אילה פרוקצ'יה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אילה פרוקצ'יה
אילה פרוקצ'יה.jpg
נולדה 1941, קיבוץ אשדות יעקב,
ארץ ישראל
בוגרת
השתייכות
תקופת כהונה 1987 ואילך
תפקידים בולטים
פעילויות נוספות חברה בוועדה למינוי שופטים

אילה פְּרוֹקַצ'יה (נולדה ב-1941) שופטת בית המשפט העליון בדימוס, לשעבר יושבת-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת וחברה בוועדה לבחירת שופטים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה ב-20 באפריל 1941 בקיבוץ אשדות יעקב. אביה חנן עינור היה חבר הסגל הדיפלומטי במשרד החוץ וכיהן כשגריר ישראל במקסיקו, בסנגל ובאתיופיה. סיימה בית ספר תיכון עירוני ה' בתל אביב. לאחר שירותה הצבאי למדה משפטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית וסיימה בהצטיינות. בשנים 1969-1965 כיהנה כעוזרת משפטית לנשיא בית המשפט העליון, השופט שמעון אגרנט, ובכך הייתה האישה הראשונה בתפקיד זה במערכת בתי המשפט בישראל. לאחר מכן סיימה בהצטיינות תואר שני במשפטים באוניברסיטה העברית. בשנת 1972 קיבלה תואר דוקטור למשפטים מטעם אוניברסיטת פנסילבניה.

בשנים 1987-1973 שימשה בתפקידים בכירים במשרד המשפטים בירושלים ועסקה בענייני ייעוץ, חקיקה ופרקליטות בנושאים מגוונים בתחומי המשפט הציבורי והפרטי, ובהם ענייני משפט כלכלי ומסחרי ושוק ההון. בשנת 1983 שימשה כיועצת משפטית לרשות ניירות ערך בירושלים.

בשנת 1987 מונתה לשופטת בית משפט השלום בירושלים. בשנת 1993 מונתה לשופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, ובמרץ 2001 מונתה לכהונת שופטת בית המשפט העליון. בנובמבר 2009 מונתה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת. באפריל 2011 פרשה מכס השיפוט.

הייתה נשואה לפרופסור למשפטים אוריאל פרוקצ'יה. לזוג שני בנים.

פסקי דין בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפט ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתייחסות לתחום התערבותו של בג"ץ בעניינים מדיניים שבתחום פעולתה של הממשלה כתבה פרוקצ'יה שבניגוד לגישה שתחום זה גורר אי שפיטות מוסדית, היא שותפה לגישה הגורסת כי:

"בית המשפט אינו משולל סמכות להתערב גם בעניין בעל אופי מדיני המובא בפניו, אלא שסמכות זו טעונה שיקול דעת שיפוטי, ומכח שיקול דעת זה, בית המשפט יימנע דרך כלל מלהתערב בעניינים בעלי אופי מדיני מובהק, אלא בנסיבות חריגות ביותר".

בג"ץ 7712/05, פסק דין מי"ב בסיון תשס"ו, פסקה 9

דברים אלו הביאו את עמיתותיה להרכב לציין שאת הסוגיה הזאת יש להשאיר ב"צריך עיון". עם זאת, פרוקצ'יה איננה מן התומכים הבולטים באקטיביזם שיפוטי. בשוללה בדעת הרוב את בקשתו של יורם דנציגר לחייב את המדינה לפצות בעלי קרקע על הוצאת צו שטח מסוגר על קרקעותיהם, כפרשנות לתקנות ההגנה (שעת חירום) על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כתבה:

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו היקנה לזכות הקניין של הפרט מעמד של זכות חוקתית בין מכלול זכויות האדם. ממעמדה של זכות הקניין כזכות חוקתית נשלחות "קרני אור" פרשניות אל עבר החקיקה הישנה שקדמה לחוק היסוד, ובתוך כך גם לעבר תקנות ההגנה שחוקקו על ידי המחוקק המנדטורי בשנת 1945. עם זאת, השפעתן של אותן "קרני אור" פרשניות מוגבלת ומתוחמת לשוליה של הוראת החוק הישנה, ואין בכוחן להפוך את יוצרותיה, ולשנות את מהותה בגרעינה העמוק. ... חשוב להדגיש בהקשר זה, כי מגבלות הקרנתם של עקרונות חוקתיים על דינים ישנים שקדמו לחוק היסוד נגזרת מהתפיסה החוקתית עצמה, המניחה צורך ברציפות חקיקתית, והגנה על תוקפה של החקיקה הישנה ... אף שהעקרונות החוקתיים מקרינים על פרשנות הדינים הישנים, נדרש ריסון בפרשנות זו, שגבולותיה מתעצבים בשים לב לתכלית המקורית של ההסדר החקיקתי הישן, טיבו ותחומי חלותו.

ע"א 2281/06, סעיפים 10, 11 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה

דת ומדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוקצ'יה התפרסמה לראשונה בעת כהונתה בבית משפט השלום, כשפסקה שחוק-העזר העירוני שחוקקה עיריית ירושלים, המצווה שבשבת יהיו בתי העסק סגורים, איננו תקף, כיוון שבחקיקתו חרגה העירייה מסמכותה לפי פקודת העיריות. החלטתה עוררה זעם בקרב החרדים. שנים אחר כך, בשבתה כשופטת בבית המשפט העליון, אישרה את חוקיות האיסור על העבדתם של יהודים בשבת, אך קבעה שבעוד שראוי להחיל אותו על עבודה ומסחר רגילים, יש לספק שירותי בידור, נופש ותחבורה ציבורית בשבת. בפסק דינה עמדה על חשיבותה של השבת גם כערך סוציאלי.[דרוש מקור]

בשאלת תחולתו של חוק השבות (שאלת "מיהו יהודי") על מתגיירים בחוץ לארץ שהיו לפני כן תושבי ישראל והתגיירו בגיור רפורמי (גיורים המכונים "גיורי קפיצה"), אימצה את עמדת הרבנות האורתודוקסית ותמכה בדעת המיעוט, לפיה אין להחיל את חוק השבות על מתגיירים אלו. המשמעות היא, שגיורים אלה אינם מספקים לדעתה כדי להקנות למתגיירים אזרחות ישראלית[1].

