אינגבורג הוכמאייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אינגבורג הוכמאייר
Ingeborg Hochmair
Ingeborg J. Hochmair-Desoyer.jpg
לידה 17 בינואר 1953 (בת 67)
וינה, אזורי הכיבוש באוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה אוסטריה, אוסטרליה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מקצוע מהנדסת, מדענית, ממציאה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Erwin Hochmair עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס לסקר-דיבייקי למחקר קליני (2013)
  • מדליית וילהלם אקסנר (1996)
  • Sign of honour of Tirol (2008)
  • פרס אלברט לסקר למחקר רפואי בסיסי
  • Russ Prize (2015)
  • דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הטכנית של מינכן עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דוקטור אינגבורג ג. הוכמאייר דזויירגרמנית: Ingeborg J. Hochmair-Desoyer נולדה בשנת 1953) היא מהנדסת חשמל אוסטרית מהאוניברסיטה הטכנית של וינה ומאוניברסיטת אינסבורק. יחד עם פרופסור ארווין הוכמאייר, בעלה, פיתחה הוכמאייר את שתל השבלול המיקרו-אלקטרוני והרב-ערוצי הראשון בעולם.

בשנת 1980 הקימה הוכמאייר יחד עם בעלה את חברת הציוד הרפואי MED-EL, המתמחה בייצור שתלי שבלול. הוכמאייר היא המנכ"לית והמנהלת הטכנית הראשית של החברה[1]. הוכמאייר היא זוכת פרס לסקר-דבייקי למחקר קליני רפואי[2].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אינגבורג הוכמאייר נולדה בשנת 1953 בווינה, בירת אוסטריה. הוכמאייר נולדה למשפחת מדענים. אימה הייתה פיזקאית ואביה היה דקאן הפקולטה להנדסה מכנית באוניברסיטה הטכנית של וינה, סבתה הייתה בין המדעניות הראשונות באוסטריה שעסקו בהנדסה כימית[2].

בשנת 1979 השלימה הוכמאייר תואר דוקטור להנדסת חשמל מהאוניברסיטה הטכנית של וינה, הוכמאייר היא האישה הראשונה לקבל תואר זה מהאוניברסיטה הטכנית של וינה[2][3].

בין השנים 1976 עד 1982 עבדה הוכמאייר כדוקטורנטית ולאחר מכן כעוזרת פרופסור במכון להנדסת חשמל ואלקטרוניקה באוניברסיטה הטכנית של וינה, שם החלה בפיתוח שתל השבלול[2].

בשנת 1979 עברה הוכמאייר לחצי שנה לאוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, ארצות הברית כפרופסור חבר אורח במכון לאלקטרוניקה רפואית[2].

בשנת 1981, לאחר שכבר הושתל השתל ב-17 איש, חתמו הזוג הוכמאייר על חוזה עם קונצרן הענק 3M בניסון לייצר את שתלי השבלול בייצור המוני. אך, לאחר 7 שנים, בשנת 1988 החוזה הופסק עקב בעיות רבות. למרות זאת, בני הזוג לא אמרו נואש והחליטו להקים בעצמם חברה בשם MED-EL שתייצר שתלי שבלול בייצור המוני[1][2].

בשנת 1982 עברה הוכמאייר מווינה לאינסברוק יחד עם בעלה וילדיהם, שם לימדה במכון לאלקטרוניקה פיזיקלית יישומית באוניברסיטת אינסבורק עד לשנת 1989 אז פרשה מעבודתה באוניברסיטה כדי להתמקד בחברת MED-EL אותה הקימה[1].

הוכמאייר עובדת כיום בחברת MED-EL בתור המנכ"לית והמנהלת הטכנית הראשית של החברה[1].

הוכמאייר נשואה לארווין הוכמאייר, פרופסור להנדסת חשמל איתו ערכה רבים ממחקריה. לזוג ארבעה ילדים[2].

