיות ביניהם תוביל בסופו של דבר לכליה והרס הדדי.[5]
שיבוש מיתוס "חג המולד"
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבסיסו של הפרק עומד היפוך מושגי של מוטיב חג המולד הטלוויזיוני המסורתי, המייצג לרוב משפחתיות, חמימות ושיבה אל המרחב הביתי המוגן. כריס קרטר השתמש באחוזה הגותית במטרה לייצר את התחושה הפרוידיאנית של ה"אל-ביתי" – המצב שבו המרחב המוכר הופך למאיים ומערער.[6]
עלילת הפרק מתכתבת ישירות עם המסורת הוויקטוריאנית הקלאסית של סיפורי רוחות לחג המולד (בסגנון "מזמור חג המולד" של צ'ארלס דיקנס), אך מעניקה לה פרשנות מודרנית ואקזיסטנציאליסטית: האחוזה המבוכית, שבה קירות זזים וגרמי מדרגות מובילים למבוי סתום, מייצגת את הריקנות והלולאה הלוגית שבה כלואים הסוכנים בחייהם הפרטיים.[4] עם זאת, החלפת המתנות החשאית בין השניים בסיום הפרק לצלילי מוזיקה חמימה מדגישה כי למרות הניכור והבדידות שלהם מהעולם החיצון, מאלדר וסקאלי מצאו את המקלט וה"בית" שלהם זה בזה.[5]
רפלקציה עצמית ומטא-טלוויזיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התסריט של קרטר פעל גם ברמה המטא-טלוויזיונית, כאשר הוא לעג בחיבה לקלישאות ולמניירות הקבועות של הסדרה עצמה. הדיאלוגים בחלקו הראשון של הפרק מציגים את מאלדר כמי שמנסה בכפייתיות למסגר את האירועים תחת תיאוריות על-טבעיות מופרכות, בעוד סקאלי מטיחה בו הסברים רציונליים ומדעיים (כגון שאיפת גז מתאן או אשליות אופטיות) מתוך צורך הגנתי לשמור על שליטה.[6] המבקרים שירמן ופירסון מדגישים כי השימוש בדמויות הרוחות מאפשר ליוצרים לנהל דיאלוג ישיר ומודע לעצמו עם קהילת המעריצים של הסדרה, תוך העלאת שאלות נוקבות על האופן שבו הקהל תופס את הפסיכולוגיה של שתי הדמויות המובילות.[4]
שידור וביקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפרק שודר לראשונה בארצות הברית ב-13 בדצמבר 1998.[7] הוא זכה לנתון צפייה של 10.6 במדד נילסן ולנתח צפייה של 16%, כלומר כ־10.6% מכלל משקי הבית בעלי טלוויזיה ו־16% ממשקי הבית שצפו בטלוויזיה באותה עת היו מכוונים לפרק. בסך הכול צפו בו 17.3 מיליון צופים.[8] בבריטניה ובאירלנד שודר הפרק בערוץ "Sky1" ב-11 באפריל 1999 וזכה ל-700 אלף צופים, מה שהפך אותו לפרק הרביעי הנצפה ביותר באותו שבוע.[9] רשת "פוקס" קידמה את שידורו באמצעות הסלוגן: ”בעונת החגים הזו... חלקו את מתנת האימה.”
