אילנה ברנשטיין

אילנה ברנשטיין
לידה	14 באוקטובר 1957 (בת 66); ראשון לציון, ישראל
שם לידה	אילנה אזולאי
מדינה	ישראל
מקום לימודים	תלמה ילין, אוניברסיטת ניו יורק
שפות היצירה	עברית
פרסים והוקרה	פרס ספיר (2019); פרס היצירה לסופרים עבריים (2012) ;

אילנה ברנשטיין (אזולאי) (נולדה ב-14 באוקטובר 1957) היא סופרת, מחזאית ועורכת ישראלית.

ביוגרפיה

אילנה ברנשטיין נולדה בשם אילנה אזולאי בראשון לציון. ב-1961 עברה עם משפחתה לנתניה. אביה רוג'ר שעלה לארץ מאלג'יר כחייל במסגרת מח"ל, היה מוזיקאי חובב ג'אז ובעליה של חנות תקליטים בעיר. אמה זהבה, דור שלישי בארץ, בת למשפחת אריה ממייסדי ראשון לציון, הייתה עקרת בית שחינכה את בנותיה לעצמאות כלכלית. היא אחותן של העיתונאית אורלי אזולאי ושל הפרופ' אריאלה אזולאי^[1].

ברנשטיין שגילתה כישרון ציור בגיל צעיר, התקבלה למגמת האמנות הפלסטית בתיכון תלמה ילין וסיימה לימודיה בהצלחה.

עם שחרורה מצה"ל למדה באוניברסיטת ניו יורק (1981-1978) לתואר ראשון בתולדות האמנות. לאחר ששבה לישראל התגוררה בתל אביב, למדה אצל הצייר משה גרשוני^[2] ועבדה בגלריית נעמי גבעון.

את ספרה הראשון, "שארה, כסותה ועונתה", כתבה בלילות במשך חמישה חודשים רצופים. וזאת, במקביל לגידול בנותיה ולעבודתה כקופירייטרית. הספר יצא לאור ב-1991 בעריכת משה רון והיה ספר הבכורה ב"הסדרה הלבנה" של הוצאת עם עובד^[3]. במאי 1991 זכה הספר לציון לשבח ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים^[4].

ב-1996 עזבה ברנשטיין את עולם הפרסום והתמסרה לכתיבה. ב-1999 החלה ללמד כתיבת פרוזה בסדנאות שונות: ב"בית הסופר", ב"מנשר לאמנות", ב"שנקר", בסדנאות האמנים של הקיבוץ הארצי, במסלול הכתיבה היוצרת של האוניברסיטה העברית בירושלים^[5] וב"המגירה".

בשנים 2004־2008 שימשה כעורכת ספרות מקור בהוצאת בבל. לאורך השנים ערכה ספרים לכותבים עצמאיים דוגמת מרים דובי-חזן וכן ספרים שיצאו לאור ב"פרדס", "מטר" ו"כנרת זמורה". בין הספרים שערכה ניתן למנות את "מר ואלכה" מאת גדעון הרן ("פרדס"), "אמן השלילה" מאת אורן קקון ("בבל"), "היה היה ולא היה" מאת מיכל קירזנר אפלבוים, ("פרדס") והביוגרפיה של אלימלך רם "בקול רם" (ידיעות אחרונות).

בשנים 2018–2021 כתבה ברנשטיין רשימות ביקורת למוסף "ספרים" של עיתון "הארץ". רשימותיה הפוליטיות מתפרסמות באתר "העוקץ".