פרוקצ'יה הצטרפה לדעה לפיה אין לבטל את תוקפו של חוק טל, בכותבה‏[2]:

"ברקע סוגיית דחיית שירות ביטחון של תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם שתי אמיתות שעימות עמוק ביניהן: מחד, קיומה של שונות חברתית עמוקה המאפיינת את בני הקהילה החרדית, המבדילה אותם בתפיסה הרוחנית ובאורח החיים מיתר חלקי הציבור בישראל, ואשר הביאה לניתוקם ההדרגתי ממרקם חיי החברה במדינה; ומנגד – חיוניות קיומו של שוויון בסיסי בין כל חלקי החברה, חרף השונות ביניהם, על בסיס שותפות חיים אמיתית בנשיאה בחובות וזכויות, כיסוד מהותי עליו בנוי המשטר הדמוקרטי. הצורך לגשר על פני הפער בין שתי אמיתות אלה הוא העומד ביסוד הסוגיה החוקתית העומדת לפתחנו. פתרונה של הסוגיה נעוץ בדרך היישוב בין שתי האמיתות הנוגדות, ובאמצעים ובקצב בהם יש לנקוט כדי לגשר על פני הניגוד העמוק שנוצר."

בספטמבר 2009 היא הביעה ספקות לגבי היעילות של חוק טל בטיפול בסוגיה‏[3]:

"הקצב האיטי בהפעלת האמצעים שחוק טל אימץ, והתוצאות החלקיות, פרי הפעלה זו, מעלים תהייה החורגת ממימד הזמן בהפעלת המנגנון של החוק. הם מעלים שאלה האם, מלכתחילה, האמצעים שחוק טל בחר בהם לצורך תהליך הגישור על פערי הריחוק והניכור בין המגזר החרדי למגזרי החברה האחרים הם מידתיים, או שמא הם מינימליסטיים מדי מכדי להגשים את יעדיו החשובים של החוק."

פרוקצ'יה גם סברה, בדעת מיעוט, כי המדינה רשאית לתקצב שעות תפילה בבתי ספר ממלכתיים דתיים בלי לתת תקציב כזה לבתי ספר תל"י, מכיוון שבבתי ספר תל"י מדובר בפעילות אופציונלית של בית הספר, בעוד בבתי ספר דתיים מדובר בפעילות חובה הנעשית בהוראת משרד החינוך‏[4].

היחס לבית הדין הרבני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעניין סמכותם של בתי הדין הרבניים קבעה פרוקצ'יה כי אין לבית הדין הרבני הממלכתי סמכויות בוררות לפי החוק, ומי שרוצה בבוררות על-פי הדין הדתי יוכל לעשות זאת בכל בית דין רבני אחר, אשר סמכויותיו אינן נובעות מהחוק ותקציבו אינו של המדינה[5]. בפרשה אחרת קבעה כי החוק אינו מסמיך את בית הדין הרבני לדון בתביעה בעניין סרבנות גט של אנשים שאין להם כל זיקה לישראל[6]. בעקבות קביעתה זו שינתה הכנסת את החוק. במקרה נוסף קבעה כי פסק-דין מסוים של בית הדין בסכסוך גירושין בטל, כיוון שבית הדין דן בתיק במעמד שני דיינים בלבד, בניגוד לחוק הקובע דיון בשלושה. בפסק-דינה מתחה השופטת ביקורת על בתי הדין הרבניים, לאור הישנותה הקבועה של תופעת הדיונים בהרכבים חסרים, אף-על-פי שידוע להם כי הדבר מנוגד לחוק, ותוך התעלמות מביקורת קודמת של נציבת תלונות הציבור על שופטים ושל בג"ץ בנושא.[7].

עם זאת, במקרה שנגע להעברת משמורת של קטינה על ידי בית הדין באופן שהשופטים בבג"ץ סברו שאינו ראוי כתבה: "רבות התלבטתי אם ... להציע לחברַי ליתן צו מוחלט אשר יורה על ביטול החלטת בית הדין בדבר העברת הילדה מחזקת אימה לחזקת אביה, ... אם אני נמנעת מהליכה בקו זה אין זה אלא מחמת כיבוד ערכאת בית הדין הרבני, האמור לדון פעם נוספת בעניינה של הקטינה בעוד זמן קצר, ... טעם נוסף הוא, כי בעקבות העברת המשמורת הזמנית של הילדה מרשות האם לרשות האב נוצר מצב עובדתי חדש בשטח, המחייב, מבחינת טובתה של הילדה, גישה זהירה במיוחד ביחס לכל מהלך נוסף"‏[8].

זכויות אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוקצ'יה דחתה את דרישת אלמנות טייסים שנפלו בשירות מילואים, כי זכויותיהן יושוו לזכויות אלמנות טייסים שנפלו בשירות קבע, וזאת משום שהדבר היה פוגע בשוויון בין אלמנות טייסים שנפלו במילואים לבין אלמנות חיילי מילואים אחרים שנפלו.[דרוש מקור]

בכל הנוגע לזכות הגישה לערכאות, אוחזת פרוקצ'יה בגישה לפיה מדובר בזכות חוקתית, והיא הביעה עמדה זו לא פעם בפסקי-דינה.

אשר לזכויות אסירים: פרוקצ'יה חייבה את המדינה להלין את כל האסירים בישראל על מיטה, והעניקה לה ארכה של מספר חודשים כדי להתארגן לכך, כמבוקש על ידי המדינה. בפסק דין אחר, קבעה כי ליגאל עמיר, בהיותו אסיר, עומדת זכות לעבור טיפולי הפריה מלאכותית לשם העמדת צאצאים. פסק-דינה התבסס על בחינת הגישות השונות לעניין זכויות אסירים, ואימוץ הגישה על פיה אין האסיר נפרד מזכויותיו למעט הזכויות המחויבות מעצם הכליאה‏[9].

פרוקצ'יה אישרה בהסכמת עמיתיה את חוקתיותו של סעיף חוק המונע שחרור בערובה של שוהים בלתי חוקיים בישראל שנכלאו וממתינים לגירושם, וגירושם מתעכב או נמנע בשל היעדר שיתוף פעולה מצידם.‏[10]

חופש הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתייחס לחופש הביטוי אמרה פרוקצ'יה את הדברים הבאים‏[11]:

"חופש הביטוי הוא מן הנעלות שבזכויות האדם. ... עם זאת, חופש הביטוי אינו מוחלט. חרף חשיבותו למיצוי האוטונומיה האישית של האדם, ולהבטחת ההליך הדמוקרטי בחברה, היקפו אינו בלתי מוגבל. גבולותיו נקבעים כפרי איזון בינו לבין זכויות יסוד נוגדות של הפרט, או אינטרסים בעלי משקל שבטובת הציבור. תחום התפרשותו של חופש הביטוי אינו אחיד. הוא מצטמצם או מתרחב בהתאם לטיב ולמשקל הערך שכנגדו הוא מתמודד. אין בהכרח דמיון בין גדרי ההגנה על חופש הביטוי בהתמודדותו עם אינטרס נוגד שבטובת הכלל, לבין מרחב ההגנה הניתנת לו כאשר כנגדו עומדת זכות הפרט הנפגע."

