אילי קאופמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אילי קאופמן
בלי מסגרת
מפגש בקהיר, בין עלי סאלם ואילי קאופמן, במסגרת סדרת מפגשים שערכה תנועת אימהות ונשים למען שלום עם מחנה השלום המצרי, שהתקיימו בשנת 1998
לידה 23 בפברואר 1954 (בת 66)
תל אביב יפו
לאום ישראלי
תחום יצירה עיצוב, קולנוע

אילי קאופמן (נולדה ב-23 בפברואר 1954) היא מעצבת משחקי חשיבה, במאית קולנוע ורעיונאית בעברה. באוקטובר 1996 הקימה עם מירב אורן את תנועת אימהות ונשים למען שלום. התנועה קמה בעקבות מהומות מנהרת הכותל, שגבו קורבנות רבים מקרב חיילי צה"ל. מטרת התנועה הייתה להעלות לסדר היום את קולן של האימהות בדרישה מראש הממשלה שלא יהפוך אותן "לאימהות השכולות של מחר". התנועה, שהתרחבה במרוצת הזמן, העניקה השראה לצמיחתה של תנועת ארבע אמהות, שהחלה לפעול בעקבות אסון המסוקים שאירע בפברואר 1997, ולתנועת פרופיל חדש שקמה בשנת 1998.‏[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילי קאופמן נולדה בתל אביב לננדי ומירי רוזנבאום, אחות של גבריאל רוזנבאום ותמי אליעזר. היא נולדה בקומה הראשונה ברחוב המגיד 5 א', בדירה שבה גדל החל משנת 1931 יצחק רבין בילדותו במשך כעשור.[2] בשנת 1949 רכשו את הדירה הוריה של קאופמן, ולאחר מות האב, המשיכה אמה להתגורר בה עד יום פטירתה בחודש אפריל 2019.

למדה בעירוני א' במגמה מזרחנית ושירתה בצבא בבור של חיל האוויר. לקראת תום שירותה הצבאי נישאה לפרסומאי מיקי קאופמן ובשנת 1980 נולדה ביתם רוני, צלמת במקצועה. לאחר שחרורה מהצבא למדה לתואר ראשון בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.

לקראת סיום לימודיה בשנת 1979, לאחר שסיימה את סרטה 'שתיקה הולכת ונמשכת של משורר', החלה לביים סרטים דוקומנטריים קצרים על פי תסריטים שכתבה, עבור הטלוויזיה החינוכית. שנתיים מאוחר יותר, החלה לעבוד במשך מספר שנים כרעיונאית במשרד הפרסום אריאלי ובפרסום או קיי. במקביל לעבודתה, למדה אמנות במשך שנתיים במדרשה לאמנות (היום בית ברל) ולאחר מכן למדה מוזיקה אתנית במשך שנתיים, באוניברסיטת בר-אילן והתמחתה בתיפוף על כלי הקשה אתניים. בשנים האחרונות של שנות ה-80 של המאה ה-20, עבדה כרעיונאית עצמאית עבור חברות שונות.

באוקטובר 1987 פנה אליה עורך מוסף "7 ימים" אדם ברוך, שידע על חיבתה לתשבצי היגיון, והציע לה לחבר תשבצים כאלה עבור המקומון "ירושלים" מקבוצת ידיעות אחרונות. היא נענתה בחיוב וסיפקה במשך כשנתיים עשרות רבות של תשבצים שהופיעו באופן קבוע בעיתון, תחת הכותרת "קוד-קוד".

בשנת 1989 כתבה את השיר "פוקר על הבוקר", שהלחין צוף פילוסוף. שיר זה נכלל באלבומה השלישי של סי היימן, "עובדים בכביש", וברצועת הקליפים של זהו זה!.[3]

החל משנת 1990 החלה לעצב ולייצר משחקי חשיבה וקנתה לה שם בתחום בישראל ומחוצה לה.

