אינלנד אמפייר

אינלנד אמפייר
Inland Empire
בימוי	דייוויד לינץ'
הופק בידי	דייוויד לינץ', מארי סוויני, לורה דרן
תסריט	דייוויד לינץ'
עריכה	דייוויד לינץ'
שחקנים ראשיים	ג'רמי איירונס; סקוט קופי; נעמי ווטס; דייוויד לינץ'; לורה הרינג; טרייסי אשטון; ליאון נימצ'יק; ויליאם ה. מייסי; קריסטן קר; סטנלי קאמל; Jan Hencz; נסטסיה קינסקי; אמנדה פורמן; ורוניקה רואסטי; Masuimi Max; Bellina Logan; טרי קרוז; Karolina Gruszka; לורה דרן; גרייס זבריצקי; ג'וליה אורמונד; ג'סטין ת'רו; הארי דין סטנטון; Krzysztof Majchrzak; דיאן לאד; איאן אברקרומבי; מרי סטינבורגן; קמרון דדו; פטר ג. לוקאס; ג'רי סטאהל; ג'ורדן לאד; Nae Yūki
מוזיקה	דייוויד לינץ'
צילום	דייוויד לינץ'
מדינה	צרפת, ארצות הברית, פולין
חברת הפקה	Absurda, StudioCanal, Asymmetrical Productions
חברה מפיצה	518 Media, נטפליקס
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	6 בדצמבר 2006
משך הקרנה	180 דק'
שפת הסרט	אנגלית, פולנית
סוגה	סרט בלשי, סרט דרמה, סרט מותחן
הכנסות באתר מוג'ו	inlandempire
	www.inlandempirecinema.com
	דף הסרט ב־IMDb

אינלנד אמפייר (באנגלית: Inland Empire) הוא סרט אימה סוריאליסטי משנת 2006. את הסרט כתב וביים הבמאי האמריקני דייוויד לינץ'. הסרט הופק באופן עצמאי ובתקציב נמוך על ידי לינץ' עצמו בשותפות עם השחקנית האמריקנית לורה דרן, אשר גם מופיעה בסרט בתפקיד הראשי. שלא כסרטיו האחרים של לינץ', סרט זה לא נעשה על פי תסריט כתוב מראש אלא הורכב משלל סצנות אשר צולמו בזמנים שונים ואף לפרויקטים שונים שהופקו עבור אתר האינטרנט של לינץ' בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. החיבור בין הסצנות השונות נעשה בדמיונו של לינץ' עד אשר הפך לסיפור קוהרנטי ובכל פעם צולמו סצנות חדשות לאחר שלינץ' הגה, כתב וחיבר אותן לנרטיב ההולך ומתרחב לאיטו. בשל האופן הלא קונבנציונלי של עשייתו ארכה ההפקה מספר שנים, והסרט יצא לאקרנים כ־5 שנים לאחר הסרט הקודם של לינץ', מלהולנד דרייב. זהו סרט הקולנוע באורך מלא האחרון של דייוויד לינץ', שלאחריו הודיע כי הוא פורש מעשיית סרטים. יחד עם זאת, הוא שב אל המסך לבימוי העונה השלישית של סדרת הטלוויזיה טווין פיקס (2017), וביים את כל פרקיה.

בסרט מופיעים השחקנים ג'סטין ת'רו, ג'רמי איירונס, ג'וליה אורמונד, גרייס זבריצקי, קרולינה גרושקה, קשישטוף מייצ'ארק והשחקן הוותיק הארי דין סטנטון (באחד מתפקידיו האחרונים).

במהלך הפקת הסרט חבר לינץ' לקולקטיב יוצרי הקולנוע הפולני Camerimage ובעזרתם צילם חלקים מעלילת הסרט בפולין. לקראת סוף הפקת הסרט קיבל לינץ' תקציב נוסף להשלמת ההפקה מהחברה הצרפתית StudioCanal, וכך היה הסרט לקופרודוקציה אמריקנית פולנית צרפתית.

זהו הסרט הראשון מאז ראש מחק (1976) שלינץ' שימש בו מלבד כבמאי ותסריטאי גם כמפיק, כצלם ראשי, כעורך וכמעצב הפקה. כמו כן, זהו סרט הקולנוע היחיד של לינץ' שצולם בפורמט וידאו דיגיטלי ולא בסרט צילום 35 מ"מ.