עבודה מדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1979, הציע בן זוגה של הוכמאייר, ארווין הוכמאייר לפתח ביחד איתו שתל שבלול במעבדתו באוניברסיטה בשיתוף מרפאת האף, אוזן, גרון של האוניברסיטה, אינגבורג הסכימה ויחד הם החלו לפתח את שתל הרב-ערוצי הראשון בעולם. שנתיים בלבד לאחר מכן, ב-16 בדצמבר 1977, הושתל השתל על המטופל הראשון ובשנת 1980 פיתוח המוצר הראשוני הסתיים[3][2][4].

שתל השבלול אותו פיתחו, מיועד לחירשים וכבדי שמיעה, בעלי מומים בתאי החישה באוזן - תאים שתפקידם לתרגם את הצלילים לויברציות חשמליות ולשלוח את הויברציות לעצב השמיעה. שתל השבלול שפיתחו הזוג הוכמאייר כולל שני חלקים, פנימי וחיצוני. החלק החיצוני כולל מיקרופון, קולט את הצלילים; מעבד, שמעבד את הצליל הנקלט במיקרופון לאותות חשמליים; ומגנט וטבעת שידור המשדרים את המידע ששולח המעבד אל החלק הפנימי של השתל. החלק הפנימי של השתל, המותקן בניתוח, כולל אנטנה ומגנט, הקולטים את המידע שנשלח מהחלק החיצוני של השתל; ואלקטרודה חשמלית, שדרכה מעבירים אותות חשמליים אל עצב השמיעה[5][4].

השתל אותו פיתחו בני הזוג הוכמאייר הוא רב ערוצי, כלומר, הוא כולל מערך אלקטרודות ששולחות אותות חשמליים לעצב השמיעה בשמונה מקומות שונים, ולא רק במקום אחד. בכך, משפר השתל את איכות השמיעה עד לרמה בה ניתן להצליח להבין משפטים שלמים רק משמיעה וללא שום צורך בקריאת שפתיים[4][5].

הוכמאייר פרסמה, עד כה, יותר ממאה מאמרים מדעיים וישנם כ-50 פטנטים שרשומים על שמה[3].

MED-EL[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1988, לאחר ששיתוף הפעולה עם הקונצרן 3M קרס, החליטו בני הזוג להקים חברה משלהם בשם MED-EL. מטרת החברה היא ליצר באופן המוני את שבב השבלול[2].

בשנת 1989, פרשה הוכמאייר מעבודתה באוניברסיטה כדי להפנות את כל זמנה עבור החברה[1].

במרץ 1990, שכרה החברה את שלושת עובדיה הראשונים[3].

בינואר 1994, שתלה החברה את השתל הראשון אותו היא פיתחה במטופל. לשתל קראו COMBI40. מספר חודשים לאחר מכן, הושתל השתל בכל רחבי העולם[2].

כיום, החברה מעסיקה למעלה מ-2,000 עובדים ב-33 מטות בכל רחבי העולם. מטה החברה נמצא באינסבורק, אוסטריה. החברה היא הגדולה באירופה והשנייה בגודלה בעולם בתחום שתלי השבלול[3].

פרסים והוקרה[3][עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2013 זכתה הוכמאייר בפרס לסקר-דבייקי למחקר קליני רפואי, הידוע גם בכינויו "הנובל האמריקאי". הוכמאייר זכתה בפרס יחד עם פרופסור גרהם קלארק מאוסטרליה ודוקטור בלייק וילסון מארצות הברית. הפרס הוענק לשלושה עקב תרומתם לפיתוח שתל השבלול המודרני.

פרסים נוספים בהם זכתה הוכמאייר:

  • פרס הולצר (1979)
  • פרס לאונרדו דה וינצ'י (1980)
  • פרס סנדוז (1984)
  • פרס אשת העסקים של השנה של וו קליקו (1995)
  • דוקטור לשם כבוד מטעם הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה הטכנית של מינכן (2004)
  • דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה לרפואה של אינסברוק (2010)
  • פרס רוס (2015)
  • פרס הטכנולוגיה של עמותת אדוארד ריין (2016)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]