יצירתה הקולנועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת הלימודים האחרונה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב החל להתגבש סרטה "שתיקה הולכת ונמשכת של משורר" - עיבוד שיצרה לסיפור של א.ב. יהושע הנושא אותו שם. הסרט עוסק במערכת יחסים מורכבת בין משורר מזדקן שגזר על עצמו שתיקה "כי הניגון אבד לו" לבין בנו החריג, שמגלה אט אט את השירים שכתב אביו ואת השפעתם עליו. הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה בסינמטק תל אביב. את דמות האב גילם המשורר שמשון חלפי, אביה של רחל חלפי ואחיו של אברהם חלפי, ואת דמות הבן גילם אייל נוגה. הסרט זכה במענק כספי ממשרד המסחר והתעשייה.

לקראת סיום לימודיה בשנת 1979, החלה לביים סרטים דוקומנטריים קצרים על פי תסריטים שכתבה, עבור הטלוויזיה החינוכית. רוב הסרטים הללו עסקו בנושאים הקשורים במעורבות חברתית, חדשנות בתחום החינוך, וזכויותיהם של אנשים עם צרכים מיוחדים. סרטה "הכפר השוודי", לדוגמה, עוסק בהווי היומיומי של החוסים במקום, הסובלים מבעיות פיזיות ושכליות קשות. הסרט מצולם דרך עיניה של עידית, מדריכה טיפולית, המתמודדת הן עם קשייהם של החוסים מחד והן עם קשיי הטיפול המאתגרים הניצבים בפניה מאידך.

בשנת 1981 קיבלה מענק כספי על תסריט מקורי שכתבה, "האוניות של רוני".

פעילותה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיכה לזכרו של יצחק רבין שעיצבה אילי קאופמן
נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ואשתו הילרי, עונדים את הסיכה לזכרו של יצחק רבין באירוע שנערך לכבוד יום הולדתו ה-77 בבית הלבן

בשנת, 1996 הקימה את תנועת אמהות ונשים למען שלום, שזכתה לסיקור נרחב באמצעי התקשורת בשל פעילותה הענפה לקידום השלום. בשנות קיומה של התנועה יזמה מספר פרויקטים.

יצירת סיכת שלום לזכרו של יצחק רבין[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמוך למועד הקמת התנועה, עיצבה אילי קאופמן סיכה לזכרו של יצחק רבין, שבה מופיע הכיתוב: "לא נשכח, 4 נובמבר 1995".[4] התנועה הפיקה למעלה מ-100,000 סיכות שנמכרו כולן לקהל הרחב במחיר של 10 שקלים. ההכנסות ממכירתן הוקדשו למימון המודעות הרבות שהתפרסמו בעיתונות ולפעילות השוטפת של התנועה. במהלך הזמן הפכה הסיכה לסמלה של התנועה. בחודש מרץ 1999 ענדו נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ואשתו הילרי את הסיכה, באירוע שנערך בבית הלבן לכבוד יום הולדתו ה-77 של יצחק רבין.

אצירת תערוכה עשרים שנה לשלום עכשיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכה 20 שנה לשלום עכשיו. מימין צלי רשף ומשמאל אבשלום וילן

במלאת 20 שנה לתנועת שלום עכשיו, ביקשה התנועה מארגוני שמאל שונים להציע ולגבש רעיון שיציין את מאבקה של שלום עכשיו לקידום השלום במהלך שנות פעילותה. אילי קאופמן, שהייתה פעילה בתנועת שלום עכשיו, הגתה את הרעיון לקיים תערוכה של כרזות שהפיקה שלום עכשיו במהלך השנים, שדרכן ניתן יהיה לעקוב באופן כרונולוגי אחר פעילות התנועה.[5] לשם כך גייסה את תנועת אמהות ונשים למען שלום, שסייעה לגבש את התערוכה למתווה הסופי שלה. בתערוכה הוצגו כרזות המלוות בקטעי עיתונות, שבהן הייתה התייחסות לאירועים השונים שהביאו השראה ליצירתן. ב-6 באפריל 1998 נפתחה התערוכה בבית הקיבוץ הארצי בתל אביב והוצגה שם עד 14 באפריל. ב-19 באפריל נדדה התערוכה לבנייני האומה בירושלים, וב-24 באפריל הוצגה בצוותא בחיפה. השחקנית סוזאנה יורק, שביקרה בארץ באותה עת עם מנהיג הלייבור הבריטי ג'רמי קורבין במטרה לקדם את שחרורו המוקדם של מרדכי ואנונו, הייתה נוכחת באירוע הפתיחה של התערוכה בבנייני האומה בירושלים.

