אינגריד בטנקור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אינגריד בטנקור, 2008

אינגריד בטנקורספרדית: Íngrid Betancourt; נולדה ב-25 בדצמבר 1961) היא סנטורית קולומביאנית שהייתה מועמדת לנשיאות ונודעה כלוחמת בשחיתות בארצה. בטנקור נחטפה ב-23 בפברואר 2002 על ידי המחתרת המרקסיסטית בקולומביה, "הכוחות המזוינים המהפכניים של קולומביה" ("FARC - "Fuerzas Armadas Revolucionarias de Colombia), ביחד עם מנהלת הקמפיין שלה, קלרה רוחאס, בעיצומה של מערכת הבחירות שניהלה לנשיאות, והוחזקה בשבי במשך כ-6 וחצי שנים עד שחרורה במבצע צבאי ב-2 ביולי 2008, יחד עם 14 בני ערובה נוספים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטנקור נולדה בבוגוטה. אמה, יולנדה פולסיו, הייתה בעבר מלכת היופי של קולומביה. לימים נבחרה האם לקונגרס של קולומביה וייצגה שם את שכונות העוני של דרום בוגוטה. אביה, גבריאל בטנקור, היה שר לענייני חינוך בממשלתו של הרודן הקולומביאני גוסטבו רוחאס פינייה (1957-1953), ואחר כך כיהן מטעם ארצו כסמנכ"ל אונסק"ו בצרפת.

אינגריד התחנכה בפריז בה התגוררה עם משפחתה בדירה מפוארת בשדרות פוש, מתוקף תפקידו של אביה. בין באי הבית היה המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה שנהג להקריא מיצירותיו באוזני אינגריד והיא הקריאה לו שירים שחיברה. אינגריד למדה במכון היוקרתי למדעי המדינה ועם תום לימודיה נישאה לחברה לספסל הלימודים, פאבריס דלואה, צרפתי ששירת בשירות החוץ של ארצו. לזוג נולדו שני ילדים, מלני ולורנצו. בעקבות נישואיה קיבלה אינגריד אזרחות צרפתית. בשל תפקידו הדיפלומטי של בעלה נדדה המשפחה במקומות שונים בעולם, בהם שירת הבעל, ובהם ניו זילנד. ב-1989, לאחר הירצחו של לואיס קרלוס גלאן, מועמד לנשיאות בקולומביה שהניף את דגל המלחמה בסמים, החליטה בטנקור לשוב למולדתה ולסייע לארצה.

ב-1990 היא החלה לעבוד במשרד האוצר הקולומביאני, אולם בשלב מאוחר יותר החליטה לפרוש מעבודתה ולהיכנס לחיים הפוליטיים כדי להילחם בשחיתות. הקמפיין המתוקשר הראשון שלה היה חלוקת קונדומים, תוך שהיא מכריזה כי היא תהיה קונדום, אמצעי מניעה נגד השחיתות, אותה כינתה "האיידס של קולומביה". בטנקור זכתה לתמיכת השכבות העניות בבוגוטה, הרבה הודות לפעילותה של אמה בשכונות העוני של העיר.

הקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטנקור נבחרה לבית הנבחרים של קולומביה ב-1994 מטעם המפלגה הליברלית, אך עד מהרה פרשה והייתה בין מייסדיה של "מפלגת החמצן הירוקה" (Partido Verde Oxigeno). מיד לאחר מכן החלה במאבק נגד תופעות השחיתות בממשל הקולומביאני, והאשימה את הנשיא ארנסטו סמפר (1994-1998) בכך שמימן באמצעות רווחי סמים את מערכת הבחירות שלו. ב-1996 פתחה בטנקור בשביתת רעב במטרה להביא להקמת ועדת חקירה עצמאית שתבדוק את קשריו של הנשיא סמפר עם קרטל הסמים קאלי. באותה תקופה התגרשה מבעלה הצרפתי ונישאה לאזרח קולומביאני, חואן קרלוס לקונט.