בהתאם לדברים אלו היא הייתה בדעה שיש לפסוק פיצויים משמעותיים בתביעת לשון הרע של אדם שכונה "נאצי"‏[11], והיא אישרה בהסכמת עמיתיה את הרשעתו של אדם שהפגין נגד שוטר, והציג כרזה בה נכתב: "צריך לפטר את [שם השוטר המתלונן] בגלל שיתוף פעולה עם עבריינים כלפי אלה שהתלוננו נגדם. משטרה לא צריכה תפוחים רקובים", בהעלבת עובד ציבור[12]. באותו פסק דין כתבה בהתייחס לעבירה זו:

"משקלו של חופש הביטוי ביחס לנבחרי ציבור אינו בהכרח זהה לזה של עובדי ציבור. ישנו טעם מיוחד במתן הגנה מוגברת לחופש ביטוי כלפי נבחרי ציבור, כחלק מההגנה על ההליך הדמוקרטי, ... בפני נבחר הציבור עומדים גם אמצעי תקשורת זמינים המאפשרים לו להשמיע את דבריו, הסבריו, הבהרותיו ותגובותיו לביקורת המוטחת נגדו. לעומתו, עובד הציבור מתמנה לתפקידו כדי לבצע שירות לציבור על פי כללי פעולה של מינהל תקין. הוא אינו חלק מהמערך הפוליטי העומד לבחירה. אופן תפקודו אמנם חשוף לביקורת ציבורית, אך הוא מנוע על פי כללי משמעת מקובלים מלהשיב במישרין למבקרים, ... הוא נזקק, אפוא, להגנת המשפט והמערכת הציבורית כדי שיסוככו על כבודו ועל מעמדו מפני פגיעה תפקודית ותדמיתית."

לעומת זאת, במקרים בהם הפגיעה לא הייתה באדם פרטי פרוקצ'יה נטתה יותר לחופש הביטוי. היא תמכה בביטול ההחלטה לאסור את הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין", כיוון ש

"מזה זמן רב נשתרשה במחשבה החוקתית התפיסה כי חופש הביטוי הינו זכות יסוד רחבת היקף המשתרעת דרך כלל גם על ביטוי שקרי ומסולף. האמצעי להתמודד כנגד השקר והסילוף אינו בהכנעתו של השקר על דרך הטלת איסור על השמעתו, אלא בעשיית שימוש מקביל בחירות הביטוי הנתונה לכל אדם להציג את האמת ... בזרימה חפשית ובלתי מבוקרת של מידע, דעות, רעיונות, והערכות, סופה של האמת לגבור על השקר והתמודדות זו היא מסמני ההיכר של חיי חופש במשטר דמוקרטי."‏[13]

פרוקצ'יה גם הייתה בין השופטים שאישרו את מצעד הגאווה בירושלים, אולם רק בהתאם לנסיבות, תוך מתן משקל ל"פגיעה ברגשות" של קבוצות אוכלוסייה מהמצעד.

במקרה אחר, קבעה פרוקצ'יה כי הצו שהוציאה עיריית ירושלים, לפינוי עיר האוהלים "כיכר הלחם" הנו חוקי, באומרה:

"זכות הביטוי והמחאה היא, אכן, זכות בעלת מעמד-על במשפט, אך אין היא מקנה לאזרח חופש בלתי מוגבל לעשות ברשות הציבור כבתוך שלו ולפגוע אגב כך פגיעה ממשית ממושכת באינטרסים ציבוריים חשובים. זכות המחאה אין פירושה התרת הרסן ויצירת אנרכיה שבה כל איש הישר בעיניו יעשה. קשה להלום כי בשם חופש הביטוי והמחאה – ותהא תכלית המחאה חשובה ככל שתהא – תבקש קבוצת אזרחים לתפוס חזקה ממושכת וללא הגבלת זמן ברחוב ציבורי של עיר, ותתמקם שם על מאהליה ומתקניה אגב שיבוש רצוף של התנועה במקום, יצירת מפגעי תברואה, ופגיעה חזותית מתמשכת במראה פני המקום."‏[14]

פרוקצ'יה הייתה גם בין שופטי הרוב שאישרו את פסילת הפרסומת הפוליטית של תנועת השמאל "המפקד הלאומי" מפרסום בטלוויזיה, ובנימוקיה קבעה כי "קיומה של זכות חוקתית אין פירושה בהכרח כי כל אמצעי אפשרי למימושה נכלל בהכרח בגידרה של הזכות" ולגבי המקרה הספציפי קבעה: "הזכות החוקתית לחופש ביטוי פוליטי אינה מולידה זכות לממש חופש זה בדרך של תשדירי פרסומת בתשלום". מעבר לכך היא קבעה ש"לא במקרה קבעו רשויות השידור איסורים על פרסומת בתשלום של תשדירים פוליטיים ואידאולוגיים. הן עשו זאת ממניע של קידום רעיון חופש הביטוי הפוליטי המהותי, ודאגה לשוויון בדרכי מימושו, ולא להפך."‏[15]

את גישתה של פרוקצ'יה לחופש הביטוי ניתן לאפיין כ"יחסית" יותר מן הגישה שהשליטו בעבר הנשיאים אגרנט, שמגר וברק והשופטת דורנר, אשר הקנו לחופש הביטוי מעמד על. המשקל המוענק לחופש הביטוי בפסיקותיה של פרוקצ'יה נמוך מזה שניתן לו בדרך-כלל בפסיקותיו של בית המשפט העליון[דרוש מקור].

נושאים ביטחוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנושאים ביטחוניים נוהגת פרוקצ'יה לאמץ את דעותיה של מערכת הביטחון, למעט מקרים חריגים. פרוקצ'יה הסכימה עם עמיתיה, אליהו מצא, אהרן ברק, מישאל חשין[16], סלים ג'ובראן ואסתר חיות כי יש לאשר את החלטת מערכת הביטחון למנוע ממרדכי ואנונו לצאת מישראל, ולחייבו להודיע מראש על כל יציאה מהיישוב בו הוא מתגורר‏[17]. היא פסקה, בהסכמת אהרן ברק ומישאל חשין, לאשר לצבא להרחיב את ציר המתפללים בין קרית ארבע ומערת המכפלה, תוך הריסת מספר מבנים פלסטיניים בלתי מאוישים בחברון, לאחר ששוכנעה שהצבא בחן חלופות אחרה ומצא שהחלופה הזאת מאזנת בין הצורך לדאוג לביטחון המתפללים לזכות הקניין‏[18].