על עבודתו בפרק זכה מעצב ההפקה קורי קפלן בפרס הצטיינות מטעם אגודת מנהלי האמנות לקולנוע ולטלוויזיה.[3]
הפרק זכה ברובו לביקורות חיוביות. אתר "Sight on Sound" תיאר אותו כ"אחד מפרקי חג המולד הטובים ביותר של כל סדרת טלוויזיה" וכינה אותו ”ממתק חג יצירתי במיוחד, ולעיתים אף מריר, המשלב אימה, קומדיה ורמזים לרומנטיקה.”[10] פטריק סמואל מאתר "Static Mass" העניק לו חמישה כוכבים וכתב כי סצנת החלפת המתנות בסיום גורמת לחג המולד שלו עצמו להרגיש "מעט שלם יותר".[11] ג'ולייט הריסון מאתר "Den of Geek" ציינה את הפרק כאחד מפרקי הקומדיה הבולטים של העונה השישית,[12] בעוד שהאתר "DVD.net" הגדיר אותו כ"פרק עצמאי קלאסי".[13] מגזין SFX דירג אותו במקום השישי ברשימת פרקי חג המולד הטובים ביותר בז'אנר המדע הבדיוני והפנטזיה, וציין כי הוא כולל "שורות קלאסיות וכמה טריקים מוצלחים".[14]
זאק הנדלן מהאתר "The A.V. Club" העניק לפרק ציון A. הוא השווה אותו לפרק "פרומתאוס הפוסט-מודרני", שנכתב אף הוא בידי כריס קרטר, וטען כי לשניהם יש אווירה קלילה שבה "בסופו של דבר הכול מסתדר". עם זאת, הוא סבר שהצלחת הפרק תלויה במידה רבה בשני שחקני האורח, אדוארד אסנר ולילי טומלין, והוסיף כי השניים עומדים במשימה בהצלחה רבה.[15] ארל קרסי מ-"DVD Talk" כלל את הפרק בין רגעי השיא של העונה השישית,,[16] ואילו רוברט שירמן ולארס פירסון העניקו לו חמישה כוכבים מתוך חמישה בספרם "Wanting to Believe: A Critical Guide to The X-Files, Millennium & The Lone Gunmen".[17] טום קסניץ', בספרו "Examination: An Unauthorized Look at Seasons 6–9 of The X-Files", היה מסויג יותר ושיבח את ערכו הבידורי של הפרק, אך הביע געגוע לאווירה האפלה והמאיימת שאפיינה פרקים אחרים בסדרה.[18]
עם זאת, לא כל הביקורות היו חיוביות. פאולה ויטאריס ממגזין Cinefantastique העניקה לפרק כוכב וחצי מתוך ארבעה בלבד.[19] היא מתחה ביקורת על אופן כתיבתם של מוריס וליידה וטענה שניסיונותיהם לגרום למאלדר וסקאלי להרוג זה את זה מובילים ל"דיאלוגים פסיכולוגיים אינסופיים".[19] מליסה רנסטרום מ-"Michigan Daily" תיארה את הפרק כ"מגוחך" ו"מוגזם", ואף הגדירה אותו כפרק החלש ביותר בעונה השישית.[20]
אזכורים תרבותיים והשפעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כפרק קונספט המתרחש בליל חג המולד, היצירה גדושה באזכורים מודעים לעצמם למסורת הספרותית והטלוויזיונית של החג. שם הפרק הוא פרפרזה ישירה ואירונית על ספר הילדים המפורסם של דוקטור סוס משנת 1957, "הגרינץ' שגנב את חג המולד".[6] מעבר לכך, המבנה הנרטיבי שבו רוחות רפאים מעמתות בני תמותה עם פגמיהם הפסיכולוגיים והקיומיים מהווה הומאז' מודרני ואפל למסורת הוויקטוריאנית של סיפורי רוחות לחג, ובראשם "מזמור חג המולד" של צ'ארלס דיקנס.[4] פסקול הפרק עושה שימוש משמעותי ביצירות מוזיקליות המזוהות עם החג, אך מציב אותן בקונטקסט מקאברי; השימוש בגרסת הרדיו של השיר "Have Yourself a Merry Little Christmas" בסצנת הסיום, וכן הנגינה של הקטעים המפורסמים מתוך "מפצח האגוזים" של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי במהלך שיטוטי הסוכנים באחוזה, מדגישים את הניגוד הטונאלי שבין החמימות הנוסטלגית של החג לבין הייאוש הקלאוסטרופובי של הבית הרדוף.[5]
במבט רטרוספקטיבי, הפרק נחשב לאחד הפרקים המשפיעים והאהובים ביותר ב"תקופת לוס אנג'לס" של הסדרה (החל מעונה 6), וזכה למעמד של יצירת מופת טלוויזיונית עונתית.[4] המבקרים רוברט שירמן ולארס פירסון ציינו כי התעוזה של קרטר לפרק את המנגנון הפסיכולוגי של מאלדר וסקאלי בעזרת שתי דמויות אורח בלבד הגדירה מחדש את הגבולות של מה שנתפס כ"פרק בקבוק (אנג')" בטלוויזיה האמריקאית.[4] השפעתו של הפרק ניכרת בדירוגים תקופתיים רבים; הוא מתברג באופן עקבי ברשימות המבקרים של "פרקי חג המולד הטובים ביותר בתולדות הטלוויזיה" (לצד מגזינים בולטים כמו "TV Guide" ו"רולינג סטון"), ומצוין כדוגמה מופתית לאופן שבו סדרת מתח ודרמה יכולה לייצר פרק חג מולד שאינו נופל למלכודות קלישאתיות, אלא מעמיק את האפיון הפסיכולוגי של דמויותיו.[5]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Kessenich, Tom (2002). Examination: An Unauthorized Look at Seasons 6–9 of the X-Files. Trafford Publishing. ISBN 9781553698128.