בשנת 1998 התמודדה לסנאט וזכתה במספר הקולות הגבוה ביותר מבין המועמדים. בתקופת כהונתה כסנטורית קיבלה מספר איומים על חייה, וכתוצאה מכך שלחה את ילדיה לניו זילנד, בעזרתו של בעלה לשעבר. היה זה לאחר שאלמוני הופיע במשרדה בבוגוטה והודיע לה כי חיי משפחתה בסכנה.[1] למרות האיומים על חייה בטנקור לא נרתעה והמשיכה בקמפיין נגד השחיתות. באחת מהופעותיה הדרמטיות בסנט היא הורידה את הז'קט וגילתה תחתיו חולצת טי ועליה הכתובת: "רק את האמת".[2] היא גם לא היססה לתקוף בכל הזדמנות לא רק את הקשרים בין הון, סמים ושלטון, אלא גם את הקשר שבין פוליטיקאים מהימין לבין פלוגות הרצח החצי צבאיות שהטילו טרור בקולומביה וחיסלו כל מי שנחשד בקשר עם ארגוני הגרילה.

בבחירות לנשיאות באותה שנה זכה אנדרס פאסטראנה אראנגו, שהצליח לשכנע את בטנקור לחבור אליו ולסייע לו, תמורת הבטחה לקדם 10 רפורמות שלטוניות שבטנקור הציעה. לאחר שפסטראנה נבחר לנשיאות והתברר כי הוא אינו מקיים את הבטחותיו להילחם בשחיתות ולבצע רפורמות מרחיקות לכת במדינה, האשימה אותו בטנקור באופן פומבי כי הפר את הבטחותיו והוליך שולל אותה ואת מצביעיו.

ב-2001 פרסמה בטנקור את ספרה "זעם בלב" ("La Rage au Coeur"), שנמכר בצרפת לבדה ביותר מ-300 אלף עותקים. בספר מגוללת בטנקור את סיפור מאבקה בשחיתות, מתארת את אורחותיהם של הפוליטיקאים בקולומביה, שמוכנים לטענתה לעשות הכול כדי לשמר את זכויות היתר שלהם. הספר עורר רוגז רב בקולומביה, וגורמים שונים במדינה האשימו את בטנקור בכך שהיא "מכבסת את הכביסה המלוכלכת" מחוץ למדינה. בטנקור התקשתה למצוא מו"ל שיפרסם את ספרה בקולומביה. המהדורה האנגלית של הספר הופיעה בשנת 2002 ונקראת "עד שהמוות יפריד בינינו".

בספרה מביאה בטנקור דברים שאמר לה פרקליטה, לאחר שנדהמה לגלות את עוצמת הקמפיין התקשורתי שהתנהל נגדה: "ילדתי, את לא מבינה מול איזו מפלצת את נלחמת. אומנם אין להם דבר נגדך אבל הם יעשו הכל ושום דבר לא יעצור בעדם עד שיצליחו להכפיש אותך".[3]

הופעתה של הפוליטיקאית הזוהרת התקבלה בחשדנות על ידי חוגי האינטליגנציה בקולומביה, שראו בה ילדת שמנת שנולדה עם כפית זהב בפה.[3] העיתונאי מרק שפירו, שכתב על בטנקור כתבת פרופיל גדולה בשבועון ELLE, טען כי אינגריד סובלת מ"תסביך המושיעה". לדבריו היא רואה עצמה כז'אן ד'ארק קולומביאנית. אך למרות זאת ציין כי פעילותה היא 'הירואית' בהתחשב באויבים רבי העוצמה שנגדם היא יוצאת.[3]

בהתמודדות על הנשיאות בשנת 2002, בטנקור הייתה אחרונה בסקרים.[4]

החטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת מאמציה להיבחר לנשיאת קולומביה בבחירות שהתקיימו ב-2002, שבסופן נבחר אלווארו אוריבה, החליטה בטנקור, כמו פוליטיקאים אחרים בארצה, להירתם למאמצי השלום בין ארגון הגרילה FARC לבין הממשלה המרכזית. על כן יצאה לעיר הדרומית סן ויסנטה דל קגואן (San Vicente del Caguán), כדי להיפגש עם נציגים של מפלגתה אך גם עם מנהיגים מקומיים של המורדים. העיר שכנה בלבו של אזור מפורז שעל קיומו החליט הנשיא הקודם אנדרס פאסטראנה אראנגו, בניסיון ללכת לקראת המורדים, למרות אזהרות של הצבא ושל המשטרה. אלא שבפברואר 2002 חטפו המורדים מטוס נוסעים, הנחיתו אותו על כביש מהיר באזור המפורז, וחטפו את נוסעיו, ביניהם חבר קונגרס. בתגובה הורה פסטרנה על ביטול האזור המפורז, על הפסקת השיחות עם המורדים ועל מבצע צבאי גדול לגירושם מהאזור המפורז אל תוך הג'ונגלים. למרות המצב, החליטה בטנקור לצאת לפגישות עם אנשי הגרילה בלוויית מנהלת הקמפיין שלה, קלרה רוחאס.