פרוקצ'יה לא קיבלה עתירות לביטול מעצר מינהלי כולל זה של טלי פחימה, ומנגד הפכה החלטות על שחרור ממעצר מנהלי שניתנו על ידי בית הדין הצבאי, כאשר סברה כי בית הדין שחרר בקלות רבה מדי תושבים פלסטינים המסכנים את ביטחון המדינה.

מנגד, קבעה כי עקירת פרדס הסמוך לביתו של שר הביטחון שאול מופז כדי להגן על ביטחונו אינה מידתית, וניתן להסתפק במקרה זה בדילול ענפי העצים. כן הצטרפה לדעה לפיה יש לבטל את הוראת השעה האוסרת על איחוד משפחות בין אזרחי ישראל ותושבי הרשות הפלסטינית. בפסק-דינה הצביעה על כך שמהנתונים עולה כי ייתכן שתכליתו של החוק הייתה דמוגרפית ולא ביטחונית, בניגוד לטענת המדינה. במקרה ספציפי של אזרחית סורית שאחיה עסקו בטרור קבעה ש"לא הוכח כי מהעותרת נשקפת סכנה ביטחונית ברמה המצדיקה את הפגיעה הקשה הכרוכה בביטול היתרי השהייה שניתנו לה במסגרת איחוד המשפחה" ולכן פסקה שיש לאפשר לה המשך שהייה בישראל‏[19].

היא שלחה לכלא את הסרבנית ליאורה מילוא וכתבה שהסרבנות מסכנת את אושיות החברה הישראלית. על פי דבריה, הושפע פסק דינה בעניין זה מהערך הליברלי של שוויון האישה. על כן לא הייתה מוכנה לקבל יחס שונה לסרבנים גברים ונשים.[דרוש מקור]

בחירות וממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת הדיון על פסילת הרשימות בבחירות לכנסת ה-16, תמכה פרוקצ'יה בדעת הרוב, אשר אישרה את מועמדותו של עזמי בשארה ורשימתו בל"ד, אך היא הביעה דעת מיעוט בנוגע לברוך מרזל, וסברה כי אין לאשר את מועמדותו. מסקנה זו התבססה על גישתה, לפיה, מבין העילות המופיעות בחוק לביטול רשימות לכנסת, העילה של הסתה לגזענות היא ברורה וקונקרטית יותר מיתר עילות הפסלות, ומטענה השלילי ברור וחד-משמעי, ולכן אין צורך לפרש אותה בצמצום כפי שמפורשות יתר עילות הפסלות המופיעות בחוק. כמו כן הצטרפה לדעת כל השופטים לפיה אין לפסול את מועמדותו של אחמד טיבי.[20]

כאשר עתר בנימין אלון נגד פיטורי שרי האיחוד הלאומי מהממשלה, שנועדו להבטיח את העברת תוכנית ההתנתקות בממשלה, קבעה פרוקצ'יה, כמו שאר ששת חברי ההרכב, כי יש לדחות את העתירה. אך בניגוד לעמיתיה שקבעו שהנושא אינו שפיט היא סברה שעל ראש הממשלה חלה "החובה להימנע מנקיטה באמצעי זה (של פיטור שרים כדי להשיג רוב) אלא משמתקיים, לדעת ראש הממשלה, צורך בעל חשיבות לאומית עליונה המצדיק זאת גם במחיר של פגיעה ביציבות הממשלה ובהליך המקובל והראוי לקבלת הכרעותיה" ולגבי המקרה הספציפי קבעה שהתנאי התקיים‏[21].

כאשר הגיע לפתחה עניינו של הנשיא קצב, פסקה פרוקצ'יה, כי על-פי לשון החוק אין חסינות הנשיא משתרעת על הליכי חקירה, אלא על הגשת כתבי אישום בלבד. לפיכך, מצאה כי אין מניעה מלקיים חקירה משטרתית בעניינו של הנשיא.

מינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוקצ'יה ביטלה את החלטת השר לביטחון פנים, אבי דיכטר, למנות למטה משרדו קצין משטרה, לאחר שעשה כן בניגוד להחלטת הממשלה, שאימצה את החלטת ועדת אור למנוע את קידומו של הקצין למשך 4 שנים. החלטה זו הובילה לאיום של דיכטר כי סמכויות בג"ץ יקוצצו[22].

פרוקצ'יה, בהסכמת עמיתיה, חייבה את צה"ל להמשיך להעסיק קצינה לאחר שקבעה ש"קימת הסתברות גבוהה שאי שילובה של העותרת בתפקיד הולם ושחרורה מהצבא הושפעו מאירוע התלונה שהגישה כנגד מפקדה", תלונה על התנהגות גסה ובלתי הולמת של מפקדה כלפיה‏[23].

בעתירות נגד מינוי ועדת וינוגרד לאחר מלחמת לבנון השנייה, עמדה בראש שופטי המיעוט, שקבעו כי מינוי ועדת חקירה ממשלתית לחקירת כשלי המלחמה אינו חוקי. קביעתה בעניין זה התבססה על פרשנות תכליתית של החוק, כאשר מלשונו, ממהותו, מדברי הכנסת בעניינו, ומעקרונות היסוד שעימם הוא מתיישב, עולה כי הוא אינו מסמיך את הממשלה למנות ועדת בדיקה ממשלתית תחת מינוי ועדת חקירה ממלכתית.

סוגיות מִנהליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעתירה בעניין פרסום הפרוטוקולים של וועדת וינוגרד, הצטרפה פרוקצ'יה לדעת יתר השופטים - שהייתה מוסכמת בעיקרה גם על המדינה - לפיה יש לפרסם את הפרוטוקולים של הוועדה, לאחר שיימחקו מהם פרטים שפרסומם עלול לפגוע בביטחון המדינה. עם זאת, כתבה פרוקצ'יה פסק-דין נפרד, שבו ניתקה מן הנימה הפייסנית וההססנית שהתבטאה בפסק-הדין המרכזי שכתבה הנשיאה ביניש, וחידדה את עליונות עקרון זכות הציבור לדעת, המחייב לשחרר חלקים רבים ככל האפשר מן פרוטוקולים לפרסום, ולעשות כן מוקדם ככל האפשר.[דרוש מקור]

שלטון החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוקצ'יה אינה סבלנית לאי החלתו של הדין והימנעות מהפעלת שלטון החוק, ומתקשה להכיר בכל סיבה שהיא המונעת את הפעלתו. היא חייבה את המדינה לאכוף מיידית את האיסור על פיטום אווזים, לאחר שהמדינה נמנעה מלאכוף את האיסור על אף שהפיטום נמצא בלתי חוקי בפסק-דין קודם של בית המשפט העליון. היא חייבה את חברות הבנייה במודיעין עילית לעצור את פעולות הבנייה והאכלוס כאשר לא היה בידיהן היתר בנייה. היא גם דחתה את פנייתם של המתנחלים להמתין עוד לפני פירוק מבנים לא חוקיים במאחז עמונה, לאחר שאמרה שהתנהלות העותרים נראית כניסיון קבוע "להרוויח זמן". כך גם דחתה על הסף עתירה של תושב א-טור שביקש לעכב הריסת מבנה אותו התחייב להרוס כ"נגועה בחוסר תום לב והוגשה בחוסר ניקיון כפיים"‏[24].

