אימפרסיוניזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שדרות מונמארטר (1897), ציור של קאמי פיסארו.

אימפרסיוניזם היא תנועה אמנותית שרווחה באירופה, ובעיקר בפריז, במאה ה-19, בין השנים 18651880 והשפיעה לא רק על האמנות החזותית, כי אם גם על המוזיקה והספרות.

שמה של התנועה נגזר מציורו של מונה: 'התרשמות (impression): זריחה' (1872). ראשי התנועה היו מאנה, מונה, פיסארו, סיסלי ורנואר. האימפרסיוניסטים ציירו בעיקר תחת כיפת השמים. במשיכות מכחול קלות בצבעים בהירים, ובמינימום קווים, הם ביקשו להנציח אפקטים בני חלוף של אור ותנועה.

במוזיקה, השם אימפרסיוניזם נקשר למלחינים דביסי, ראוול, דליוס, באקס, אלבניז, ורספיגי.

האימפרסיוניזם הושפע מהספרות ובעיקר מהמשוררים הסימבוליסטים ורליין, בודלר ומלארמה. כשם שהוא הושפע מהספרות, כן הוא השפיע על זרם התודעה.

ההיסטוריה של התנועה האימפרסיוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע להקמת התנועה האימפרסיוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-19 כעידן "מודרני"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני המאה ה-19, ציירים או עוזריהם היו צריכים לטחון חומרים צבעוניים מוצקים, ולהמיס אותם במים או שמן כדי ליצור תמיסות נוזליות או משחתיות, שאפשר לצייר בהן בעזרת מכחול, ולאחר מכן לערבבם על לוח צבעים כדי לקבל את הגוון הרצוי. זו הייתה אחת הסיבות שרוב מלאכת הציור נעשתה אז בסדנאות ולא ברחוב או בטבע. הדבר השתנה כששפופרות מתכת קטנות ולחיצות, המכילות צבע שמן מוכן מראש, בשלל גוונים, יוצרו בייצור המוני. זאת בעקבות המצאתו של הצייר האמריקני, ג'ון רנד (John G. Rand), בשנת 1841. המצאה זו הפכה את מלאכת הציור לקלה ולניידת בהרבה משהייתה קודם לכן. המומחים מונים המצאה זו כאחד הגורמים להתפתחות אופנות הציור החדשות במחצית השנייה של המאה ה-19, בעיקר האימפרסיוניזם.

המאה ה-19 בצרפת היוותה כר פורה להתפתחותן של תנועות אמנות שונות. לצד תנועות שאמנותן הייתה בעלת אופי "אקדמי" המאמצת את האידיאלים ואת רוח העבר, כגון הנאו-קלאסיציזם, התפתחה מגמה חוצת מדיה, המדגישה את רוח הזמן.

אחד מן הדוברים הבולטים של מגמה זו היה המשורר ומבקר האמנות שארל בודלר, אשר הצביע על הצורך באימוץ נושאים בני רוח הזמן. "יש שפע של נושאים פואטיים ומופלאים בחיי פריז", כתב בודלר בעקבות ביקורו ב"סלון" של שנת 1846, המופלא מקיף אותנו ומרווה אותנו כמו האוויר, אך אנו איננו רואים אותו"[1]. במאמרו "צייר החיים המודרניים", אשר התפרסם בעיתון "לה פיגארו" בשנת 1863, הגדיר את יעודו של הצייר ה"מודרני" כשילוב שבין החולף והזמני, לבין הקבוע והבלתי משתנה.

חלק מרכזי בתחושת ה"מודרניות" סופק על ידי התקדמות טכנולוגית ששינתה את פנייה של החברה הצרפתית במהלך המאה. בין אמצעים אלו בולטים אמצעי התחבורה הציבורית החדשים ובראשם הרכבת, שתחנותיה הופיעו ברחבי פריז וצרפת. המצאה טכנולוגית נוספת שהשפעותיה על האמנות היו מרחיקות לכת הייתה המצאת הצילום. הצילום, שהחל להתפתח כאומנות מסחרית במחצית המאה, סיפק לציבור יכולת להשיג תמונות דיוקן במחיר שווה לכל נפש. בנוסף החלו להופיע גם תצלומי נוף עירוניים שבלטו בקומפוזיציות הדינאמיות שלהם, ובחיתוכים דרמאטיים של הדימוי המצולם.