בטנקור ביקשה תחילה להגיע לסן ויסנטה דל קגואן באמצעות מסוק צבאי, אולם הממשלה דחתה את בקשתה. לפיכך החליטה לעשות את הדרך בג'יפ שעליו התנוסס דגל לבן וסמל של הצלב האדום. כשהגיעה, ב-23 בפברואר 2002, למחסום הצבאי האחרון שלפני השטח שהיה נתון לשליטת המורדים, הזהירו אותה אנשי הצבא שלא להמשיך, סירבו להצמיד לה ליווי, ואמרו שלא יוכלו לערוב לגורלה, אולם בטנקור ורוחאס, אליהן נלווה הצלם אלן קלר, החליטו להמשיך בכל זאת במסע. כעבור כמה קילומטרים נעצרו בידי המורדים ובטנקור נחטפה.[5] אחד המורדים שחטף את בטנקור עלה מיד לאחר מכן על מוקש, ואיבד את רגלו. הצלם קלר שוחרר כעבור כמה שעות ומאז היה שותף פעיל במאמצים לשחרור בטנקור.

תקופת השבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חטיפתה שחררו המורדים שתי קלטות וידאו בהן נראות בטנקור ורוחאס. בשנייה שבהן, מאוגוסט 2003, בטנקור נראתה רזה וחיוורת. שתי הנשים לבשו סרבלים כהים וישבו זו לצד זו, אולם רק בטנקור דיברה. היא מסרה דרישת שלום לילדיה, לבעלה קרלוס לקונט ולאמה, יולנדה פולסיו, והסבירה מדוע הממשלה חייבת לנהל משא ומתן עם ארגון הגרילה, לצורך חילופים של "שבויי מלחמה". בהמשך אמרה כי בני הערובה שבידי הגרילה חשים נטושים והאשימה את הממשלה בכך שהיא נותנת להם "להירקב ביער" ביחד עם עוד 56 חטופים, ביניהם 5 חברי קונגרס, שני שרים לשעבר, 12 נציגים בבתי נבחרים אזוריים וכן מושל מחוז אחד. ביולי 2007 נרצחו בתקרית ירי 11 מבין 12 הפוליטיקאים המקומיים שהוחזקו בשבי. המורדים טענו כי יחידה של הצבא התקיפה אותם אולם הצבא הכחיש וטען כי ה-11 נהרגו במהלך קרבות בין ה-FARC לפלג גרילה אחר.

בטנקור דחתה בקלטת האחרונה ששוחררה את הביקורת שהשמיעו כלפיה הנשיא ומקורביו, בעקבות החטיפה, על כך שהתעלמה מהוראות הצבא ואמרה כי הצבא סירב להעמיד לרשותה מסוק או ללוות אותה למקום המפגש. היא קראה לתובע הכללי של קולומביה, אדגרדו וילזון, לפתוח בחקירה על מה שנראה בעיניה כמחדלי הממשלה שהביאו לחטיפתה. בטנקור הזכירה כי עשרות עיתונאים ופוליטיקאים ביקרו באזור לפניה, בעזרת ליווי צבאי, ואיש מהם לא נחטף. בעקבות הפנייה אכן נפתחה חקירה בעניין.