משפט אזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוקצ'יה הצטרפה לדעה המרחיבה בעניין הפעלת סטנדרט תום הלב בכל התחומים: דיני החוזים, סדר הדין האזרחי, דיני הקניין, דיני הנזיקין וכו'. בעניין דיני הקניין, מתבטאת גישתה של פרוקצ'יה בעיקר בנוגע לעסקאות נוגדות. כך קבעה, בדעת מיעוט, כי בעסקה נוגדת במקרקעין שבה המוכר אינו בעלים רשום, יוכל הקונה השני לזכות בנכס אף אם לא הועברה על שמו הבעלות בטאבו, כל עוד הוא רשם לטובתו הערת אזהרה על הקרקע (פרשת "גנז")[25]. פרוקצ'יה עסקה בנושא העסקאות הנוגדות גם בפרשה אחרת, בה קבעה הלכה חדשנית, לפיה אי רישום הערת אזהרה על ידי בעל העסקה הראשונה, בהיותו נוגד את חובת תום הלב כלפי בעל העסקה השנייה, יכול לגבש גם עוולה נזיקית כלפיו. פרוקצ'יה הראתה נכונות מוגברת להתערבות שיפוטית בחוזי פוליסת ביטוח חובה לרכב כדי להגן על נפגעי תאונות דרכים. כך, בפסק דין עקרוני העוסק בפרשנות פוליסת ביטוח חובה לרכב, הזכירה פרוקצ'יה שורה של דוקטרינות משפטיות זרות שטרם נקלטו במשפט הישראלי, ונעזרה בהן כדי לפרש את פוליסת ביטוח החובה בדרך המרחיבה את ההגנה על הנפגע.[26]

בנושאים הנוגעים לשאלות עסקיות ומסחריות נראה כי אופן הניתוח של פרוקצ'יה את הדין הוא אנליטי-קלאסי, המתבסס על דוקטרינה ונמנע מלערב שאלות של עקרונות-על וערכי יסוד. לאור זאת, קשה לזהות קו אחיד בפסיקותיה בנושאים אלה. הקו הדוקטרינרי בא לידי ביטוי, למשל, בוויכוח שהתגלע בין הנשיא ברק לבין פרוקצ'יה בעניין סיווג הסכם שיש בו הן יסודות של שליחות (כפיפות להוראות השולח) והן יסודות של נאמנות (פעולה לטובת הנכס). פרוקצ'יה סברה כי יש לבחון את הסיבה לקיומו של ההסכם והטלת התפקיד על השלוח/נאמן, בעוד שברק סבר כי ההסכם הוא הסכם נאמנות רק מקום בו הנאמן הוא הבעלים בנכס.[דרוש מקור] פסק-דין אחר של פרוקצ'יה, בנושא ערבות בנקאית, נחשב היום לפסק-הדין המנחה החשוב ביותר בתחום זה. באותו פסק-דין, לאחר ניתוח מוסד הערבות הבנקאית ומהותו, קבעה פרוקצ'יה כי אין ניתן להימנע מלממש ערבות בנקאית עצמאית שניתנת במסגרת עסקה, על בסיס טענות בעניין הפרת עסקת היסוד.[דרוש מקור]

עם זאת, ניתן לזהות בפסיקתה של פרוקצ'יה חשדנות מוגברת כלפי חסמים על התחרות החופשית. פרוקצ'יה הפכה את החלטת בית המשפט להגבלים עסקיים, שאישר את מיזוג חברות הדלק "סונול" ו"דור-אלון", ואימצה את גישת הממונה על ההגבלים העסקיים, לפיה שינויים עתידיים וספקולטיביים בשוק אינם יכולים להצדיק מיזוג בין גורם מחולל תחרות לבין מתחרה אחר בשוק אוליגופוליסטי.[דרוש מקור] בפסק-דין אחר ביטלה פרוקצ'יה חקיקת עזר מקומית בת עשרות שנים, אשר הקנתה למועצה המקומית באעבלין מונופול בתחום גידול החזירים בשטחה המוניציפלי.[דרוש מקור] לעומת זאת, מצאה פרוקצ'יה כי החלטת הממשלה המקצה היתרי העסקה לעובדים זרים בענפים מסוימים רק לעובדים מומחים, ומחייבת כי הם יקבלו משכורת הגבוהה משמעותית מהשכר במשק, אינה בלתי חוקית, על אף פגיעתה בתחרות, וזאת כיוון שהיא מקדמת העסקת עובדים ישראלים על-פני עובדים זרים.[דרוש מקור]

פרוקצ'יה הרחיבה את החיסיון עו"ד-לקוח גם על מסמכים שהוכנו לקראת משא ומתן לצורך הליכים חלופיים למשפט. כן קבעה כי עירייה הנתונה בקשיים כלכליים, ונמצאת בתוכנית הבראה, יכולה להיות מוגנת מפני עיקולים ואמצעי נשייה אחרים גם כאשר מדובר בכספים המיועדים לחשבונותיה אך טרם הופקדו בהם. היא אסרה על הקמת יחידות מגורים במרינה בהרצליה וקבעה כי התנהלות הרשויות בעניין זה הייתה בלתי ראויה.

