אילן גור זאב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אילן גור-זאב בהרצאתו האחרונה, 2012

אילן גור-זאב (19555 בינואר 2012) היה פרופסור מן המניין לפילוסופיה בפקולטה לחינוך של אוניברסיטת חיפה. בעבודותיו עסק בפילוסופיה של החינוך ובסוגיות פוליטיות בתחום.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"והעובדה שאין מציאות אחת אלא זירות סוציו-אקונומיות שונות שבולעות זו את זו, שמשפיעות זו על זו, היא פתח לתקווה של חינוך לחיים בין לבין, של חינוך שידריך את ילדינו איך לחצות גבולות חברתיים, איך לא להיות קורבנות גרידא ולא לשתף פעולה עם הפרי הרגיל של מערכת החינוך שהוא יצרן החינוך המנרמל של קורבנות המשעתקים את השיטה...

אני אומר שעלינו לחנך את צעירנו ואת עצמנו לחציית גבולות, לחיים בסדקים, במעבר.

אלה לא יהיו אפשריים אם לא יהיה מקום לארוס.

כל מפגש אנושי הראוי לשמו חייב לכלול נקודת מפגש שיכולה להיות ביטוי של אהבת חיים, אהבה."

מתוך דבריו במפגש הפרידה ב-4 בינואר 2012, הפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה.

גור-זאב כתב בכתבי עת מקצועיים על נושאים פילוסופיים מסורתיים, והעלה שאלות על מידת הרלוונטיות שלהם בנושאים יום-יומיים מגוונים.

עם תרומותיו לתחום החינוך נמנו זיהוי מגמות שינוי אקטיביסטיות בנוער. לטענתו, בני הנוער היום מסרבים להיות תלמידים במובן המסורתי והם יצירתיים ויוזמים יותר, ולכן מערכת החינוך איבדה מהרלוונטיות שלה כמעבירת ידע, וכעת תפקידה הוא לעודד את התפתחות הנוער ואת שאיפותיו ולהקנות לו דפוסי חשיבה והרגלים שיעודדו יזמות בעתיד.

בשל שוני זה, הזהיר גור-זאב מפני פלישה של כוחות התעשייה לתחומי בית הספר ומפני מנהלים ומורים הנהפכים לסוכניהם של כוחות אלו. לדבריו, משרד החינוך מתומרן, הוא חסר ביטחון עצמי, והוא מחפש אופנות שיהפכו את הלמידה בבתי הספר לרלוונטית ועדכנית.[1]

בספרו "לקראת חינוך לגלותיות", טבע גור-זאב את המושג יבנה החדשה. הוא שאף להקים מרחב פוליטי חדש, אנטי-קולקטיביסטי, שבו יוכשרו ילדינו לגלות מאורגנת; לא רק מגבולות הניסיון הציוני או הפלסטיני, אלא מהאופנות החולפות, מהמניפולציות הפוליטיות ומהרגלי הנפש והגוף של העולם המודרני.

בספר זה, מצויה גם החלוקה בין "פוסט מודרניזם רך" ו"פוסטמודרניזם קשה".[2] הרב שג"ר, בספרו "לוחות ושברי לוחות", סיכם חלוקה זו:

"הפוסטמודרניזם הקשה מתבצר בעמדת החוסר והשלילה ובכך אמנם גולש לכלל חוסר משמעות וניהיליזם, לחוסר אמת ולרלטיביזם קיצוני, להשטחת המציאות ולפרגמנטציה שלה. הוא מציע דקונסטרוקציה של הסובייקט, שלילת אחדותו מכול וכול, וראייתו כצומת במשחק השיח / כוח שהוא לעצמו גם כן חסר מרכז, בהיותו אינטרס חסר אינטרס. לעומת זאת, הפוסטמודרניזם הרך, אם נתמקד בשאלת ההתערבות המוסרית כדוגמה, מתרגם את האין לשוויון, לחירות ואף לזכות. הוגים פוסטמודרניים מעין אלה טוענים שבסיטואציה העכשווית לא רק שהמחשבה הפוסטמודרנית איננה מובילה בהכרח לניהיליזם, אלא אדרבה, רק היא עשויה לכונן 'אני' אתי שאיננו הונאה עצמית, דהיינו אדם הפועל בצורה מוסרית בלי להצדיק מוסריות זו בעזרת 'אידאולוגיות גדולות' למיניהן, שסופן להיכשל דווקא בשל הטוטליות שלהן. ואמנם, לא פעם נמצא הוגים פוסטמודרניים מובהקים העומדים בחזית המערכה על צדק חברתי, ומכאן שבפועל ההגות הפוסטמודרנית. אינה מביאה בהכרח להתפוררות מוסרית ולניהיליזם.[3]"

מאמריו וספריו תורגמו לערבית, פורטוגזית, אנגלית, סרבית ופולנית.

עמדותיו הפוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילן גור-זאב הציג את עצמו ברוב חייו כאנטי-ציוני ודגל בתפיסה פוסט-ציונית. כתביו על הפילוסופיה של הגלותיות משקפים תפיסה אנטי-ציונית במהותה, שרואה בישראל "ספרטה של מנוולים".

בשנים האחרונות לחייו עבר מהפך אידאולוגי, שבו התקרב לישראל, לציונות וליהדות. בין השאר נאבק באנטישמיות החדשה ובהיסטוריונים החדשים.[4]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 2011 גילה כי הוא חולה בסרטן סופני וזימן את כל חבריו ותלמידיו להרצאת פרידה שנערכה ב-4 בינואר 2012 בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה. למחרת נפטר גור-זאב בבית החולים האיטלקי בחיפה.

נטמן בבית העלמין "גן עדן" בקיבוץ עין כרמל. על קברו נחקקו המילים "באומץ ובאהבה" המייצגות את המוטו הפילוסופי שלו.

הניח אחריו אב, רוברט וילצ'אק בן ה-92, אישה (אלונה פרץ, מורה לאימפרוביזציה) ושלושה ילדים: הדס ונמרוד (מנישואיו הראשונים לנחמה), וקילא (מנישואיו לאלונה).

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים ומאמרים מפרי עטו
  • אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם ירושלים: הוצאת מאגנס, 1996.
  • פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל, הוצאת זמורה ביתן, 1999.
  • קץ האקדמיה בישראל?, חיפה: הוצאת אוניברסיטת חיפה, 2005.
  • לקראת חינוך לגלותיות, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2004.

ספרים בעריכתו

  • ספורט, פוליטיקה וערכים בישראל (בעריכתו עם פרופ' רוני לידור), הוצאת רכגולד (2007).
  • מודרניות, פוסטמודרניות וחינוך (עורך), תל אביב: הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב (1999).
  • חינוך בעידן הפוסטמודרני (עורך), ירושלים: הוצאת מאגנס (1996)
מאמרים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תהל פרושחלומות מהונדסים, באתר הארץ, 28 בינואר 2008
  2. ^ לקראת חינוך לגלותיות, עמ' 13–24
  3. ^ הרב שג"ר, לוחות ושברי לוחות: הגות יהודית נוכח הפוסטמודרניזם, תשע"ג, עמ' 46–47
  4. ^ דוד מרחב, חותר לתשובה, מוסף 'שבת', מקור ראשון, י' בשבט תשע"ב, ‏2 בפברואר 2012