אילמות סלקטיבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אילמות סלקטיבית
שם בלועזית Selective Mutism
תחום בריאות הנפש
ICD-10
(אנגלית)
F 94
DSM-5
(אנגלית)
312.23

אילמות סלקטיבית (Selective Mutism) היא תופעה פסיכיאטרית המתאפיינת בכישלון מתמשך לדבר באופן תקין במצבים חברתיים מסוימים, למרות הצלחה בשימוש בדיבור תקין (או הרבה יותר קרוב לתקין) במצבים חברתיים אחרים. אדם בעל אילמות סלקטיבית עשוי, שלא להצליח לדבר במוסד לימודיו אך כן להצליח לדבר, לפחות בלחישות, עם בני משפחתו הקרובים. במקרה בו לאדם בעל אילמות סלקטיבית יש הפרעה נוספת לשימוש בשפה (כמו גמגום, מבטא זר או אוטיזם), עדיין קיים הבדל דרמטי בהצלחתו להשתמש בשפה על פי ההרכב החברתי בו הוא נמצא[1]. תופעה זו נפוצה בעיקר אצל ילדים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעה זו אובחנה בשנת 1877 על ידי פסיכיאטר גרמני, אך תוארה לראשונה בספרות המקצועית בשנת 1943, ולא נחקרה באופן שיטתי עד לשנת 1990. תופעה זו נקראה בעבר אילמות אלקטיבית (elective mutism) - אילמות מתוך בחירה, בגלל שנחשבה לאילמות רצונית; כיום ידוע שילדים הסובלים מאילמות זו אינם נמנעים מהדיבור בשל חוסר רצון אלא בגלל חוסר יכולת נפשית ולכן השם שונה ל"אילמות סלקטיבית" - אילמות בררנית[2].

איבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ה DSM 5[3]האילמות הסלקטיבית כוללת את המאפיינים הבאים:

א. כישלון מתמשך בדיבור במצבים ספציפיים במקומות בהם יש ציפייה גבוהה מהאדם (למשל בית ספר, מוסד השכלה גבוהה וכדומה) וזאת למרות שהאדם יכול לדבר במצבים ומקומות אחרים.

ב. ההפרעה מפריעה לתפקוד התעסוקתי והלימודי ופוגעת בהשגיות, או מפריעה לתקשורת החברתית.

ג. משך ההפרעה הוא לפחות חודש אחד (זמן זה אינו מוגבל לחודש הראשון בבית הספר).

ד. הכשל בדיבור אינו מיוחס להיעדר ידע, או יכולת להתבטא בנוחות בשפה הדרושה בסיטואציות חברתיות

ה. ההפרעה אינה ניתנת להסבר טוב יותר על ידי הפרעות תקשורת כמו פגיעה בשטף הדיבור כמו כן ההפרעה אינה תוצאה של אוטיזם, סכיזופרניה או הפרעה פסיכוטית אחרת.

שכיחות ואפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילמות סלקטיבית היא תופעה נדירה יחסית ולא נכללה בסקרים אפידמיולוגיים שנערכו באוכלוסיות שונות בשנים עברו. השכיחות המוערכת היא בין 0.03% ל 1%. השכיחות שווה ככל הנראה בין בנים ובנות[3].

גורמי סיכון פרוגנוססטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישיותיים: הגורמים האישיותיים לא ידועים מספיק. נראה שעכבות חברתיות משחקות תפקיד בהתפתחות ההפרעה. כמו כן ייתכן שתכונות כמו ביישנות. כמו כן ייתכן שכישורי שפה גם הם ממלאים תפקיד מסוים בהתפתחות ההפרעה.

סביבתיים: עכבות חברתיות של הורים יכולות לתרום להתפתחות ההפרעה. הורים לילדים עם אילמות סלקטיבית תוארו כהורים מגוננים מאד וככאלה המנסים כל הזמן לשלוט בהתנהגות הילד. זאת בהשוואה להורים עם ילדים ללא אילמות סלקטיבית.

גנטיים ופיזיולגויים: כיוון שיש מידה רבה של חפיפה בין תסמיני חרדה חברתית ובין תסמיני אילמות סלקטיבית, ההנחה המקובלת היא שיש לשתי ההפרעות מאפיינים גנטיים משותפים.