דיני משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוקצ'יה היא בעלת קו אחיד וחריג בשאלות של אימוץ ובכלל בדיני המשפחה, לפיו יש להעניק למשפחה הטבעית ולזכויות ההורים הטבעיים משקל רב יותר מאשר ניתן לו בדרך-כלל. היא פסקה בדעת מיעוט, מול שישה שופטים אחרים, שיש להחזיר את "תינוק המריבה" להוריו הביולוגים, שהתחרטו על מסירתו לאימוץ, ולא להשאירו אצל המאמצים.[27] באוקטובר 2005 פסקה, שוב בדעת מיעוט מול שישה שופטים, שאישה איננה יכולה למסור את בנה לאימוץ מבלי לגלות את שם האב, כדי שניתן יהיה להשיג את הסכמתו.[28] עוד פסק-דין שבו הייתה פרוקצ'יה במיעוט עסק בהפרדת ילדים מאמם, שטיפלה בהם היטב, משום שתחת השפעתה פיתחו ניכור רב לאביהם. בניגוד לרוב (הגברי), סברה פרוקצ'יה שאין בכך כדי להצדיק שליחת ילדים למוסד לזמן של חודש. מטרת ההעברה למוסד הייתה, לפי לשון שירות הרווחה, "על מנת לנתקם מהלחצים שמפעילה האם, לאפשר תקופת רגיעה ולאבחן את מצבם ולאפשר בנייה של דפוסי קשר בריאים עם שני ההורים".[29] בדיון הנוסף, בהרכב מורחב, הפכה דעתה לרוב, כשהצטרפו לדעתה גם נשיא ביהמ"ש העליון השופט אהרן ברק והשופט מישאל חשין, אולם גם בדיון זה הביעה פרוקצ'יה גישה מחמירה יותר לגבי הנסיבות שבהן יופרד ילד מאמו.[30] פרוקצ'יה הורתה להחזיר ילדים אל אמם באיטליה לאחר שנחטפו על ידי אביהם והובאו לישראל, וקבעה שהחריג של רצון הילד באמנת האג צריך להתפרש באופן צר. בהתייחס לעובדה שקודם לכן חטפה האם את הילדים מישראל לאיטליה וכי בית משפט איטלקי נמנע מלהשיב את הילדים לישראל בהתאם לאמנת האג בגלל הנימוק שישראל היא מדינה מסוכנת כתבה: "לא התעלמתי גם מן העובדה כי ההליכים המשפטיים שניהל האב על פי האמנה באיטליה לצורך החזרת הילדים החטופים לישראל עשויים להעלות השגות באשר לאופן התנהלותם של אותם הליכים ובאשר לתוצאות השיפוטיות שנתקבלו בהם. כל אלה אינם גורעים, כהוא זה, מחובתו של בית משפט בישראל לקיים את הוראות האמנה כלשונן וכרוחן. בית המשפט בישראל אינו יושב כערכאת ערעור על בתי המשפט באיטליה, וגם אם סבור הוא כי נסיבות העניין היו מצדיקות כי תתקבל תוצאה שיפוטית אחרת בהליכים שהתנהלו באיטליה על פי האמנה, עליו לכבד את פסיקת הארץ האחרת, כדרך הכבוד ההדדי המתחייב בין המדינות השותפות לאמנה".[31]

לגבי מזונות לילדים נחשבת פרוקצ'יה כמי שהביאה מהפכה בנושא בישראל‏[32] כאשר במקרה ראשון דחתה ערעור על פסק דין של השופטת חנה בן עמי שקבעה שיש להתחשב בהכנסות האשה בקביעת מזונות הילדים‏[33] ובמקרה שני הקטינה מזונות ילדים בהתבסס על אותו עקרון‏[34].

משפט פלילי ומשמעתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום הפלילי ניתן להבדיל אצל פרוקצ'יה בשני קווים מנוגדים: קו אחד בסוגיות של עיקרון ודיון וקו הפוך בשאלות פרקטיות של מעצרים, הרשעה וענישה.

בשאלות העקרוניות והדיוניות, נוטה פרוקצ'יה להגנת הנאשמים: בדעת מיעוט, קבעה פרוקצ'יה לבדה מבין 7 שופטים, כי אין לבטל את הכלל האוסר על העדת שותף לפשע במשפט פלילי בטרם נסתיים משפטו. לגישתה, ההכרעה בנושא מסורה לערכאה הדיונית, אשר תכריע אם לדחות את מועד ההעדה בכל מקרה לפי נסיבותיו. בתיק תקדימי אחר קבעה פרוקצ'יה, לראשונה במשפט הישראלי, כי התביעה נדרשת להעביר לסנגוריה גם חומר של האזנות סתר.[דרוש מקור]

בשאלות של מעצר, הרשעה וענישה, נחשבת פרוקצ'יה לשופטת קשוחה. היא ממעטת לזכות, מחמירה בעונשים וידה קלה במעצר עד תום ההליכים והארכות מעצר, שם היא ממעטת לאשר חלופות מעצר. הקו המחמיר בו היא נוקטת מנוגד לגישה המקלה לדיני המאסר והזיכוי, המזוהה בעיקר עם השופטים דורנר ולוי. פרוקצ'יה נוהגת להצטרף לפסקי דין מרשיעים או מחמירים, אך כותבת דעות חולקות ארוכות ומנומקות לפסקי-דין מזכים או מקלים של שופטים אחרים.

מעצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, פרוקצ'יה מרבה לאשר מעצר עד תום ההליכים והארכות מעצר וממעטת לאשר חלופות מעצר. במקרה מסוים, קבעה פרוקצ'יה כי ניתן לעצור אדם למרות שהראיות נגדו הן התבטאויות של שותפים לפשע, שעשויות להתגלות כבלתי קבילות אם השותפים יימנעו מלהעיד במשפט. פסיקתה התבססה על הנימוק, כי קיים סיכוי שהשותפים יעידו, ולכן הודעותיהם יהפכו קבילות.

הרשעה - ראיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדעת מיעוט בו פרוקצ'יה בקשה להשאיר על כנה הרשעה אשר עמיתיה ביטלו מחמת הספק, הסבירה את עמדתה לגבי המקום בו יש מקום לערכאת הערעור להתערב בחומר הראיות‏[35]:

"הערכת הראיות מבחינת מהימנות ומשקל מתבססת על התרשמות אינטואיטיבית ממהימנותם של העדים והגרסאות, כשהיא אחוזה ומשולבת בניתוח רציונלי של תוכן דבריהם ומידת התמזגותם זה עם זה. הגרסאות נבחנות הן במישור דרך הצגתן ואופן הבעתן – ולכך מתייחסת ההערכה האינטואיטיבית; כן הן נבחנות במישור תוכנן – ולכך נוגע הניתוח הרציונלי של הגרסה מבחינת מידת היתכנותה של התיזה המושמעת. ... ההתרשמות האינטואיטיבית מהגרסאות מצריכה התרשמות שבחושים מהעדים, מאופן התנהגותם, ודרך מתן עדותם; היא נחלתה העיקרית של הערכאה הדיונית, ואינה נתונה, ככלל, לערכאת הערעור. לעומת זאת, הניתוח הרציונלי של הגרסאות, ... נתון לערכאה הדיונית ולערכאת הערעור כאחד. בעניין זה, יתרונה של הערכאה הראשונה על פני השנייה אינו בולט."