יצירתה

ספריה של אילנה ברנשטיין מרבים לעסוק במערכות יחסים במשפחה ומתמודדים עם שאלות שנוגעות ליחסי הכוחות בין גברים ונשים ובין הורים וילדים. מוסד ההורות, המשפחה והזוגיות מוצגים באופן מפוכח ולא מתייפיף ותשומת לב עמוקה ניתנת למבנה היצירות ולשפה. ספריה מתייחדים זה מזה במבנים שונים ובגיוון טקסטואלי. "מושבת האהבה" (2005) למשל, מורכב משתי נובלות פואטיות שבמרכזן נשים צעירות; נובלה אחת כתובה כפרוזה בשירה והנובלה השנייה כמחזה במודוס של שירה^[6]. אף כי ספריה מתרחשים ברובם המכריע בישראל, יש ביצירות חתירה לאמירה אוניברסלית כללית השואלת שאלות. בספריה נשמעת תמיד ביקורת על החברה בארץ ועל ערכי הציונות המקודשים – המשפחה, ההתיישבות, הצבא. ברנשטיין חושפת שוב ושוב, את המציאות שמאחורי חיי משפחה וחברה תקינים. היא עסקה בספריה בילדים נטושים, באמהות נוטשות, באהבה, בפירוק נישואין ובאלימות בתוך המשפחה. במרכז ספרה "עכשיו זה כתוב" (2008), רוצחת הגיבורה את בעלה שנהג בה אלימות כלכלית ואלימות מינית במשך כל שנות נישואיהם וממענת את כתב האשמה לחברה כולה. ובכל אחד מספריה יש אזכור לאונס ילדים או נשים^[7].

בספריה האחרונים, גיבורותיה של ברנשטיין קרובות אליה בתחומי עיסוקן, הן נשים כותבות או מציירות. עבודת מ.א שהוקדשה לארבעה מספריה הצביעה על המרכזיות של קשרי אם ובת ביצירתה. "התמה של קשרי אם-בת עומדת במרכז ארבעת הרומנים של אילנה ברנשטיין, בין אם מדובר בקשר של שתיקה, בקשר שכל כולו מדומיין על ידי הבת, או בקשר אם-בת המתקיים בין שתי נשים זרות. המיוחד בספריה של ברנשטיין הוא שהמודל של הקשר מתקיים באמצעות שימוש בסוגים שונים של בידיון ובסוגים שונים של טקסטים" נכתב שם. החוקרת חשפה במחקרה כיצד מפרקת ברנשטיין את הנרטיב הפרוידיאני בכל הנוגע לאישה ולאמהות, ומציגה אלטרנטיבה הבאה לידי ביטוי בנוכחות טקסטואלית מגוונת."^[8] עבודת מ.א אחרת שהתמקדה ביחס לאמהות מתות בספרות העברית ובהתהליך ההפרדות ובניית הזהות של הבת, הצביעה על דמותה של נמליה הננטשת על ידי זעפיה ב"שארה כסותה ועונתה" וכיצד מלווה אותה ברנשטיין בהתבגרותה ועד לתיקון שלה כשהיא הופכת לאם^[9].

ביוני 2008 עלה על בימת תיאטרון "הבימה" מחזה ראשון, פרי עטה; "שעה יפה ליוגה"^[10]. את המחזה ביים אלון אופיר^[11]. בהצגה השתתפו: עידית טפרסון, אלי דנקר, אפרת בוימוולד, אושרי סהר, רות לנדאו, ליאת אקטע וחיים חובה. תפאורה: מיקי בן כנען. מוזיקה: אורי וידיסלבסקי.

ב-2011 ראה אור ספרה "בקשתה האחרונה", ספר עם קווים אוטוביוגרפים, שבו תיארה ברנשטיין מערכת יחסים מורכבת בין בת לאימה החולה בסרטן. גיבורת הסיפור, סופרת במקצועה, מלווה את הוריה, סועדת את אמה בימיה האחרונים ובמקביל מתמודדת עם קשר זוגי שמתפרק.

