אימי שדאור ליכטנפלד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אימי שדאור ליכטנפלד
Grand masters small talk.jpg
ליכטנפלד (משמאל) עם תלמידו ירון ליכטנשטיין
נולד 26 במאי 1910, בודפשט
עלה לישראל 1942
נפטר 9 בינואר 1998
השתייכות Flag of the British Army.svg הצבא הבריטי
Hahagana.jpg ההגנה
IDF new.png צבא הגנה לישראל
תפקידים צבאיים

מדריך קרב פנים אל פנים בפלי"ם, מפתח מערך הכושר גופני וקרב מגע בצה"ל

תפקידים אזרחיים

מנהל מכון קרב מגע, יועץ ביטחוני

אִימִי (אימריך) שְׂדֵאוֹר (ליכטנפלד) (26 במאי 1910 - 9 בינואר 1998) הוא המפתח של שיטת הלחימה וההגנה העצמית "קרב מגע", המהווה בסיס לרוב שיטות הלחימה הישראליות.

התבגרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדאור נולד בבודפשט אך גדל בברטיסלבה. בית משפחת ליכטנפלד התאפיין במשמעת נוקשה ובעיסוק מוגבר בספורט. אביו, סמואל ליכטנפלד, היה דמות יוצאת דופן בקהילה היהודית באזור. הוא עסק בהיאבקות והרמת משקולות ואף התפרנס מהפגנת כוח בקרקס מגיל צעיר. בעבודתו זו למד שיטות לחימה שונות מאנשים שפגש. לימים התגייס למשטרה כבלש. סמואל אימן את אימי מגיל צעיר ונטע בו משמעת ואהבה לספורט.

אימי עסק במספר תחומי ספורט, ביניהם שחייה, התעמלות, היאבקות ואיגרוף. בשנת 1928 זכה באליפות סלובקיה בהיאבקות לנוער ובשנת 1929 בשלוש אליפויות בינלאומיות באיגרוף, היאבקות והתעמלות לבוגרים. מאוחר יותר ועד שנת 1939, התמקד שדאור בהיאבקות, הן כמאמן והן כמתחרה, זכה בתארים רבים ואף נמנה עם סגל נבחרת סלובקיה בהיאבקות.

באמצע שנות ה-30, עם התחזקותן של קבוצות פשיסטיות ואנטישמיות, השתנו חיי היהודים בברטיסלבה. שדאור הפך למנהיגה הלא מוכתר של קבוצת יהודים צעירים אשר פעלה להגן על השכונות היהודיות. עד שנת 1940 השתתף שדאור בקטטות אלימות רבות על רקע אנטישמי.

עלייתו לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1940 עלה שדאור על אניית המעפילים "פנצ'ו". במהלך ההפלגה קפץ למי הים התיכון לסייע לאדם שנפל מהספינה. בעקבות הצטברות נוזלים באוזנו ובשל העדר תנאים רפואיים מתאימים, התפתח זיהום באזנו. כאשר הפנצ'ו עלתה על שרטון ב-9 באוקטובר 1940, ליד האי קאמילה ניסי, נשלח שדאור עם ארבעה אנשים נוספים בסירת משוטים קטנה להביא עזרה מהאי כרתים. לאחר חמישה ימים ובמצב תשישות מתקדם, אותרה סירת המשוטים על ידי משחתת של הצי הבריטי והחמישה חולצו. שדאור וחבריו הובאו למצרים, שם זכה לטיפול כירורגי בזיהום שהספיק להתפשט גם לפניו. ברם הטיפול לא צלח לחלוטין ושדאור נותר משותק במחצית מפניו.

שדאור גויס לצבא הבריטי ושירת בלגיון הצ'כי.

שירותו בהגנה ובצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1942 עלה לבסוף לארץ ישראל. לבקשת יצחק שדה הצטרף להגנה והדריך בפלי"ם שחייה והצלה ובפלמ"ח שיטות לחימה בידיים ריקות ושימוש בנשק קר. באותם ימים נקראו שיטות הלחימה שלימד קפ"פ (קרב פנים אל פנים).

עם הקמת המדינה וייסוד צה"ל, גויס שדאור לשירות כמדריך אימון גופני וקרב מגע ראשי. שדאור שירת בצה"ל במשך 16 שנים במהלכן פיתח את תורת הקרב מגע. שדאור תרם רבות ליסוד, פיתוח וביסוס מערך ההדרכה בקרב-מגע וכן של תחומים נוספים במערכת האימון הגופני בצה"ל.

בשנים 1961-1962 שהה באתיופיה בשליחות רשמית.

בשנת 1964 פרש מהשירות הצבאי ופתח מכון ללימוד קרב מגע בנתניה. גם לאחר פרישתו הועסק רבות כיועץ ומדריך בזרועות הביטחון השונות.

תרומתו לשיטת קרב המגע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדאור שאף ליצור שיטת לחימה והגנה עצמית פשוטה ויעילה שתתאים לכל אדם. תחת הנהגתו התפתחה שיטת הקרב מגע - שיטה מקורית, יעילה ופשוטה (ראה קרב מגע וקרב מגן ישראלי). תכונות אלה הפכו אותה לפופולרית מאוד בקרב כוחות ביטחון. בזכות תכונות אלו, הפכה השיטה לפופולרית מאוד כדרך להגנה עצמית. השיטה זוכה לעדנה בקרב בני נוער, נשים, קשישים ושאר אוכלוסיות הנאלצות לרכוש כישורי הגנה עצמית.

בהוראתו הדגיש שדאור את החינוך לנימוס והליכות, ערכים, ציונות ואהבת הארץ. שדאור הקפיד לחנך את תלמידיו להימנע מעימותים ככל האפשר, להתעמת רק מתוך חוסר ברירה ולהשתמש בכח רק כמוצא אחרון.

תלמידיו הבולטים של אימי ליכטנפלד היו: אלי אביקזר, שהיווה את החגורה הבכירה שלו, ומוביל הדרך, כמו כן חיים זוט וחיים גדעון שהיו מתלמידיו הראשונים, ואייל ינילוב שהצטרף בשנות השבעים.

כיום ישנם מספר עמותות לקרב מגע בארץ הקשורות באופן ישיר לאימי. העמותה לקרב מגע ישראלי(חיים גדעון), האיגוד הבינלאומי לקרב מגע (אייל ינילוב, אלי בן עמי, אבי מויאל, יוסי שמואלי וגבי נח), העמותה לקרב מגע - חיים זוט (חיים זוט),העמותה לקרב מגע לחימה ישראלית וקמ"י - קרב מגן ישראלי (אלי אביקזר).

100 שנה להולדתו של אימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2010 ציינו מספר עמותות קרב מגע מישראל את שנת המאה להולדתו של אימי, ממציא הקרב מגע.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • התגוננות מפני תקיפה בסכין וכלי נשק קרים נוספים, הוצאת תמר, 1992.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]