פגישה עם מחנה השלום המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מפעילותה של קאופמן בתנועת אימהות ונשים למען שלום, יזמה עם חברותיה לתנועה, מיכל פונדק (אחותו של רון פונדק, ובתו של נחום פונדק) ומיכל חזן, פגישה עם מחנה השלום המצרי בקהיר. הפגישה קרמה עור וגידים בסיועה של משפחת פונדק.

מחנה השלום המצרי, או בשמו התקני – "אגודת השלום של קהיר", הוקם בשנות התשעים על ידי לוטפי אל-ח'ולי, איש רוח ואינטלקטואל מצרי. לאחר שנים שבהן נקט עמדות נוקשות כלפי הסכם השלום בין ישראל ומצרים, החל לשנות את עמדותיו, מתוך הבנה כי האלטרנטיבה היחידה למלחמה בין ישראל לרשות הפלסטינית היא חזרה לשולחן המשא ומתן. לקראת סוף חודש נובמבר 1998 הגיעו נציגות התנועה לקהיר וקיימו סבב פגישות בן שלושה ימים עם מחנה השלום המצרי, שבו הועלו סוגיות רבות, שעיקרן: השפעתן של תנועות השמאל בשינוי עמדות הציבור ומקבלי ההחלטות, דרכי פעולה יצירתיות לקידום השלום, וחימום השלום הקר עם מצרים. אל המשלחת הצטרפו גם שני אבות שכולים, יצחק פרנקנטל ורוני הירשזון, שהקימו את פורום המשפחות השכולות, הכוללות ישראלים ופלסטינים שאיבדו את יקיריהם כתוצאה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני.

מפגש עם יאסר ערפאת ברמאללה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1999 נפגשו פעילי שמאל, ובהם נציגות התנועה אילי קאופמן ומיכל חזן, עם נשיא הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בלשכתו ברמאללה. מטרת המפגש, על פי מארגניו, הייתה להראות לצד הישראלי כי יש שותף בצד השני ולהציג בפני הפלסטינים את פעילות תנועות השמאל בישראל.

אצירת תערוכה למען שחרור גלעד שליט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתה של אילי קאופמן, "החליפו מקומות בין ביבי וגלעד", דצמבר 2011

לאחר כמעט 6 שנים שבהן נמצא גלעד שליט בשבי, יזמו אומני מדרחוב נחלת בנימין בשיתוף פעולה עם הנהלת המדרחוב תערוכת אמנות ובה כ-100 עבודות בטכניקות שונות, שעוסקות בנושא החטיפה והשבי של גלעד שליט. התערוכה נועדה להעלות מחדש את המודעות בציבור לסוגיית שחרורו של גלעד ולהוות אמצעי לחץ על מקבלי ההחלטות. את התערוכה אצרה אילי קאופמן בשיתוף פעולה עם האמן קובי רוט. עבודתה של קאופמן, 'החליפו מקומות בין ביבי וגלעד', שהוצגה בתערוכה, זכתה לחשיפה רבה באמצעי התקשורת השונים.[6] עבודה זו היא למעשה משחק חשיבה אינטראקטיבי גדול-ממדים, המזמין את הקהל לשחק ולנסות למצוא את המהלכים הנכונים כדי לבצע את "עסקת החילופין" בין ביבי לגלעד. מתחת לקוביות מסתתרים שמות האסירים עם דם על הידיים (שבבסיס סוגיית שחרור גלעד שליט), שנחשפים ככל שהמשחק מתקדם עם תזוזתן. לדברי קאופמן, "הפחד שמאיימים עלינו כל הזמן עם האסירים זה דמגוגיה של הפחדה זולה. קשקשת. צריך לנקות מהלקסיקון את הביטוי 'עסקת שליט', שמוביל ל'סחר מכר', לבורסה ועסקאות נדל"ן".[7] התערוכה הוצגה בבית התמר בין התאריכים 27 בינואר 2011 - 15 בפברואר 2011.