ב-2013 יצא ספרה "העיר המזרחית" רומן דיסטופי שמתאר את המציאות הישראלית בעתיד הקרוב כמקום שנשלט על ידי לאומנות ובעלי הון^[12]. חברה שבה החושים מיטמטמים על ידי סמים מסובסדים ופורנוגרפיה חינמית. המספרת – בתו של ראש המעבדה האנושית לשעבר – מגלה שבן זוגה הבוגדני משמש כצייד ראשים מטעם המשטר, וכי אחותה נפלה קורבן לשיטה והיא מכורה למין כפייתי. ברנשטיין סיפרה: "הרעיון לספר נולד על רקע האקלים הפוליטי-חברתי-תרבותי בישראל...הוא קדח בראשי זמן רב לפני שהספר נכתב, ומצא את ביטויו ברשימות לא מעטות שפרסמתי באתר העוקץ בשנים האחרונות. אוסיף ואומר כי תחושות קשות של ייאוש וחוסר-אונים הן המנוע שמאחורי הכתיבה, אך המעבר מטורי דעה לרומן הצריך פתרון ספרותי שנמצא בסופו של דבר בדיסטופיה - המורחקת סנטימטרים ספורים מהנעשה במקומותינו"^[13].

גם בסיפוריה הקצרים עוסקת ברנשטיין לעיתים קרובות בתמות הקשורות לנשים ולאמהות. סיפוריה נכללו במספר אנתולוגיות: "עשרת הדברות" (כינסה דלית לב, עקד גוונים 1994), אימהות ובנות (עורכות: שולה מודן, מיה דבש, 1997), "בואי כלה" (עורכים: ירון אביטוב ורן יגיל, כרמל, 2001), ״איים של שקט״ (בעריכת משה רון, הספרייה החדשה, 1999 ובו סיפור על אם טרייה החונקת את תינוקה למוות^[14]), "שם יש שושנים" (עורכת: הגר ינאי, אלפא, 2003), "סקס" (עורכים: ג'וליה פרמנטו צייזלר ואוריאל קון, 2021 תשע נשמות), "מאה מטר" (אנתולוגיית קורונה, עברית, 2020), "התור לים" (אנתולוגיית קורונה, עברית, 2020). סיפורים קצרים נוספים שבו וראו אור במהלך 2021 בכתבי העת "הליקון" ו"מאזניים". בנובמבר 2021 יצא לאור הספר "נקשרות" ובו אסופת סיפורים על נשיות שכתבו סופרות צרפתיות וישראליות. סיפורה של ברנשטיין "לוע הארי", פותח את האסופה^[15].

בראיון לענת שרון בלייס בהסכת "אחת + חמש" סיפרה ברנשטיין: "לא גדלתי על סופרות נשים... כשנשים בדור שלי התחילו לכתוב הן באו ממקום מחתרתי, הן באו ממקום של זעם שלא תמיד בא לידי ביטוי בנושאי הכתיבה אלא באופן שבו הן כתבו, בפואטיקה שלהן; בניסיון שלהן לפרק את השפה, לערער עליה; לכתוב לא כמו שגברים כותבים. לכתוב כמו שנשים כותבות. ואיך נשים כותבות? לא ידענו."^[16]

בסוף שנת 2021 יצא לאור בהוצאת כנרת זמורה "חמתו של תמוז", ספרה ה-13 במספר של ברנשטיין. העלילה מתרחשת בערב אחד בשנת 1975 ובמרכז הסיפור אישה שנאנסת רגע לפני חתונתה. בשונה מספריה הקודמים של ברנשטיין הרומן כתוב כולו בגוף שלישי. גם בספר הזה באה הסופרת חשבון עם המשפחה והלאומיות הישראלית^[17].

מחר ניסע ללונה פארק

בשנת 2018 יצא לאור ספרה של ברנשטיין "מחר ניסע ללונה פארק". עלילתו מתרחשת בשנות ה-80 במהלך כמה ימים בחורף, בשכונה ספק ירושלמית שבה אם יחידה לשני ילדים נאבקת בעוני ובקשיי ההורות. הדמויות המאכלסות את הסיפור נטולות שמות וספסיפקציה. גם בספר הזה, כמו בספריה הקודמים, ברנשטיין עוסקת בהורות ומשפחה בצורה בוטה וביקורתית. היא מכוונת את הזרקור לתת המודע האמהי ומפרקת את מיתוס האימהות. הגיבורה שלה נלחמת בדיכאון ובבדידות, נאבקת לא להתרסק תחת מכבש העוני ולא לנטוש את ילדיה^[18]. הסיפור נכתב תחילה כמחזה^[19] ועלה לבמה בתמונע, בשנת 2016 (בימוי ועיצוב: נועה וגנר). במאי 2020 הוכרז כי ברנשטיין זכתה בפרס ספיר לספרות על ספרה זה.