במשך שנים שחלפו, הגיעו רק ידיעות בודדות על גורלה והתעורר חשש לחייה. אחת העדויות החשובות ביותר על כך שהיא עדיין בחיים הגיעה משוטר לשעבר במשטרת קולומביה, ג'ון פינצ'או, שהצליח להימלט באפריל 2007 מהשבי לאחר שהוחזק בידי הגרילה במשך שמונה שנים ותשעה חודשים. פינצ'או צעד בג'ונגלים במשך 17 ימים עד שהגיע למקום מבטחים. הוא סיפר כי בטנקור חלתה בצהבת אך החלימה ושומרת על מורל גבוה. בשעות הפנאי היא לימדה אותו צרפתית. הוא סיפר כי היא מרבה להתעמל, כותבת ומאזינה לרדיו ובעיקר לכל ההודעות ששולחת לה אמה באמצעות תוכניות הד"שים לחטופים ברדיו - תוכניות בהן בני משפחותיהם של רבבות החטופים במדינה מנסים לשמור עימם על קשר ולעודד אצלם את התקווה שייצאו לחופשי.

פינצ'או סיפר כי בטנקור ושאר החטופים, כולל הוא עצמו, הוחזקו תחילה בשתי בקתות גדולות וסמוכות, אולם מאוחר יותר אנשי המיליציה הפרידו ביניהם. על פי עדותו, בין החטופים היו גם שלושה אמריקנים שנחטפו בשנת 2003 כשמטוסם נחת נחיתת אונס בג'ונגלים. מדובר בסוכנים של רשויות החוק האמריקניות שפעלו בקולומביה כחלק מהמאבק בסחר בסמים. אינגריד בטנקור, העיד פינצ'או, ניסתה 5 פעמים לברוח מהשבי, נתפסה ונכלאה במשך חודשים לתאה באמצעות שלשלאות ברזל לצווארה ולרגליה. פינצ'או גם סיפר כי לקלרה רוחאס, מנהלת הקמפיין של בטנקור, נולד בשבי תינוק מאחד מסוהריה. התינוק, עמנואל, הופרד ממנה לאחר הלידה ונמסר לידי משפחה אומנת בבוגוטה.

לאחר בריחתו נפגש פינצ'או עם הנשיא אוריבה שהזדעזע לנוכח תיאורי השבי של בטנקור. בעקבות הדיווח הוא נפגש עם מפקדי צבאו ואמר: "גנרלים, אנחנו הולכים לשחרר את אינגריד בטנקור! נגמרו המשחקים עם ה-FARC". הוא גם אמר כי "מחנות הריכוז של ה-FARC גרועים מאלו של הנאצים".[6]

בקלטת וידאו שנתפסה בנובמבר 2007, נראתה בטנקור רזה ומוזנחת מאוד כשמבטה מושפל אל הקרקע.[7][8] בפברואר 2008 דווח כי היא "חולה מאוד" בשל מחלת כבד וסובלת מטיפול רפואי לקוי.[9]

על פי עדותה של רוחאס, ששוחרה ב-10 בינואר 2008, במהלך הזמן שהייתה בשבי היא ניסתה להימלט יחד עם בטנקור, אולם ניסיון ההימלטות לא צלח מפני שהן לא היו יכולות לנווט בג'ונגל בחשכה ולבסוף נלכדו מחדש על ידי ה-FARC. כעונש על ניסיון הבריחה הן ננעלו בצריף ביחד עם נחשים ארסיים.[10]

המאבק הבינלאומי לשחרורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלני בטנקור בעצרת למען שחרור אמה, פריז, 23 במאי 2007

בעקבות חטיפתה של בטנקור הוקם ועד פעולה בינלאומי שפעל לשחרורה, אשר הפעיל אתר אינטרנט ובו עדכונים שוטפים. עיקר הפעילות מחוץ לקולומביה נעשתה בצרפת, אך גם בבלגיה הוקם ועד פעולה. עיריית פריז הכריזה על בטנקור אזרחית כבוד של העיר ותמונותיה נתלו על חזית בניין העירייה. אזרחות כבוד הוענקה לה גם על ידי מאות ערים, עיירות ומועצות אחרות בצרפת. ברחבי צרפת נערכו עצרות, תהלוכות והפגנות למען שחרורה כשאת עיקר הפעילות ניהלו אמה יולנדה פולסיו, ילדיה ובעלה, קרלוס לקונט. האם יולנדה נהגה במשך שנים להתקשר כל בוקר לתחנת רדיו בקולומביה ולדבר אל בתה אינגריד.