ביטויים ראשונים של שינוי בגישה האמנותית בצרפת ניתן למצוא בקבוצה של ציירים שפעלו סביב מחצית המאה והקדישו חלק ניכר מעבודתם לתיאור הטבע והנוף. ציור הנוף העיד על הרצון לחירות ושחרור, בעיקר על רקע העובדה שז'אנר ציורי זה נחשב בעיני ה"אקדמיה" הצרפתית לסוגה אמנותית נחותה[2]. גוסטב קורבה וציירים חברי "אסכולת ברביזון" כגון ז'אן-בטיסט קאמי קורו, תאודור רוסו ואחרים יצרו בשנים אלו דימוי נוף הלקוח משולי הערים, על גבי בדים קטנים באופן יחסי, שהתאים לאופיה של הבורגנות הצרפתית בת התקופה. אמן נוסף שהשפיע על חברי הקבוצה היה הצייר אדואר מאנה, שעבודותיו הציגו את חיי הבורגנות של העיר.

תאוריית הצבע של שוורול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השפעה חשוב עבור האמנים האימפרסיוניסטים היה פיתוח תאוריית האור על ידי מישל שוורל. שוורול שהיה כימאי צרפתי פרסם בשנת 1839 חיבור בשם "ניגוד סימולטאני של צבעים" (De la loi du contraste simultané des couleurs et de l'assortiment des objets colorés) ובו פירט תאוריה של צבע הדנה באופן הקליטה של צבעים על ידי הצופה. התאוריה שניסח שוורול, המבוססת גם על עבודתם של חוקרים קודמים לו, מיינה את הצבעים בהתאם לגוון לטונאליות[3]. בנוסף הוא פירט סדרה של ניגודים אשר בעזרת הנגדתם ניתן להדגיש את איכותו של כל צבע וצבע. שוורול בדק את ההשפעה הפסיכולוגית היוצרת ניגוד בין "צבעים משלימים" וגילה כי "שום צבע לא נראה בדיוק כפי שהוא, כאשר הוא נמצא בשכנות עם צבע אחר"[4] אף על פי ששוורול ערך הרצאות רבות ובהן הסביר את תורתו בפני הציבור, התווך בין תורתו של שאברל לבין הקבוצה האימפרסיוניסטית נעשה בעיקר על ידי חיבוריו הפופולריים של שארל בלאנק, שכיהן כפרופסור באקדמיה בקולז' דה פרנס ופרסם מאמרים בכתב העת "גאזט דה בוזאר".

באופן מעשי הציעה התאוריה של שוורול ובלאנק לציירים לשלב בין "טונאליות", שנועדה לשמש כמצע תשתית לציור המגדיר את האזורים הכהים והבהירים של הדימוי (בהתאם לאור והצל) לבין "צבע לוקאלי" המגדיר את הגוון של אזור מסוים בדימוי. במקום לערבב צבע מסוים יכלו הציירים להניח זה לצד זה גוונים שונים ולהשתמש באפקט הפיזיולוגי של הראייה כדי ליצור דימוי מדויק יותר.

"גשר" (1872) מאת אלפרד סיסלי

הציור האימפרסיוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Manet, Edouard - Le Déjeuner sur l'Herbe (The Picnic) (1).jpg
אדוארד מנה, ארוחת בקר על הדשא – הציור השנוי במחלוקת, אשר חולל את האימפרסיוניזם בציור.

הציירים האימפרסיוניסטים הם קבוצה של אנשים, בעלי טכניקות ציור דומות, אשר בשנות השישים של המאה הי"ט סירבו להשתתף בסלון של פריס הרשמי, וביכרו להשתתף בסלונים עצמאיים משלהם. בין מחוללי תנועה זו נמנה אדואדר מאנה, אשר על פי צו של נפוליאון השלישי, הקים סלון מתחרה לסלון הרשמי – 'סלון המסורבים'. במוקד סלון זה עמדה היצירה ארוחת בקר על הדשא – שבו מתוארת אישה בעירום – כנראה זונה, הסועדת בחברת שני גברים לבושים. הסקנדל הגיע לשיאו כשמאנה הציג בסלון פריס, את אולימפיה. ציור זה שואב את השראתו מציורו של טיציאן, ואולם מוחלפת בו הדמות המעורטלת של ונוס בדמותה של זונה. אף על פי ששאר הציירים האימפרסיוניסטים נקטו בטכניקות ובנושאים אחרים, מאנה נחשב לזה שחולל את התנועה האימפרסיוניסטית, שכן כחבריו האימפרסיוניסטים הוא קרא תיגר נגד הציור הריאליסטי.