ב-14 בינואר 2021 התפרסמה במוסף "גלריה שישי" של עיתון הארץ כתבה של גילי איזיקוביץ, שהצביעה על דמיון בין ספרה של ברנשטיין לנובלה "לצד הים" (Bord de Mer) של המחזאית והסופרת הצרפתייה ורוניק אולמי (אנ'), שראתה אור בצרפת ב-2001. בכתבה צוין שתרגום של הנובלה הגיע לידי ברנשטיין כשעבדה כעורכת בהוצאת בבל. הכתבה משווה בין היצירות העוסקות שתיהן באמהות דיכאוניות לשני ילדים ומעלה את השאלה האם מדובר בהשראה או העתקה לא מודעת^[20]. הסופר איתן נחמיאס-גלס שכתב ביקורת חיובית על הספר, חזר ובדק את הספר המקורי שלא היה מודע לו, וכתב שלפי דעתו מדובר בהעתקה^[21]. המשפטן יובל קרניאל כתב כי "לקווי הדמיון האלה הסבר אפשרי אחר, שאינו העתקה"^[22]. חוקר הספרות אליי קורנצקי כתב כי הכתבה של איזיקוביץ היא "מגמתית וכוללת לא מעט שגיאות וחצאי־אמיתות. הבעיה המשמעותית ביותר בה נעוצה בתפיסה צרה ושטחית של מהי מקוריות בספרות ומה הם גבולותיה של השראה"^[23]. אנשי ספרות ועורכים יצאו להגנתה של ברנשטיין ברשת החברתית: דפנה בן צבי, שירה סתו, זהר קטן ממגזין הביקורת רשומון, ארנה קזין, מירי רוזובסקי ואחרים. הסופרת עצמה שיגרה איגרת אל כתבת התרבות של "הארץ" וסיפרה את השתלשלות הדברים במילותיה^[24]. הוצאת בבל פרסמה מכתב תמיכה פומבי בברנשטיין: "על אף אורכה של הכתבה ולמרות שלל הראיות, האפקטים, המרקרים, הבוקסות ועדויות המומחים שהובאו בצדה, לא השתכנענו. הכתבה לא הצליחה לבסס שום טענה בדבר פלגיאט. קווי דמיון, כן. הבדלים, גם כן. השפעה, אולי. פלגיאט, לא"^[25]. ברנשטיין עצמה כתבה בפוסט נוסף: " אני מושפעת. אני מציינת את מקורות ההשפעה שלי, אני גאה בהם, שמחתי לגלות כי ורוניק אולמי ואני מושפעות מאותם סופרים – תומאס ברנהרד וסמואל בקט, בין השאר. כך מתגלגלת השפעה."^[26] הסופרת והעורכת מיכל בן נפתלי יזמה בעקבות הכתבה כנס תחת הכותרת: "מאין נחלתי את שירי?" שעסק בהשפעה-השראה בספרות וביצירה. בכנס השתתפו גם: ורד לב כנען, עילי ראונר, שרון אס, סמי ברדוגו, יגאל שוורץ, מיכאל גלוזמן מישל קהאן ואחרים.

חיים אישיים

בגיל 19 נישאה לבמאי התיאטרון יגאל עזרתי, אותו הכירה במהלך השירות הצבאי בגרעין נח"ל בקיבוץ סופה, הם התגרשו לאחר זמן קצר^[2]. אחר כך נישאה לאוצר האמנות עמי שטייניץ והתגרשה ממנו כעבור זמן. מנישואיה לצלם ולמפיק הקולנוע אריק ברנשטיין נולדו לה שתי בנות. מנישואיה לאיש העסקים מיכאל סרקרז נולד לה בן. כמו כן הייתה נשואה לפרופסור חגי רם ממנו התגרשה לפני כעשור. ברנשטיין היא סבתא ל-2. מתגוררת בתל אביב.