בין הנרתמים למען שחרורה של אינגריד בטנקור היה גם דומיניק דה וילפן, לשעבר ראש ממשלת צרפת ושר החוץ שלה. וילפן היה חברה של בטנקור לספסל הלימודים במכון למדעי המדינה בפריז. לתמונת הפעילות נכנס גם הנשיא ניקולה סרקוזי לאחר היבחרו, אלא שלמרות הפעילות הבינלאומית ומסע הלחצים של קרובי החטופים גילה נשיא קולומביה אוריבה עמדה נוקשה וסירב לכל פשרה או עסקה עם המורדים.

הפיאסקו של 14 ביולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 ביולי 2003 נשלח מטוס תובלה מדגם C-130 הרקולס של חיל האוויר הצרפתי לנמל התעופה מנאוס בברזיל, על פי בקשת משפחת בטנקור, בעקבות מידע שגוי שהגיע לידיהם בדבר שחרורה הקרוב, כביכול, באזור הגבול עם ברזיל. במטוס היה צוות רפואי וכן קבוצה גדולה של דיפלומטים צרפתים, ובראשם מזכיר המטה המדיני של שר החוץ הצרפתי, דומיניק דה וילפן, שהחליט לבדו על המבצע. המטוס הצרפתי קיבל רשות נחיתה לזמן קצר בנמל התעופה של מנאוס, בתירוץ שעליו למלא דלק במכליו, על מנת שיוכל להמשיך ליעד אחר.

נוכחותו של המטוס הצבאי הצרפתי עוררה את חשדה של משטרת ברזיל. החשד גבר לאחר שהצרפתים סירבו לאפשר למשטרת ברזיל לסרוק את המטוס, בטענה שהם בשליחות הומניטרית ובכוונתם להעלות לבטן המטוס 4 נוסעים. שר החוץ של ברזיל דיווח ב-12 ביולי על נוכחותו של המטוס המוזר לעמיתו הצרפתי וביקש הסברים. דה וילפן הסביר כי מדובר בשליחות הומניטרית אך לא נידב כל מידע נוסף. ב-13 ביולי אולץ המטוס להמריא לדרכו, ללא אינגריד בטנקור, על פי הוראתו של נשיא ברזיל, לואיס אינסיו דה סילבה.

הפרשה כולה נחשפה על ידי עיתון ברזילאי בשם קרטה קפיטל. בעקבות הפרסום על מטרתו האמיתית של המטוס נוצר משבר דיפלומטי חמור ביחסיה של צרפת עם ברזיל ועם קולומביה ושגרירי ברזיל וקולומביה בפריז נקראו להתייעצויות בבירותיהם. שר החוץ הצרפתי נאלץ לצאת לברזיליה כדי להתנצל בפני השלטונות ולפרסם הסבר פומבי לפרשה. אז התברר כי ההחלטה לשלוח את המטוס הצבאי במטרה לחלץ את בטנקור הייתה שלו, והוא לא טרח לעדכן את הנשיא ז'אק שיראק, את ראש הממשלה ואת שר ההגנה הצרפתי. בצרפת האשימו אחר כך את וילפן כי המבצע הכושל רק החמיר את מצבה של בטנקור בשבי והעלה את "מחירה" בעיני שוביה. בצרפת זכתה הפרשה המביכה לכינוי "הפיאסקו של ה-14 ביולי".

פעילות התיווך של צ'אווס[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא קולומביה אוריבה מנהל מדיניות קשוחה נגד המורדים ורק מעורבותו הפעילה של נשיא ונצואלה, הוגו צ'אווס, שהציע את תיווכו, הביאה לריכוך בעמדתו והוא נתן לצ'אווס אור ירוק לצאת ביוזמת התיווך. בעקבות ההסכמה פנה צ'אווס בקריאה פומבית אל ראשי הגרילה לנהל אתו שיחות. בתגובה הודיעו ראשי ה-FARC כי הם נענים ליוזמה ומוכנים לנהל עמו שיחות על אפשרות שחרורם של 45 חטופים, ובהם בטנקור, תמורת 500 מאנשי הארגון הכלואים בידי שלטונות קולומביה. על פי הצעתם השיחות אמורות היו להתקיים בקראקס בירת ונצואלה ב-8 באוקטובר 2007. צ'אווס הציע תחילה שהשיחות יתקיימו בדרום קולומביה, בשטח שיהיה מפורז מנוכחות של צבא קולומביה, אולם הנשיא אוריבה דחה את הדרישה אך הסכים שהפגישה תתקיים בקראקס.