גורמים תלויי תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים שהיגרו מתרבות אחת לאחרת, ומסרבים להשתמש בשפה החדשה, לא יקבלו בדרך כלל אבחנה של אילמות סלקטיבית, אלא אם האילמות נמשכת גם זמן רב אחרי ההגירה.

מהלך ההפרעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפרעה מופיעה בדרך כלל לפני גיל 5, אך לעתים קרובות היא אינה זוכה לתשומת לב לפני שהילד מגיע לגיל המעבר לבית הספר. בגיל זה יש גידול באינטראקציות החברתיות וכן נדרשים כישורים חדשים כמו קריאה בקול רם, וכדומה. הימשכות ההפרעה משתנה. יש מי שההפרעה חולפת אצלם ללא טיפול. המשך ההפרעה אינו ידוע. בחלק מהמקרים הסימפטומים של האילמות נעלמים אך הסימפטומים של חרדה חברתית נותרים בעינם גם בבגרות[3].

תחלואה נלווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה תחלואה נלוית של הפרעות חרדה אחרות. בעיקר הפרעת חרדה חברתית. כמו כן תיתכן אילמות סלקטיבית על רקע של הפרעת חרדת נטישה, פוביה ספציפית, והפרעת התנגדות.

אבחנה מבדלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעות תקשורת: הגיל וכן העובדה שהפרעות תקשורת אינן סלקטיביות בדרך כלל ואינן מוגבלות לסיטואציות חברתיות ספציפיות.

הפרעות התפתחותיות כמו [אוטיזם או מוגבלות שכלית התפתחותית, סכיזופרניה והפרעות פסיכוטיות אחרות: גם בסכיזופרניה יש תופעה של מיעוט דיבור, אך סכיזופרניה מאובחנת בגיל מאוחר בהרבה (בדרך כלל בעשור השני או השלישי לחיים). כמו כן בסכיזופרניה המצב לא יהיה מוגבל לסוג מסוים של סיטואציה חברתית.

חרדה חברתית : כאמור יש מידה רבה של חפיפה בין שתי הפרעות אלה. עם זאת תיתכן הפרעת חרדה חברתית גם ללא אילמות סלקטיבית.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה נדרש ביצוע אבחון מקצועי הנעשה על ידי פסיכולוג או פסיכיאטר.[2]

הטיפול הכרחי רק לילדים שלא מדברים מעל חצי שנה, ככל שמטפלים בתופעה יותר מהר ובגיל צעיר יותר הטיפול יהיה יעיל יותר.

על פי רוב, ילדים בעלי אילמות סלקטיבית אינם לומדים בבתי ספר מיוחדים, אלא משתלבים בשאר האוכלוסייה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

‏ * Can I tell you about Selective Mutism? A guide for friends, family and professionals, MAGGIE JOHNSON and ALISON WINTGENS, Illustrated by Robyn Gallow, Jessica Kingsley Publishers, London and Philadelphia, 2012‏

  • Selective Mutism (Psychology Revivals): Implications for Research and Treatment, Thomas R. Kratochwill,psychology press, 2014‏,
  • רות פרדניק ויואל אליצור, אילמות סלקטיבית מדריך להורים, למחנכים ולמטפלים. הוצאת אח.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Selective Mutism: A Three-Tiered Approach to Prevention and Intervention, Busse, R. T.; Downey, Jenna Contemporary School Psychology, 2011
  2. ^ 2.0 2.1 Maggie Johnson, Can I tell you about Selective Mutism? A guide for friends, family and professionals, Jessica Kingsly Publishers, 2012
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 American Psychiatric Association, Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM–5), American Psychiatric Association, 5, 2013, פרק Anxiety Disorders, עמ' 195-197
  4. ^ Katharina Manassis, Beate Oerbeck, Kristin Romvig Overgaard, The use of medication in selective mutism: a systematic review, European Child & Adolescent Psychiatry, 25, עמ' 571–578, 2016-06-01 doi: 10.1007/s00787-015-0794-1

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.