כן הסבירה את עמדתה לגבי דרך הערכת חומר הראיות:

"נקודת מוצא נוספת המכוונת את הערכאה השיפוטית בהערכת הראיות בנויה על ההנחה כי תשתית ראייתית להוכחת פרשה כלשהי לעולם לא תהא פסיפס מהוקצע ומלוטש שבו כל אבן קטנה נמצאת במקומה, בצבעה המתאים, ובהשתלבותה המושלם עם מכלול האבנים האחרות היוצרות את התמונה. לעולם, תמונת הפסיפס תימצא חסרה באבנים להשלמתה. הוויות החיים הן מורכבות, הזיכרון האנושי של העדים מוגבל, האפשרות לטעות היא אנושית גם בגרסת אמת, והיכולת לדלות את מלוא הנתונים הנוגעים למסכת עניינית אחת הינה מוגבלת מעצם טיבה. נדיר, על כן, למצוא תשתית ראייתית כלשהי שאין בה חסר, הנקייה מבקיעים, מסתירות, ומאפשרות להצגת היפותזות שונות הנוגדות את הגרסה המושמעת, שעשויות היו אולי להתקיים. עימותן של גרסאות עובדתיות שנשמעו מפי עדים עם השערות שונות למציאות דברים היפותטית העשויה לקעקע אותן היא כמעט בלתי מוגבלת. דרך הערכתן של הראיות בידי ערכאה שיפוטית מניחה, אפוא, כי התשתית הראייתית לעולם אינה מעשה אמן מושלם שאין בו פגם. משהו עלול להשאר חסר, בלתי נהיר, בלתי מוסבר, ואפשר אף סותר נקודות כאלה ואחרות בגרסה שנתקבלה כגרסת אמת."

במקרה אחר, בו ביקש השופט לוי לזכות אחד משלושה אחים שהורשעו ברצח על חילול כבוד המשפחה, לאחר שסבר שהגרסה לפיו רק סייע בהעלמת הגופות לאחר הרצח היא אפשרית, כתבה פרוקצ'יה פסק-דין נגדי המרשיע את אותו אדם לאחר ניתוח ארוך ומפורט של חומר הראיות. במקרה זה גיבשה פרוקצ'יה רוב, לאחר שהשופטת נאור הצטרפה לדעתה.[36] בפרשה נוספת כתבה פרוקצ'יה חוות-דעת ארוכה שחלקה על דעתו של השופט לוי בעניין זיכוי אדם מעבירות של זיוף מסמכים. גם במקרה זה הצליחה פרוקצ'יה לגבש רוב להרשעה, לאחר שהשופט ג'ובראן הצטרף לפסק-דינה.[37]

רשלנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדעת מיעוט, ביקשה פרוקצ'יה לזכות מנהלת בית ספר מאשמת גרימת מוות ברשלנות וכתבה:

הטלת אחריות פלילית על מנהלת בית הספר בנסיבות מקרה זה עלולה להביא לטשטוש גבולות האחריות לפגמים מובנים במבנה בית הספר בין הדרג החינוכי הממונה, לבין הדרג המקצועי, המופקד מעצם אחריותו על תקינות מבני בתי הספר. טשטוש תחומים זה אינו מצטמצם להטלת אשם מוסרי כבד על איש חינוך לעוולה שקצרה ידו מלהושיע לתיקונה; הוא עלול לפגוע ברמת פעולתה של מערכת החינוך, ובביטחונם הפנימי של אנשי חינוך בעבודתם החינוכית, ולהסיט את מרכז כובדה של האחריות לבטיחות במבני מוסדות החינוך מכתפיהם של אנשי המקצוע בתחום ההנדסה, התכנון והבינוי לכתפיהם של אנשי החינוך, שעניין זה אינו מצוי במוקד תפקידם, ואינו נכלל במסגרת כישוריהם."

בהתאם לכך, חלקה פרוקצ'יה על עמיתיה גם בעניין האחריות של סגן מנהל מחלקת החינוך ברשות המקומית אותו דרשה להרשיע, בכותבה עליו:

"היה מכוח תפקידו ממונה על מחלקת בדק בית, ונושא באחריות "מיניסטריאלית" לאופן תפקודה. גם אם לא היו בידו כישורים מקצועיים ספציפיים להכריע בנושאים ההנדסיים המקצועיים גופם, משהגיעו לידיו התרעות חמורות מגורמי חינוך בבתי ספר ביחס לסיכונים הנובעים מהחלונות, הייתה מוטלת עליו אחריות ישירה למצות את בחינת העניין עד תום על ידי הגורמים המקצועיים"‏[38].

פרשנות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיון על מאבטח שקיבל שוחד תמורת קידום בתור סברה פרוקצ'יה בהתאם לדעה המחמירה, שלא נתקבלה, שיש לפרש את המונח "עובד ציבור" על פי תכלית החוק ועל כן יש להרשיעו לא רק בלקיחת שוחד כדעת הרוב, אלא גם בשימוש לרעה בכוח המשרה.

בפסק דינה הסבירה פרוקצ'יה מדוע יש להעדיף פרשנות על פי תכלית החוק ולא באופן מצמצם בהתאם לעקרון החוקיות, שיוצגה באופן החד ביותר על ידי השופט אשר גרוניס, בדברים אלו:

"הפרשנות התכליתית של מעשה חקיקה צופה מעצם טיבה את פני העתיד, ומעגנת אל תוכה את הצורך המובנה להתאים את ההסדר החקיקתי לעיתות הזמן המשתנות, ולצרכים החברתיים המתהווים מעת לעת, הכל במסגרת המטרה שאותה מבקש החוק להשיג. שילובם של הצרכים המשתנים במסגרת תכלית החוק איננו רק מתיישב עם מטרת החוק. הוא מובנה בליבת התכלית עצמה, והוא עצם מעצמיה. ניתוק התכלית מהצרכים המשתנים ומהדינמיקה המשתנה של החיים מקפיא את המטרה בנקודת זמן היסטורית, שההיצמדות אליה עלולה לפגוע בהשגת מטרת החוק, ולהביא להחטאת היעד אותו התכוון מעשה החקיקה להשיג. במסגרת האופציות הלשוניות האפשריות של נוסח הכתוב, כך יש וראוי ליישם את תכלית החוק כדי להגשים באופן אמיתי ומלא את יעדיו."‏[39]