כשנראה היה כי לראשונה קיים סיכוי ממשי לביצוע העסקה צצו לפתע מכשולים חדשים וצ'אווס נאלץ להודיע על דחיית הפגישה למועד בלתי ידוע. המכשול העיקרי לקראת הסדר הוא דרישת ארגון ה-FARC לכלול בעסקה גם שניים מבכירי אנשיו הכלואים בארצות הברית, סימון טרינידד ובכיר נוסף המכונה "סוניה". נשיא קולומביה אוריבה אמר כי הוא מתנגד לשחרורם משום שהדבר יכול ליצור תגובות שליליות.[11] למרות הקשיים נמשכו המגעים ונשיא ונצואלה דרש מארגון ה-FARC לספק לו הוכחות על כך שבטנקור ושבויים אחרים המוחזקים בידי הארגון עדיין בחיים, לקראת אפשרות של ביצוע העסקה.

על הנכונות לקיים משא ומתן עם צ'אווס מסר המנהיג הצבאי של הגרילה, ראול רייס (Raúl Reyes) בפגישה עם פיידד קורדובה (Piedad Córdoba), סנטורית קולומביאנית, שנפגשה אתו בחודש אוגוסט 2007 באחד ממעוזי המורדים. קורדובה גם ארגנה מפגש בין נציגי משפחות החטופים לבין הנשיא צ'אווס שנערך ב-25 בספטמבר 2007 והיא הייתה הרוח החיה מאחורי גיוסו של צ'אווס למהלך.

בחודש נובמבר 2007 המשיך צ'אווס לנהל מגעים בניסיון להביא לעסקה שתביא לשחרור בטנקור ועוד 45 אסירים המוחזקים בידי ה-FARC בתמורה ל-500 אנשי מחתרת המוחזקים בידי השלטונות. ב-6 בנובמבר 2007 הוא הודיע כי קיבל הבטחות ממנואל מארולנדה, המנהיג הצבאי של המורדים, להעביר לידיו הוכחות על כך שבטנקור ועוד 12 שבויים אחרים, ביניהם שלושה אמריקנים המוחזקים בידי הגרילה, עדיין בחיים. צ'אווס גם מסר כי שני נציגים של מזכירות ה-FARC בקולומביה הגיעו לוונצואלה ואמורים להיפגש אתו כדי להמשיך במגעים. הפגישה הראשונה התקיימה ב-8 בנובמבר. צ'אווס מסר אחר כך לטלוויזיה של ונצואלה כי נועד לשיחה עם איוון מרקז, נציג אישי של מארולנדה לפגישה שנמשכה כמה שעות. נציגי המורדים הציעו כי פגישה בין צ'אווס למארולנדה תתקיים בשטחה של קולומביה, באזור הג'ונגלים שבקרבת משולש הגבולות עם ונצואלה וברזיל, שם על פי ההערכות מסתתר מארולנדה.

ב-26 בנובמבר נועד צ'אווס בפריז לשיחות עם נשיא צרפת סרקוזי, כדי לדון בדרכים לקידום עסקת השחרור אלא שבאותו יום פרסם הנשיא אוריבה הודעה בה הוא הודיע כי הוא מוותר על תיווכו של נשיא ונצואלה משום שזה שוחח בטלפון ישירות עם המנהיג הצבאי של מורדי ה-FARC, למורת רוחו של אוריבה. ממשלת קולומביה הסבירה אחר כך את ההחלטה בכך שה-FARC לא סיפקו לנשיא ונצואלה אות חיים מבטנקור כפי שהבטיחו.

אולם ב-30 בנובמבר פרסמה משטרת בוגוטה צילומי וידאו חדשים של בטנקור שנתפסו במהלך מעצרם של שלושה פעילי גרילה עירוניים של המחתרת. ברשות העצורים נמצאו 5 קלטות וידאו, באחת מהן נראית בטנקור יושבת עם גבה לג'ונגל, שערה ארוך, פניה מצומקות, היא נועצת מבטה בקרקע וידיה נתונות באזיקים. לראשונה נמצאו גם תמונות של שלושת הסוכנים האמריקאים המוחזקים בידי הגרילה. כמו כן נתפסו מכתבים שכתבו כמה מהחטופים, וביניהם מכתב ששלחה בטנקור לאמה. בעקבות חשיפת המסמכים פנתה האם יולנדה לנשיא אוריבה לחזור בו מהחלטתו ולאפשר לנשיא ונצואלה להמשיך במלאכת התיווך.