יצירת משחקי חשיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1990 החלה קאופמן לעצב ולייצר משחקי חשיבה המאופיינים בקו ייחודי, הן במראם והן באריזות הקרטון החומות שלהן. בריאיון ל"ג'רוזלם פוסט" אמרה כי היא "יוצרת משחקי חשיבה שנראים כיצירות אומנות" וכן שהיא מאמצת רעיונות פילוסופיים מהספרות ומההיסטוריה, שאותם היא משלבת באופן ויזואלי בעבודותיה.[8] משחקיה הוצגו במסגרת מכון היצוא הישראלי ביריד הצעצועים הבינלאומי של נירנברג, הנחשב לגדול בעולם. הודות לכך קנתה לה שם בתחום בישראל ומחוצה לה. חברות משחקים שונות יצרו עימה קשרים מסחריים, בהן חברת פילוס הגרמנית, שרכשה ממנה את זכויות הייצור של מספר משחקים תמורת תמלוגים. בין החברות הידועות שפרסמו את משחקיה בקטלוגים שלהן חברת NEAF השווייצרית וחברת Il Gioco Creativo האיטלקית. משחקה "צעדי סוס" הוצג בכינוסים בינלאומיים וכיום הוא חלק מהאוסף הגדול בעולם של משחקי חשיבה הנמצא בספריית לילי באוניברסיטת אינדיאנה, פריט מס' 24364.[9]

מלגות ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנת 1979 קיבלה מלגה כספית מהקרן לעידוד הסרט הקצר של משרד המסחר והתעשייה, להפקת הסרט 'שתיקה הולכת ונמשכת של משורר'.[10]
  • בשנת 1981 קיבלה מלגה כספית מהקרן לעידוד הסרט הקצר של משרד המסחר והתעשייה, להפקת הסרט 'האוניות של רוני', על פי תסריט מקורי שכתבה.
  • בשנת 1983 זכה הסרט 'טרופית', שאת תסריטו כתבה במסגרת עבודתה בפרסום אריאלי, במדליית ארד בפסטיבל ניו יורק לפרסום (מקום שלישי מתוך 3,000 סרטים מרחבי העולם).[11] הסרט הוא אודות ילד ג'ינג'י שובב, השואב מקש ארוך המגולגל על זרועו את תוכנן של שקיות הטרופית שנרכשו על ידי הקהל הרב שמבלה בשפת הים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אילי קאופמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Paul Kevin Wapner, Lester Edwin J. Ruiz, Richard A. Falk, ‏Principled world politics: the challenge of normative international relations, עמוד 126, באתר גוגל ספרים.
  2. ^ בית ילדותו של רבין ברחוב המגיד 5א' בת"א, אלי אלון, 5 בנובמבר 2015
  3. ^ מילות השיר פוקר על הבוקר באתר שירונט
  4. ^ אייטם בעיתון לאישה אודות הסיכה, 'יזכור', אסי פרידמן, 6 בנובמבר 2000
  5. ^ ביום הפתיחה, 6 באפריל 1998, שודר בתוכנית החדשות של מבט ראיון עם אוצרת התערוכה אילי קאופמן.
  6. ^ ריאיון עימה אודות התערוכה ועבודתה נערך בתוכנית "ערב חדש" על ידי טלי ליפקין שחק ורונן ברגמן.
  7. ^ אמני מדרחוב נחלת בנימין מתגייסים למען גלעד שליט 26 בדצמבר, ynet
  8. ^ ‏ perplexing puzzles, מרדית' פרייס לויט, ג'רוזלם פוסט, 7 בפברואר 2008.
  9. ^ תיעוד של משחק החשיבה 'צעדי סוס' בספריית לילי באתר הספרייה
  10. ^ ראו בחוברת הסינמטק, את רשימת הסרטים שהופקו בעידוד משרד התעשייה והמסחר, עמ' 33, סרטי 1979
  11. ^ "תיקון העוול שנעשה לאילי קאופמן העולם הזה, גיליון 2416, דניאלה שמי, 21 בנובמבר 1983