עוד לפני-כן, אחד האמנים שהוביל לגיבוש סגנון הציור האימפרסיוניסטי היה הצייר הצרפתי-יהודי קאמי פיסארו. את ציורי הנוף המוקדמים שלו יצר בהשפעת יצירתם של קורו וקורבה, בה צפה בתערוכה גדולה שהתקיימה בשנת 1855. יצירתו שהוצגה ב"סלון" של שנת 1860 עוררה עניין מועט. מבקר אחד אף טען כי היא נושאת אופי "סאטירי"[5].

מי שנתן תנופה לציור האימפרסיוניסטי הם ללא ספק קלוד מונה וכן פייר-אוגוסט רנואר. בקיץ 1869 הם ערכו סדרה של ציורים, שבהם ניכרים סימני בשלות בסגנון האימפרסיוניסטי. חידוש ראשון בציורים אלו, הוא שהם נעשו באוויר הפתוח ולא בין קירות. כמו כן, בכדי לשקף את האפקטים של האור, הם השתמשו בפרגמנטציה – הווה אומר, במריחות צבע קטנות על הבד (במקום במריחה שכבת צבע אחידה). כמו כן, בשונה ממאנה, במקום השחור וצבעי האדמה, הם השתמשו בצבעים בהירים, וכן בשלושת צבעי היסוד: האדום, הצהוב והכחול. כמו כן, הוסיפו צבע באזורי הצל.

למעשה הסגנון האימפרסיוניסטי התעצב סופית לקראת 1874 – עת שנערך הסלון האימפרסיוניסטי הראשון, בסטודיו הצילום של נדאר. בסלון זה הציגו 39 ציירים – וביניהם מלבד מונה ורנואר, גם סזאן, דגה, מוריסו, פיסארו וסיסלי. אלו הקימו את "החברה בע"מ של אומנים, ציירים, פסלים ואמני תחריט" (Société Anonyme Coopérative des Artistes Peintres, Sculpteurs, Graveurs), לאחר שבקשותיהם להציג בתערוכה הרשמית של האקדמיה ולהקים מחדש את "סלון הדחויים"[6] נדחו. בהמשך הצטרפו לתנועה האמריקאית קאסאט, גוגן, סרה וסיניאק.

התערוכה עוררה עוינות רבה. כ-3,000 איש ביקרו בתערוכה, שנתפסה כשערורייתית. העבודות בעלות הנושאים השגרתיים והיום-יומיים, נתפשו כציור רע. לואי לרואה (Louis Leroy), מבקר אמנות צרפתי, כתב בעיתון האמנות ההומוריסטי "Le Charivari" ("המהומה") ביקורת סאטירית אודות הציור:

התרשמות - הייתי בטוח בזאת. אמרתי לעצמי שהואיל והתרשמתי, הייתה חייבת להיות בו קצת התרשמות... ואיזה חופש ואיזו מיומנות! גליל טפט חדש הוא שלם יותר מאותו נוף ימי

ראוי לציין כי המונח אימפרסיוניזם איננו פרי המצאה של לרואה, וכבר היה בשימוש על ידי קורו, שהשתמש בו כדי לתאר את כוונתו בציורי הנוף ובכתיבתו של ג'ון קונסטבל[7]. על כל פנים, האימפרסיוניסטים קיבלו את שמם, בהשראת ציורו של מונה: IMPRESSION, SOLEIL LEVANT (התרשמות, זריחה). ציור זה מתאר נוף ימי בנמל של לה הבר שבצפון צרפת. הוא מצויר במשיכות מכחול חופשיות, ללא רישום מוקדם. אין ביצירה שימוש בפרספקטיבה מדעית. למרות זאת קו האופק מודגש בצבע כהה יותר וגם כיוון ההתקדמות של הסירות יוצר תחושה של מרחב. משיכות המכחול החופשיות אינן משרטטות דימוי ברור של האובייקטים שבציור, אלא של צורתם הכללית בלבד. עובדה זו, בשיתוף עם מגוון הצבעים המצומצם (ירקרקים-כחולים וצבע כתמתם), מעניקים תחושה של מזג אוויר ערפילי. את הביטוי להתפתחות טכניקת הציור האימפרסיוניסטית ניתן לראות בתיאור המים, שבהם משתקף צבעם של השמים הכתומים. מונה ניסה להסביר, בדיעבד, את שמה של היצירה ואת גישתו בציורה:

"הנוף איננו אלא התרשמות, והתרשמות ראשונית, מכאן הכותרת אשר ניתנה לנו ... שלחתי את הציור מלה הבר, שאותה ציירתי דרך החלון שלי. השמש בערפל וכמה תרנים של סירות בולטים במישור הקדמי ... שאלו אותי [בקשר] לשם עבור הקטלוג, לא יכולתי להחשיב [את הציור] לנוף של לה הבר, ואמרתי: קראו לו 'התרשמות'.