זהו הסרט השלישי בטרילוגיית לוס אנג'לס של לינץ', כאשר השניים הקודמים הם מלהולנד דרייב וכביש אבוד. כמו שני הסרטים הקודמים, גם סרט זה עוסק בחלום ההוליוודי ושברו, בתשוקות וחרדות מיניות, באלימות, בבגידה וביצרים הרסניים המסתתרים מתחת למעטה של מהוגנות. עלילת הסרט מורכבת במיוחד ונעה על פני שלושה מישורים שונים של תודעה תוך שהיא מערבבת ביניהם ומדלגת באופן שמקשה לעיתים לעקוב אחר העלילה או הזהות הספציפית שעוטה הדמות הראשית. באופן עקרוני, עוקב הסרט אחרי שחקנית הוליוודית בשם ניקי גרייס (לורה דרן) אשר מתקבלת לתפקיד ראשי בסרט חדש של במאי ששמו קינגסלי סטיוארט (ג'רמי איירונס). זמן מה לאחר תחילת הצילומים מתאהבת ניקי בשחקן הראשי המופיע לצידה, דבון ברק (המגולם על ידי ג'סטין ת'רו). הבעיה היא שדבון נשוי וגם ניקי עצמה נשואה לאיש עסקים עשיר, קנאי ואלים ממוצא פולני (פיטר ג'יי. לוקאס). העלילה מסתבכת לאחר שמתגלה כי עלילת הסרט שבתוך הסרט מתערבבת גם בחיי הדמויות וניקי מוצאת את עצמה נשאבת לתוך עולם של חרדות המטשטשות את יכולתה להבחין בין מציאות להזיה, בין חייה האמיתיים לתפקיד שהיא עושה על המסך. בהמשך מתגלה כי מעל לסרט שבו ניקי משתתפת מרחפת קללה אשר קשורה בסרט פולני ישן משנות הארבעים שאחד מכוכביו נרצח.

פסקול הסרט מכיל יצירות של המלחין הפולני קשישטוף פנדרצקי, שיר של הזמר האמריקני בק ושירים אמריקניים קלאסיים כמו Sinner Man של נינה סימון, לוקומושן של ליטל אווה, וכן השיר At Last בביצוע אטה ג'יימס. שיר הנושא של הסרט, הנקרא Polish Poem, נכתב על ידי דייוויד לינץ' ומבוצע על ידי הזמרת האמריקנית קריסטה בל, אשר מופיעה בתור סוכנת ה-FBI המצודדת תמי פרסקוט בעונה השלישית של טווין פיקס.

הסרט הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל הסרטים של ונציה 2006 ולינץ' זכה בו בפרס מיוחד לקולנוע דיגיטלי. כמו כן הוקרן הסרט בפסטיבל הסרטים של ניו יורק, בפסטיבל הסרטים של סלוניקי ובפסטיבל הסרטים פאג'ר באיראן. הסרט יצא לאקרנים בישראל ב־5 באפריל 2007.

עלילת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט נפתח במונטאז' המציג בפנינו מספר דמויות שתפקידן יתברר בהמשך הסרט. במרכז המונטאז' סצנה של זונה פולנייה המעניקה שירותי מין ללקוח בחדר מלון זול. פניהם של הזונה והלקוח מטושטשות. לאחר מכן אנו עוברים להוליווד, שם אנו מתוודעים אל השחקנית ניקי גרייס (לורה דרן) המחכה בקוצר רוח לשיחת טלפון מהסוכן שלה, שמודיע לה כי התקבלה לשחק בתפקיד ראשי בסרט שאליו נבחנה. לפני שהיא מקבלת את שיחת הטלפון המיוחלת מופיעה בביתה אישה מבוגרת המציגה עצמה כשכנתה, והיא בעלת מבטא מזרח אירופאי (גרייס זבריצקי). השכנה המסתורית מגוללת בפניה סיפור בעל משמעות סתומה ומאיימת. ניקי נבהלת ממנה ומבקשת ממנה ללכת. אך השכנה כבר מוסרת לה את גורלה באמצעות המשל הסתום שהמשילה.

ניקי מגיעה לאולפן הסרטים ושם היא מכירה את הבמאי קינגסלי (ג'רמי איירונס) ואת השחקן דבון ברק (ג'סטין ת'רו). השניים מופיעים יחדיו בתוכנית בידור בטלוויזיה שאותה מנחה מנחה מצועצעת (דיאן לאד, אמה של דרן במציאות) והיא מתעקשת לדעת, לעיני כל הקהל, אם זוג השחקנים כבר הספיק להתאהב גם בחיים האמיתיים, בהינתן המוניטין הידוע של דבון כרודף שמלות.

