לדלג לתוכן

אין לקחת שבויים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אין לקחת שבויים או ללא רחמים, הוא ביטוי המתייחס למצב שבו – במהלך סכסוך צבאי או עימות מסוג אחר – לוחמי אויב שנכנעו לא יילקחו בשבי, אלא יוצאו להורג.[1] מאז אמנת האג (1899) (אנ'), מעשה כזה נחשב פשע מלחמה, והוא אסור גם במשפט הבין-לאומי המנהגי (אנ') ובחוקת רומא. סעיף 23 של התקנות המסופחות לאמנת האג הרביעית משנת 1907 קובע כי "אסור במיוחד... להכריז שלא יהיו רחמים".[2]

במהלך מלחמת האזרחים האנגלית הראשונה (אנ'), הפרלמנט הארוך (אנ') הוציא ב-24 באוקטובר 1644 צו ללא רחמים נגד החיילים האירים, בתגובה לבחירתה של הקונפדרציה האירית (אנ') לשלוח כוחות לתמוך בצ'ארלס הראשון נגדם:[3]

צו המורה כי אף קצין או חייל, בים או ביבשה, לא יעניק רחמים לאירי, או לפאפיסט שנולד באירלנד, אשר יחזיק נשק נגד הפרלמנט באנגליה.

דגל מדמם

עד המאה ה-17, היו סיכומים לא כתובים על אופן הטלת מצור, כאשר כבודם המקצועי של המתגוננים דרש מהם להיאבק, אך במצבים מסוימים היה מקובל שמותר ולגיטימי מבחינתם להיכנע, למשל אם החומה נפרצה בהיקף מסוים. במקרה כזה, לוחמי האויב שנכנעו הורשו בדרך כלל לשמור על נשקם האישי וגם קיבלו מעבר בטוח לשטח ידידותי. אם בכל זאת חיל מצב בחר להמשיך להתגונן, הוא היה עשוי לספוג יחס שונה וקשוח יותר, כולל בזיזה של העיר והרג של הלוחמים. לעיתים, בעיקר בקרבות ימיים, נעשה שימוש בדגל מדמם (אנ') כדי להעביר את המסר שלא יהיו רחמים בקרב.[4]

יש כמה מקרים בולטים של דוגמאות היסטוריות לשימוש בכלל של 'אין לקחת שבויים'. למשל בקרב אלמו או במרד טאיפינג.

משפט הומניטרי בין-לאומי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המשפט ההומניטרי הבין-לאומי, "אסור במיוחד... להכריז שלא יהיו רחמים".[2] מאז פסק הדין בנוגע לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות במשפטי נירנברג באוקטובר 1946, הוראות אמנת האג מ-1907, כולל האיסור המפורש בסעיף 23(ד) להכריז שלא יהיו רחמים, נחשבות לחלק מחוקי המלחמה המנהגיים ומחייבות את כל הצדדים בסכסוך בין-לאומי.[5]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]