נכון שהאימפרסיוניסטים הרבו לתאר נופים. אבל פיסרו לדוגמה תיאר סצנות כפריות ('שומרת האווזים במונפוקו'). מונה לעומתו קיבל השראה מתיעושה המהיר של פריז ('תחנת הרכבת סן-לזר'). רנואר התמקד בבני אדם, והוא צייר את 'המתרחצות' ואת 'הרקדנית'. דגה הצטיין בציורים של סוסים ומרוצי סוסים, של נשים וכן של מופעים – לרבות של בלט ('בית הספר לבלט'). [8]

האימפרסיוניסטים הביעו דרך יצירותיהם גישה אמנותית חדשנית; הם ציירו מחוץ לסטודיו המסורתי במטרה להביע את הרגע החולף, את האור בשעה המסוימת ביום, ואת השפעותיו על המרקם, על הצבעוניות ועל הנושא המתואר. במשך יצירתם, חזרו האמנים שהשתייכו לקבוצה, וציירו את אותם אלמנטים ואת אותן סצנות מאותן נקודות מבט, במטרה לתפוס את שונות האור; כך, למשל, מונה צייר את הקתדרלה של רואן יותר מעשרים פעמים, בשעות יום שונות. גם הטכניקה שלהם נחשבה בזמנה כפורצת דרך; משיכות מכחול קצרות ונקודתיות של צבעים טהורים וחזקים, מרקם גס ועבה, קומפוזיציה מופשטת ושקטה וחוסר דגש בפרטים; כל אלה גרמו לציור להראות לא גמור, כמעין סקיצה.

למרות תקדימים שונים מהווה הציור האימפרסיוניסטי נקודת שבר ביחס למסורת הציור האירופית. שבירה זו נחשבת בעיני רבים כראשיתו של המודרניזם באמנות. במקום להיצמד לטכניקות הציור העתיקות, שעל פיהן נוצר הדימוי לראשונה כרישום, הציעה הטכניקה האימפרסיוניסטית אופן ציור ישיר, ללא סקיצות או טכניקות מקדימות בדומה לציור אלה פרימה, הנובעת מהתבוננות ישירה בטבע. על פי ז'יל לאפורג (Laforgue) האמן האימפרסיוניסטי "הוא צייר מודרניסטי בעל רגישות בלתי רגילה של העין [...], שהצליח לפתח עין טבעית, לראות בטבעיות ולצייר בנאיביות כפי שהוא רואה. [...] הצייר האימפרסיוניסט רואה ומוסר את הטבע כפי שהוא, כלומר אך ורק כתנודות צבעוניות"[9].

הפיסול האימפרסיוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

"רקדנית ספרדייה" (אזור שנת 1885) מאת אדגר דגה, גובה 46.3 ס"מ

הפיסול ה"סלוני" וה"אקדמי" של המאה ה-19 נטה לעבר נטורליזם קיצוני, תוך אימוץ נושאים וצורות הצגה מן הפיסול היווני והרומי, לעיתים תוך התאמת הדמויות לחיי היום יום של התקופה[10]. במחצית המאה ה-19 החלו לפעול כמה פסלים אשר שינו נטייה זו ויצרו פיסול בעל כמה מאפיינים חדשניים. בין אמנים אלו ניתן לציין את פסליו הקריקטוריסטים של אונורה דומייה ואת פסליו המאוחרים של אמה-ז'ול דאלו (Aimé-Jules Dalou).