צילומי הסרט מתחילים וככל שהדמויות שבתסריט מתקרבות אחת לשנייה, כך גם במציאות ניקי ודבון מתאהבים. כאן גם מתחיל הבלבול העלילתי שיאפיין את המשכו של הסרט. באחת הסצנות ניקי ודבון יושבים ומשוחחים, במה שנראה כסצנה של הסרט שבתוך הסרט. אך לפתע ניקי מבינה כי הדיאלוג ביניהם נשמע כמו חילופי הדברים שלהם במציאות. כאשר מזמינה ניקי את דבון לביתה לארוחת ערב בנוכחות בעלה, לוקח הבעל את דבון לצד ומאיים עליו מפורשות שלא יתחיל עם ניקי, שאם לא כן אזי יבולע לו. ניקי מרגישה כי בעלה הקנאי מתחיל לחשוד ובסצנה שבה היא ודבון שוכבים במיטה לאור תאורה כחולה, היא מרגישה כי דבון הוא לא דבון אלא הוא הדמות מהסרט. כאן קורסת המציאות של ניקי לחלוטין.

בשלב זה אנו נכנסים למעין מרחב שבו המציאות של ניקי, עלילת הסרט של קינגסלי ועלילת הסרט הפולני הישן מתחילות להיפגש ולהתערבב זו בזו. הדמות שניקי משחקת בסרט, סוזן בלו, היא אישה מן המעמד הבינוני נמוך והיא נשואה לגבר מזרח אירופאי. בעברו היה האיש חבר בצוות קרקס במזרח אירופה. הוא עוזב אותה וטס לפולין עם חברי הקרקס שלו. לפני שהוא עוזב היא מודיעה לו שהיא בהריון ובתגובה הוא מכה אותה קשות ועונה לה שהיא לא יכולה להיות בהריון ממנו משום שהוא עקר, אך לא גילה לה זאת לפני כן. בהמשך אנו נראה סצנה דומה המתרחשת בפולין בשנות הארבעים, כאשר הגבר (ככל הנראה השחקן הפולני) מכה ועוזב את אהובתו ומותיר אותה בבדידותה.

סוזן מגיעה למשרדו של אדם מסתורי ומתחילה לגולל בפניו את סיפור חייה העגום, ובעיקר את חוויותיה האלימות עם הגברים בחייה. במהלך הווידוי הארוך שלה אנו חוזים ברצח המתבצע בחדר מדרגות חשוך בפולין של שנות הארבעים. הנרצחת היא ככל הנראה אשתו של הגבר המכה מהסצנה הקודמת, ואילו הרוצחת היא פולנייה צעירה ויפה (ככל הנראה השחקנית שאמורה לשחק לצידו בסרט המקולל). הרצח מתבצע באמצעות מברג.

במהלך הסרט אנו מתוודעים גם לדמות מרכזית בשם "הפנטום", שהוא בעצם דמות חמקמקה של מהפנט המטיילת בין הרבדים השונים של הסיפור, בין פולין לארצות הברית ובין עולמה של ניקי האמיתית לזו של סוזן בסרט שבתוך הסרט. באחת הסצנות פוגש הפנטום את השחקנית הפולנייה הצעירה ברחוב קר וגשום ומרמז לה על כך שבשכונה אירע רצח. היא נרתעת ועושה עצמה כאילו שאינה יודעת במה מדובר. הפנטום הוא גם אחד מחברי צוות הקרקס שאיתו נוסע בעלה של סוזן למזרח אירופה.