ב-18 בדצמבר 2007 חלה התפתחות בפרשה כאשר סוכנות הידיעות הקובנית הודיעה בשם ארגון ה-FARC על נכונותו לשחרר לפחות 3 בני ערובה: את קלרה רוחאס, מנהלת הקמפיין של בטנקור, את עמנואל, בנה של רוחאס שנולד בשבי וחבר קונגרס קולומביאני. על פי ההודעה השבויים אמורים להמסר לידי נשיא ונצואלה, הוגו צ'אווס.

השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 ביולי 2008, כשש שנים וחצי לאחר שנלקחה בשבי, חולצה בטנקור במבצע צבאי של צבא קולומביה. יחד עם בטנקור שוחררו שלושה חטופים אמריקנים ו-11 חיילים ושוטרים קולומביאנים. החטופים האמריקנים - קית סטנסל, מרק גונסלבס ותומס הוס - שימשו כקבלנים עבור משרד ההגנה ונתפסו כאשר המטוס הקל שלהם התרסק בג'ונגל בקולומביה בפברואר 2003. שניים נוספים שנתפסו עמם, אמריקני וקולומביאני, נורו למוות על ידי אנשי המחתרת. על השחרור המוצלח הודיע שר ההגנה של קולומביה, חוסה מנואל סנטוס, במסיבת עיתונאים חגיגית בבוגוטה (להודעה). לורנצו, בנה של אינגריד בטנקור, אמר מיד לאחר השחרור לסוכנות הידיעות הצרפתית: "זה היום המאושר בחיי". במהלך מבצע הקומנדו התחזו חיילי יחידת העילית של צבא קולומביה לפעילים של ארגון לא ממשלתי שבאו כביכול להעביר את החטופים במסוק למחנה אחר כדי לפגוש את אחד מראשי המורדים, אלפונסו קאנו. רק לאחר שהועלו למסוק גילה להם מפקד המבצע כי הם בידי חיילים של צבא קולומביה והם משוחררים. בטנקור סיפרה במסיבת עיתונאים בבסיס צבאי כי הבינה את המתרחש רק לאחר שראתה על רצפת המסוק את קצין הגרילה שהיה אחראי במשך ארבע שנים על החטופים, המכונה סזר, כשהוא עירום וכפות על רצפת המסוק. סזר וקצין נוסף מהחוטפים הובאו לבסיס צבאי ועמדו לדין. המבצע הצבאי המוצלח התנהל ללא ירייה אחת והסתיים ללא נפגעים משני הצדדים.[12]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרים על בטנקור:

רקע על קולומביה:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Dinitia Smith,‏ Family Works to Free a Kidnapped Colombian Author and Senator, באתר הניו יורק טיימס, 11 במרץ 2002
  2. ^ Tim Golden,‏ Muckraking in Colombia, באתר הניו יורק טיימס, 17 במרץ 2002
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Cynthia Cotts,‏ Almost Famous, באתר The Village Voice,‏ 5 במרץ 2002
  4. ^ Colombia rebels kidnap politician, BBC, 24 בפברואר 2002
  5. ^ Colombia rebels kidnap politician, 24 בפברואר 2002
  6. ^ President vows to free Betancourt, באתר ה-BBC,‏ 19 במאי 2007
  7. ^ Simon Romero, Colombia Seizes Videos of Hostages, New York Times ‏1 בדצמבר 2007
  8. ^ סוכנויות הידיעות, קולומביה: אות חיים ראשון מפוליטיקאית חטופה, באתר ynet, 30 בנובמבר 2007
  9. ^ בטנקור "חולה מאוד", באתר הארץ, 28 בפברואר 2008
  10. ^ סוכנויות הידיעות, החטופות בקולומביה: נכלאנו עם נחשים ארסיים, באתר ynet, 12 בינואר 2008
  11. ^ Chavez hostage swap talks delayed, BBC, 3 באוקטובר 2007
  12. ^ Colombia hostage Betancourt freed, באתר ה-BBC,‏ 3 ביולי 2008