אילוקוס
 | |
| מדינה |
 הפיליפינים |
|---|---|
| בירת המחוז | סן פרננדו |
| העיר הגדולה | סן קרלוס |
| שטח | 13,012.6 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ במחוז | 5,301,139 (1 במאי 2020) |
| קואורדינטות | 16°37′00″N 120°19′00″E / 16.616666666667°N 120.31666666667°E |
  | |
מחוז אִילוֹקוֹס (באילוקנו ובטאגאלוג: Ilocos) הוא אזור מינהלי של הפיליפינים ברמת מחוז, ונקרא גם "מחוז I" (אחת, בספרות רומיות). המחוז כולל את החלק הצפון-מערבי של האי לוזון, וחלק ממישור מרכז לוזון, בעיקר באזור פנגסינן. הוא גובל במחוז קורדיליירה במזרח, בעמק קגאיאן בצפון מזרח ובדרום מזרח, ובמרכז לוזון בדרום. במערב המחוז גובל בים סין הדרומי.[1]
המחוז כולל ארבע פרובינציות (אילוקוס נורטה, אילוקוס סור, לה אוניון ופנגסינן) וכן עיר עצמאית אחת (דגופן). המרכז המנהלי של המחוז שוכן בסן פרננדו, לה אוניון, ואילו היישוב הגדול ביותר הוא העיר סן קרלוס. ממפקד האוכלוסין של שנת 2000 עלה כי השפות העיקריות המדוברות באזור הן אילוקנו (64% מכלל האוכלוסייה באותה תקופה), פנגסינן (32.5%), וטאגאלוג ושפות אחרות (3.21%).[2]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תושבי האזור המוקדמים ביותר הידועים הם העמים המכונים בפיליפינים נגריטוס. אלו נדחקו על ידי גלים של מהגרים אוסטרונזיים שחדרו לרצועת החוף הצרה. איטנגים (איגורוט) התיישבו בפנים החוף, אילוקנים בצפון, פנגסיננים בדרום, וזַמבָּלים באזורים הדרום-מערביים ביותר באילוקוס.
היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
היה מסחר בזהב שנכרה בהרי קורדיליירה, דרך אזור לויאג נה קבולואן (היום בפנגסינן),[3] [4] וגם ביישוב הסמוך אגואו, שחופיו באותה תקופה היו נוחים לנמל טוב לכלי שיט זרים.[5][6]
נחפרו ממצאים המעידים על סחר בין נמל אגו לבין סין: שברי כדים וחרסינה שנחשפו באתר הכנסייה הקתולית במהלך שיפוצה – והם שמורים במוזיאון אילוקו (Museo de Iloko).[5] עם הזמן הקימו דייגים יפנים את היישוב היפני הראשון בפיליפינים באילוקוס, וכך עברו כישורים וטכנולוגיות דיג אל האוכלוסייה המקומית.[5]
התקופה הקולוניאלית הספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה־16 הקימו הספרדים מושבות בפיליפינים ולנצל את אוכלוסיית הילידים, בין היתר באמצעות מיסיון והמרת דת המקומיים לקתוליות. העיר ויגאן בפרובינציית אילוקוס סור הייתה בעת ההיא מושב הבישוף, ונקראה נואבה סגוביה. עם זאת, בני האילוקנו בחלקים הצפוניים של המחוז לא המירו את דתם בקלות, והאזור הצפוני נותר רווי טינה לספרד. טינה זו התפרצה בנקודות שונות בהיסטוריה של אילוקוס בצורת מרידות, בעיקר אלו של אנדרס מאלונג ופאלאריס מפנגסינן, דייגו סילאנג ואשתו גבריאלה סילאנג ב־1762, ומרד באסי במאה ה־19. עם זאת, היו אלה הפנגסיננים בדרום שהיו האחרונים שהחזיקו מעמד בהתנגדות לספרדים.[7]
התקופה הקולוניאלית האמריקאית ומלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1901, האזור עבר לשלטון קולוניאלי אמריקאי, ובשנת 1941, נכבש בידי הצבא היפני הקיסרי.
במהלך 1945, בסוף מלחמת העולם השנייה, חילות חבר העמים הפיליפיני בשילוב עם הצבא האמריקאי, וכן לוחמי גרילה מבני האילוקנו ופנגסינן, שחררו את מחוז אילוקוס מידי היפנים.