אף על פי שהתנועה האימפרסיוניסטית מזוהה עם תחום הציור, חלק מאמני הקבוצה עסק גם בתחום הפיסול. סגנון הפיסול שאפיין את חברי הקבוצה נטה להדגיש את חומריותו של האובייקט הפיסולי, ואת התנועה וחלוף הזמן. אחד הפסלים הראשונים שיצרו חברי הקבוצה היה פסלו של אדגר דגה "רקדנית קטנה בת ארבע עשרה" (1880), ואשר הוצג בתערוכה האימפרסיוניסטית של שנת 1881[11]. הפסל מציג נושא האופייני ליצירתו של דגה - מחול ורקדניות. בשונה מסדרות הציורים שלו בנושא זה, מכיל הפסל מאפיינים ונטייה לנטורליזם. הדבר מתבטא בעיצובו משעווה צבועה ומהוספת אובייקטים ממשיים המעניקים לדמות מידה של אותנטיות - השיער וחצאית הבלט. לאחר מותו של דגה, בשנת 1917, התגלו בסטודיו שלו עוד כ-150 פסלי דמויות נוספים, העשויים חומר או שעווה, והשונים באופיים מיצירה זו. מבין פסלים אלו כשבעים ושלושה מפסלים נוצקו בברונזה.

דגה עיצב דמויות אלו תוך ניסיון ללכוד את תנועת הגוף החולף. בחלק מן הדמויות נזקק הצופה להתבונן ביצירה מכמה זוויות מבט שונות, בכך שבר דגה את החזיתיות והסטאטיות של הפיסול הניאו קלאסי. רבות מדמויות אלו הן רקדניות המתוארות בתנוחות ריקוד שונות. הגוף המפוסל מעוצב בגושיות, תוך הדגשת החומריות שלו ומגע ידו של הפסל. אפקט זה מדגיש את האופן שבו נופל האור על האובייקט הפיסולי.

אמן אימפרסיוניסטי נוסף שעסק בפיסול היה פייר-אוגוסט רנואר. כמו פסליו של דגה גם פסליו של רנואר הרחיבו את קשת הנושאים של הפיסול. פסלוני הדמויות שיצר הציגו דמויות נטולות הירואיות, העוסקות בפעילות יומיומית. החל משנת 1910 התמקד רנואר בפיסול עקב החמרת דלקת המפרקים שלקה בה. לשם עיצובם נעזר רנואר באסיסטנט בשם רישאר גווינו, שיצר את הדמויות על פי הנחיותיו. מבין דמויות אלו ידועה בעיקר "מים: כובסת קטנה כורעת" (1916), המציגה שילוב בין נושא ז'אנר לבין נושא אלגורי[12].

למרות פעילותם החלוצית של דגה ורנואר, היה זה הפסל אוגוסט רודן אשר השתמש במאפייני אמנות הקבוצה האימפרסיוניסטית ויצר מהם סגנון פיסולי קוהרנטי שהשפעתו ניכרת בפיסול של המאה ה-20. בעוד שבפסליו כגון "מסכת האיש בעל האף השבור" (1864-1863) או "שועי העיר קאלה" (1888) ניכר העניין של רודן בתיאור אקספרסיבי של הגוף וחומריותו, הרי בעבודות אחרות בולטת גם הנטייה לקיטוע של הדמויות וליצירת פסל חופשי בחלל הניתן לצפייה מכל עבריו.

אימפרסיוניזם במוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מוזיקה אימפרסיוניסטית

אסכולה מסוימת במוזיקה הצרפתית של מפנה המאה העשרים נקראת כיום לעיתים קרובות בשם "אימפרסיוניזם", משום שהיא נתפסת כקרובה ברוחה לאידאולוגיה של הציור האימפרסיוניסטי. מוזיקולוגים רבים אינם מסכימים לכינוי זה, וגם דביסי וראוול, הנחשבים למייצגים הנאמנים ביותר של האימפרסיוניזם במוזיקה, התנגדו נחרצות לשימוש במילה. ה"צבע" האימפרסיוניסטי ("צבע" במוזיקה מתייחס לשילוב של האלמנט ההרמוני עם אלמנט התזמור) תמיד מעורפל וחושני; לרוב עושה שימוש בסולמות המטשטשים כל זהות טונאלית - סולם הטונים השלמים, הסולם הפנטטוני והסולם האוקטטוני (שמקורם בסין וביפן, בהתאמה) ובסולם הכרומטי. מבחינת תזמור, באימפרסיוניזם משתמשים לעיתים קרובות בכלים בעלי צליל כהה ורך - קרן אנגלית, אבוב, חליל, נבל, ויולה, וכן באפקטים "פעמוניים". המלחינים הבולטים ביותר של זרם זה היו דביסי וראוול. יש המשייכים גם את פורה, שוסון, דיפארק ופרנק לזרם זה. המלחין הפולני קארול שימנובסקי נחשב לנאו-אימפרסיוניסט, או פוסט-אימפרסיוניסט.