- Meisler, Andy (2000). The End and the Beginning: The Official Guide to the X-Files. New York City: HarperCollins. ISBN 9780061075957.
- Shearman, Robert; Pearson, Lars (2009). Wanting to Believe: A Critical Guide to The X-Files, Millennium & The Lone Gunmen. Des Moines, IA: Mad Norwegian Press. ISBN 9780975944691.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
"איך רוחות הרפאים גנבו את חג המולד", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"איך רוחות הרפאים גנבו את חג המולד", באתר AllMovie (באנגלית)
"איך רוחות הרפאים גנבו את חג המולד", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Meisler, pp. 92–104
- 1 2 3 Meisler, p. 104
- 1 2 3 4 5 6 Meisler, p. 105
- 1 2 3 4 5 6 7 Shearman and Pearson, 2009
- 1 2 3 4 5 Kessenich, 2002
- 1 2 3 Meisler, 2000
- ↑ The X-Files: The Complete Sixth Season (booklet). Kim Manners, et al. Fox.
- ↑ Meisler, p. 294
- ↑ "BARB's multichannel top 10 programmes". barb.co.uk. Retrieved January 1, 2012. Note: Information is in the section titled "w/e April 5–11, 1999", listed under Sky 1
- ↑ "25 Days Of Christmas: The X-Files, "How the Ghosts Stole Christmas" as fresh and vital years later". Sight on Sound. December 3, 2011. Archived from the original on December 7, 2011. Retrieved June 14, 2026.
- ↑ Samuel, Patrick (November 18, 2011). "The X-Files: How The Ghosts Stole Christmas". Static Mass. Retrieved June 14, 2026.
- ↑ Harrisson, Juliette (September 6, 2011). "A look back over The X-Files' finest stand-alone episodes". Den of Geek. Retrieved June 14, 2026.
- ↑ "The X-Files Season 6 Box Set". DVD.net. Retrieved January 11, 2012.
- ↑ "Top 35 SF & Fantasy Christmas Episodes – The X-Files". SFX. Future Publishing. December 22, 2010. Retrieved June 14, 2026.
- ↑ Handlen, Zack (July 14, 2012). "'How the Ghosts Stole Christmas'/'Skull and Bones'". The A.V. Club. The Onion. Archived from the original on July 16, 2012. Retrieved June 14, 2026 .
- ↑ Cressey, Earl (November 5, 2002). "X-Files: Season Six". DVD Talk. Internet Brands. Retrieved June 14, 2026.
- ↑ Shearman and Pearson, p. 173
- ↑ Kessenich, p. 25
- 1 2 Vitaris, Paula (October 1999). "Sixth Season Episode Guide". Cinefantastique. 31 (8): 26–42.
- ↑ Runstrom, Melissa (November 27, 2002). "'X-Files' DVD showcases highs, lows of season six". The Michigan Daily. University of Michigan. Retrieved June 14, 2026.