תקופת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמה נשיאים של הרפובליקה של הפיליפינים הגיעו ממחוז אילוקוס: אלפידיו קירינו, פרדיננד מרקוס ופידל ראמוס. פרובינציית פנגסינן הועברה על ידי פרדיננד מרקוס ממחוז מרכז לוזון למחוז אילוקוס ב־1973; לאחר מכן קבע מרקוס מדיניות הגירה מכוונת של אילוקנים אל פנגסינן, לדילול תושבי פנגסינן הילידיים.[8] מרקוס צירף גם את הפרובינציות אברה, מאונטיין פרובינס, ובנגט למחוז אילוקוס, במטרה להרחיב את השפעת האילוקנים בקרב העמים הילידיים של אזור הקורדיליירה.[9]
תקופת הממשל הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרות זכויות אדם תועדו במחוז אילוקוס בתקופת המשטר הצבאי של מרקוס, למרות התפיסה הרווחת כאילו המחוז תומך בשלטון מרקוס מטעמים עדתיים.[10] בפרובינציית אילוקוס נורטה תועדו עינויים ורציחות של חקלאים ושל ילדים.[10]
אילוקנים רבים התנגדו לשלטון מרקוס, ובהם הארכיבישוף הקתולי יליד אגואו, אנטוניו מבוטס, שדיבר נגד עינויים והרג של עובדי כנסייה.[11] [12] הסטודנטים רומולו וארמנדו פלבאי מסן פרננדו מחו נגד הדיקטטורה, עונו עד מוות במחנה צבאי בפמפנגה, ולימים זכו בכבוד כקדושים מעונים במאבק נגד הדיקטטורה באנדרטת בנטאיוג נג מגה באיאני (אנ') של הפיליפינים.[13]
העברת פרובינציות למחוז קורדיליירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר הוקם מחוז קורדיליירה בתקופת שלטונה של קורסון אקינו, הועברו הפרובינציות של אברה, מאונטיין פרובינס ובנגט למחוז החדש.
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מחוז אילוקוס מכיל שני אזורים גאוגרפיים מנוגדים. הפרובינציות אילוקוס נורטה ואילוקוס סור תופסות את המישור הצר בין רכס ההרים המרכזי של קורדיליירה לבין ים סין הדרומי, בעוד שפנגסינן תופסת את החלק הצפון מערבי של מישור מרכז לוזון העצום, עם הרי זמבלס כגבול המערבי הטבעי שלה.
מפרץ לינגאיין הוא גוף המים הבולט ביותר בפנגסינן, והוא מכיל מספר איים, כולל הפארק הלאומי מאה האיים. מצפון לאילוקוס נמצא מצר לוזון.
נהר אגנו עובר דרך פנגסינן מבנגט, זורם לדלתא רחבה בסביבות לינגאיין ודגופן, ונשפך למפרץ לינגאיין.
הר סיקאפו הוא בין הנקודות הגבוהות במחוז.
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחלק הדרומי של המחוז, ובמיוחד בפנגסינן, מבוססת הכלכלה על תעשיית חקלאות ושירותים; בחלק הצפוני של המחוז מבוססת הכלכלה על חקלאות. בפנגסינן יש עסקים אגרו־תעשייתיים, כגון גידול ועיבוד דגי אכנס כסוף (בַּאנְגוֹס), גידול בעלי חיים, ייצור ממרח דגים (בַּגונג), ועוד. בפרובינציות אילוקוס נורטה ואילוקוס סור מגדלים בעיקר אורז, טבק, תירס, קני סוכר, ופירות; כמו כן, מגדלים בעלי חיים כגון חזירים, תרנגולות, עיזים, וקראבאו (תאו מים).