אימפרסיוניזם בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – זרם התודעה

זרם התודעה הוא סגנון כתיבה שבו מצוטטות מחשבותיו של הדובר, והעולם מתואר על פי תפיסתו הסובייקטיבית של המתבונן בו. העיקרון המארגן של צורת הכתיבה הזו אינו בהכרח נרטיבי או לוגי, כי אם על פי סדר התודעה - האופן בו המחשבות עולות בדובר. כתוצאה, מעבר ממשפט למשפט יכול להיעשות בצורה אסוציאטיבית, שאינה ליניארית, וכדומה. דוגמה קלאסית לזרם תודעה היא יוליסס מאת ג'יימס ג'ויס.

אמנים אימפרסיוניסטים בולטים בתחום האמנות החזותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארוחת בוקר בבית הסירה מאת רנואר

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סטפני רחום (עורכת), אימפרסיוניסטים ופוסט אימפרסיוניסטים - ציור ופיסול מאוסף מוזיאון ישראל, כתר הוצאה לאור, 2006.
  • רוס קינג, משפט פריס, תירגמו מאנגלית יותם פלדמן ונעמי כרמל, הוצאת דביר, 2010.
  • אימפרסיוניסטים, עם הקדמה מאת קליו בל, הוצאת פיידון, לונדון.
  • Melvin Friedman, Stream of Consciousness : a Study in Literary Method, Yale University Press, New Haven, 1955,
  • Fulcher, Jane. Debussy and His World. Princeton: Princeton University Press, 2001.
  • Britannica, The Editors of Encyclopaedia. "Impressionism". Encyclopedia Britannica, 4 Feb. 2020, https://www.britannica.com/art/Impressionism-music. Accessed 28 June 2022.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בודלר, שארל, צייר החיים המודרניים, ספריית פועלים, תל אביב, עמ' 54.
  2. ^ ראו: גאלן-קללה-סירן, יאנה, "מבשרי האימפרסיוניזם הצרפתי", בתוך: סטפני רחום (עורכת), אימפרסיוניסטים ופוסט-אימפרסיוניסטים - ציור ופיסול מאוסף מוזיאון ישראל, הוצאת כתר, 2006, עמ' 17.
  3. ^ טונאליות - מידת הטוהר שלהם, כלומר מידת הערבוב עם שחור או לבן.
  4. ^ התרגום מתוך: בלס, גילה, הצבע בציור המודרני, רשפים, תל אביב, 1996, עמ' 44.
  5. ^ Thomas, Denis, The Age of the Impressionist, Viscunt Books, 1988, p. 120.
  6. ^ "סלון הדחויים" (Salon des Refusés) הוקם בשנת 1863, לאחר שנפוליאון השלישי החליט כי הציבור יהיה רשאי לצפות בעבודות שהאקדמיה דחתה. בין העבודות שהוצגו בסלון זה הייתה העבודה "ארוחת בוקר על הדשא" מאדואר מאנה ו"נערה בלבן" מאת ג'יימס מקניל ויסלר.
  7. ^ Thomas, Denis, The Age of the Impressionist, Viscunt Books, 1988, p. 12.
  8. ^ Moskowitz, Ira; Sérullaz, Maurice (1962). French Impressionists: A Selection of Drawings of the French 19th Century. Boston and Toronto: Little, Brown and Company; Rewald, John (1973). The History of Impressionism (4th, Revised Ed.). New York: The Museum of Modern Art; Moffett, Charles S. (1986). "The New Painting, Impressionism 1874–1886". Geneva: Richard Burton SA.
  9. ^ מצוטט בתוך: בלס, גילה, הצבע בציור המודרני, רשפים, תל אביב, 1996, עמ' 68.
  10. ^ ראו: מרקוס, רות, פיסול בקו ובחלל, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2003, עמ' 41-42.
  11. ^ ראו: מרקוס, רות, פיסול בקו ובחלל, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2003, עמ' 42.
  12. ^ ראו: סטפני רחום (עורכת), אימפרסיוניסטים ופוסט אימפרסיוניסטים - ציור ופיסול מאוסף מוזיאון ישראל, הוצאת כתר, 2006, עמ' 88-92.