במקרה אחר היא חלקה על פסק-דין של השופט ג'ובראן, אשר זיכה אדם מגניבה כיוון שגנב נכסים שהועברו לו במסגרת עסקה לא חוקית, ועל פי פשוטו של מקרא החוק אינו מגדיר מקרה כזה כעבירה. בעניין זה הצליחה פרוקצ'יה לגבש רוב, לאחר שהנשיא ברק הצטרף לעמדתה.‏[40]

ענישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוקציה נחשבת למחמירה בעונשים. כך, למשל, קבעה בדעת מיעוט כי אין להמיר בעבודות שירות עונש מאסר בפועל שהושת על נהגת שהורשעה בגרימת מוות ברשלנות.[41]

דוגמה נוספת היא פסק-דין שניתן בהרכב מורחב של 7 שופטים, ובו נקבע כי אם בית משפט הטיל על נאשם עונש עבודות שירות והנאשם לא מילא את צו ביהמ"ש, ולאור זאת עונש זה בוטל, לא ניתן לגזור עליו עונש אחר תחת עבודות השירות. פרוקצ'יה, בדעת מיעוט יחידה, סברה כי ניתן לגזור על הנאשם עונש אחר. בעקבות פסק-הדין, הועבר חוק בכנסת אשר שינה את הדין, ואימץ את גישתה של פרוקצ'יה.[דרוש מקור]

גם בהחלטות משמעתיות נוטה פרוקצ'יה לשפוט לחומרה, ונוקטת במקרים רבים יחסית באמצעי המשמעת של פיטורים ופסילה ארוכה מעבודה בשירות המדינה. החלטות אלה נומקו על-ידה בצורך לשמור על טוהר השירות הציבורי, שמשקלו בדין הציבורי עולה על נסיבותיהם האישיות של המורשעים. עמדה זו קיבלה ביטוי מיוחד בפרשת אוניברסיטת לטביה, שבה דנה פרוקצ'יה בחלק גדול מן הערעורים המשמעתיים שהגיעו אל בית המשפט העליון.

אשר לענישת קטינים, הציגה פרוקצ'יה גישה מאזנת: במקרה בו נותרה פרוקצ'יה במיעוט, קבע השופט גרוניס כי אין להרשיע קטינים ערַבים אשר הודו כי התפרעו במזרח ירושלים והשתתפו בתקיפת שוטר, וזאת בשל נימוקים שיקומיים. פרוקצ'יה לא קיבלה עמדה זאת, וקבעה כי יש להרשיע את הקטינים בשל חומרת העבירות והאלימות שהפעילו. לעומת זאת, בפרשה אחרת, קבעה פרוקצ'יה - שוב בדעת מיעוט - כי יש להקל בעונשם של קטינים שנשפטו ל-18 שנות מאסר על עבירות מין. פרוקצ'יה הדגישה בפסק-דינה זה, כי יש מקום להביא בחשבון בעניינם של קטינים את המטרה השיקומית, וקבעה שבמקרה זה לא ניתן משקל מספיק לצורך השיקומי, ונגזר עונש שחומרתו חורגת מעל ומעבר לענישה הנוהגת לעניין קטינים בעבירות מסוג זה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בג"ץ 2597/99 טושביים נ' שר הפנים (31.5.2004)
  2. ^ בג"ץ 6427/02
  3. ^ בג"ץ 6298/07
  4. ^ בג"ץ 8186/03
  5. ^ בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (6.4.2006)
  6. ^ בג"ץ 6751/04 סבג נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (29.11.2004)
  7. ^ בג"ץ 1555/05 לוי נ' בית הדין האזורי מחוז תל אביב (16.7.2009)
  8. ^ בג"ץ 1034/09
  9. ^ בג"ץ 2245/06
  10. ^ בר"ם 696/06
  11. ^ 11.0 11.1 רע"א 10520/03, פסקה 1 בפסק דינה של פרוקצ'יה
  12. ^ רע"פ 2660/05
  13. ^ בג"ץ 316/03, פסקה 2 בפסק דינה של פרוקצ'יה
  14. ^ עע"ם 3829/04, פסקה 12
  15. ^ בג"ץ 10203/03
  16. ^ בג"ץ 5211/04
  17. ^ בג"ץ 6358/05
  18. ^ בג"ץ 10356/02 וראו גם בג"ץ 3435/05
  19. ^ בג"ץ 7444/03
  20. ^ א"ב 11280/02
  21. ^ בג"ץ 5261/04
  22. ^ יהונתן ליס, דיכטר: נגביל התערבות בג"ץ בהחלטות הממשלה, באתר הארץ, 26 באוקטובר 06
  23. ^ בג"ץ 6840/01
  24. ^ בג"ץ 885/07
  25. ^ ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ (5.2.2003)
  26. ^ ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש (25.6.2007)
  27. ^ בע"מ 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ הקטין נ' ההורים הביולוגים (21.4.2005)
  28. ^ בע"מ 5082/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (26.10.2005)
  29. ^ רע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני (20.6.2002)
  30. ^ דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני (12.7.2004)
  31. ^ בע"מ 672/06 אבו עראר נ' רגוזו (15.1.2006)
  32. ^ עו"ד יעל גיל, מזונות ילדים במדינת ישראל, אתר המחברת
    החלת השוויון בנושא מזונות, אתר ליהיא כהן דמבינסקי
    טל שחף, המציאות, הלכה למעשה, אתר הורות שווה
  33. ^ בע"מ 5750/03, אוחנה נגד אוחנה
  34. ^ בע"מ 2433/04, צינובוי נגד צינובוי
  35. ^ ע"פ 10100/07, פסק דין מ-24 במרץ 2010, סעיפים 3,4 בחוות דעתה של פרוקצ'יה
  36. ^ ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (28.5.2007)
  37. ^ ע"פ 8721/04 אוחנה נ' מדינת ישראל (17.6.2007)
  38. ^ רע"פ 1007/05
  39. ^ דנ"פ 10987/07
  40. ^ ע"פ 2597/04 רויטמן נ' מדינת ישראל (19.1.2006)
  41. ^ רע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל (17.6.2007)


יושבי ראש ועדת הבחירות המרכזית
מנחם דונקלבלוםיצחק אולשןשמעון אגרנטיואל זוסמןצבי ברנזוןמשה לנדויאלפרד ויתקוןחיים כהןאליהו מנימשה עציונייצחק כהןמאיר שמגרגבריאל בךמרים בן פורתאליעזר גולדברגאברהם חלימהתיאודור אוראליהו מצאמישאל חשיןדליה דורנריעקב טירקלדורית בינישאליעזר ריבליןאילה פרוקצ'יהמרים נאוראליקים רובינשטיין Knesset building.jpg