61% מסך המס הנגבה במחוז מגיע מפנגסינן.[14]
המחוז עשיר במלאכות יד, ומפורסם בשמיכות ארוגות ובמוצרי קדרות.[15]
דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שטחי אילוקוס הם המולדת ההיסטורית של האילוקנים. במפקד האוכלוסין של שנת 2000 היוו האילוקנים 64% מאוכלוסיית המחוז, פנגסינאנים 32.5%, וטאגאלוגים 3%.[2]
האוכלוסייה היא ברובה קתולית, אך בצפון המחוז יש גם קהילה פרוטסטנטית אדוקה. יש מיעוטים של בני דתות אחרות, כגון Iglesia ni Cristo, מורמונים וכדומה. יש גם החזקה באמונות אנימיסטיות מסורתיות, במיוחד באזורים כפריים. קהילות הסוחרים הסיניים וההודיים מכילות בעיקר בודהיסטים, טאואיסטים והינדים.
תרבות ואמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין הבולטים באמנים שחיו במחוז: הסופר והאקטיביסט איסבלו דה לוס רייס מוויגאן, שעזר להוציא לאור את הנוסח המוקדם ביותר הקיים של ביאג ני לאם-אנג (אנ'), יצירה אפית של בני האילוקנו; פעיל ומנהיג מתקופת המהפכה הפיליפינית, חואן לונה; וקרלוס בולוסאן יליד בינלונן, שחיבר את הרומן America is in the Heart, שעליו כתב העורך האמריקאי קארי מקוויליאמס כי הוא "הטקסט הבולט של החוויה הפיליפינית־אמריקאית".[16]
במחוז התגוררו מספר אמנים לאומיים של הפיליפינים, ובהם האמן הלאומי לתיאטרון סוורינו מונטנו, שזכה בתואר בשנת 2001,[17] והאמנית הלאומית למחול לוקרסיה רוסס קסילג, אשר זכתה בתואר בשנת 1989.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Overview of the Region | DepEd RO1".
- ^ 1 2 "Ilocos Region: To Reach Five Millionth Mark in Nine Years (Results from the 2000 Census of Population and Housing, NSO); Table 8. Language/Dialect Generally Spoken in the Households: Ilocos Region, 2000". Philippine Statistics Authority. 31 בינואר 2003. אורכב מ-המקור ב-28 באפריל 2003. נבדק ב-29 במרץ 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Panela, Shaira (2017-03-19). "Looking into the past through the eyes of the future". Rappler (באנגלית אמריקאית). ארכיון מ-2022-01-03. נבדק ב-2022-01-03.
- ^ Scott, William (1974). The Discovery of the Igorots. Quezon City: New Day Publishers. p. 58. ISBN 9711000873.
- ^ 1 2 3 Sals, Florent Joseph (2005). The History of Agoo: 1578-2005 (באנגלית). La Union: Limbagan Printhouse. p. 80.
- ^ Mendoza-Cortes, Rosario (1974). Pangasinan, 1572-1800. Quezon City: University of the Philippines Press.
- ^ Culture and History by Nick Joaquin
- ^ "Presidential Decree No. 1, s. 1972". 24 בספטמבר 1972. נבדק ב-27 במאי 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Presidential Decree No. 224, s. 1973". 22 ביוני 1973. נבדק ב-5 בנובמבר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 "Ilocanos remember dark days of martial law, vow to continue fight". 2 באוקטובר 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Honoring Davao's Contributions to the Struggle for Rights, Freedom". Bantayog ng mga Bayani. 23 בפברואר 2018. ארכיון מ-2018-02-28. נבדק ב-8 בפברואר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Maglana, MAgz (2017-07-10). "VOICES FROM MINDANAO: Fear is not a good foundation for getting Mindanao out of the rut". MindaNews. אורכב מ-המקור ב-2020-02-08. נבדק ב-8 בפברואר 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "PALABAY, Armando D. - Bantayog ng mga Bayani". bantayog.org. 18 בינואר 2017. נבדק ב-2020-01-22.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "National Statistical Coordination Board". אורכב מ-המקור ב-14 ביוני 2006. נבדק ב-2 ביולי 2006.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "PROFILE OF REGION 1". www.dti.gov.ph. נבדק ב-2021-11-05.
- ^ "America Is in the Heart: A Personal History" by Carlos Bulosan (Introduction by Carey McWilliams) (אורכב 23.08.2010 בארכיון Wayback Machine), University of Washington Press, washington.edu
- ^ "Archived copy". www.ncca.gov.ph. אורכב מ-המקור ב-28 בספטמבר 2007. נבדק ב-11 בינואר 2022.
{{cite web}}: (עזרה); (עזרה)