לאחר הווידוי שלה אצל האיש המסתורי יוצאת סוזן לרחוב בלוס אנג'לס. בפינת שדרות סאנסט היא נתקלת בדמותה של אשתו של דבון (ג'וליה אורמונד), אשר בסרט שבתוך הסרט שמו בילי. אשתו זו של בילי, הלבושה במכנס קצר וגופייה, רודפת אחרי סוזן עם מברג ובסוף המרדף דוקרת אותה עמוק בבטנה ונמלטת. הזונות ברחוב רואות את סוזן ונמלטות בצרחות. סוזן מדדה עם המברג אשר בגופה עד אשר מתמוטטת ליד קבוצה קטנה של מחוסרי בית. אחת מהן מתחילה לספר סיפור מוזר על חברה שלה שגרה בפומונה ושיש לה קוף מצחיק כחיית מחמד. לאחר הסיפור המוזר הזה הומלסית נוספת אומרת לסוזן שהיא כבר לא צריכה לפחד משום דבר משום שהיא עומדת למות. ואכן סוזן מתה. דמה ניגר על המדרכה כאשר אנו רואים מצלמת קולנוע נדחפת לתוך הפריים ושומעים את הבמאי צועק "קאט". ברגע זה אנו מבינים שחזינו בצילום סצנה של הסרט שבתוך הסרט וניקי השחקנית קמה ועושה את דרכה לכיוון חדר ההלבשה.

כאשר היא מגיעה אל מאחורי הקלעים משהו דוחף אותה להיכנס לתוך אולם הקרנות. האולם ריק אך על המסך הגדול היא רואה את עצמה, את בבואתה משתקפת אליה כפי שהיא באותו הרגע. היא נכנסת לתוך מסדרון בירכתי האולם ונבלעת לתוך מבוך של מסדרונות פנימיים, חשוכים ומאיימים. בסוף הדרך מופיע לפניה הפנטום וחיוך מרושע נסוך על פניו. ניקי מבועתת ממראה פניו ומתחילה לירות בו באקדח שעליה. אך הפנטום לא מת אלא הופך לבבואה ענקית ומעוותת לגמרי של ניקי עצמה. לאחר שהבבואה הנוראה נעלמת ניקי יוצאת מדלת שלידה ומגלה שהיא עומדת על במה ועליה ריהוט של מחזה. אור גדול מופיע משום מקום ובולע את ניקי לתוכו.

בחדר המלון אנו רואים את הזונה הפולנייה יושבת בוכייה. לפתע דלת חדר המלון נפתחת וניקי נכנסת אליה. השתיים מתחבקות ומתנשקות וניקי נעלמת לחלוטין מן התמונה. הזונה הצעירה רצה אל מחוץ לחדר ומגלה שבעלה ובנה חזרו ושהם בסדר. בעלה הוא אותו אדם המגלם גם את בעלה הפולני של ניקי וגם את בעלה הפולני המכה של סוזן. השלושה מתחבקים באושר.

הפצה וביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתחלה חשב לינץ' להפיץ את הסרט בעצמו ולשם כך רקח עסקה מיוחדת שהקנתה לו את הזכויות להפצת הסרט בפורמט DVD בצפון אמריקה. כמו כן הוא תכנן לבצע את ההפצה לבתי קולנוע בעצמו, באמצעות האינטרנט וכן בכל האמצעים הסטנדרטיים. בסופו של דבר הסרט הופץ לבתי קולנוע בארצות הברית באמצעות חברת ההפצה 518 Media החל מה-15 בדצמבר 2006.

בהוצאת ה-DVD של הסרט צורף סרט באורך 75 דקות שנקרא "דברים נוספים שקרו" ובו סצנות שנחתכו בעריכה.

הסרט נתקל בביקורות מעורבות, אשר חלקן שיבחו אותו ואחרות קטלו אותו. מבקר הסרטים של הרולינג סטון, פיטר טראוורס, כתב^[1] "עצתי לכם, כי עם הברקה הזויה שכזו, כדאי שתחזיקו מעמד". הניו יורק טיימס הגדיר את הסרט כמבריק. ג'ים אמרסון, עורך האתר של רוג'ר איברט עיטר את הסרט ב-4 כוכבים. לעומתם, מבקרת הסרטים של הלוס אנג'לס טיימס כתבה כי "הסרט נכנס לכל כך הרבה מחילות ארנב שלבסוף הוא נעלם בתוכן לחלוטין". ג'ונתן רוס, מנחה תוכנית הקולנוע של הבי.בי.סי אמר כי "הסרט גאוני... אני חושב". בעיתון הניו יורקר נכתב כי הסרט הופך בשלב מסוים לפארודיה על עצמו.

יחד עם זאת, כמעט כל המבקרים היו מאוחדים בדעתם כי הופעתה של לורה דרן בסרט הייתה הופעתה הטובה ביותר ואחת ההופעות הטובות ביותר של שחקנית בתפקיד ראשי ב־2007. דייוויד לינץ' עצמו ניסה לקדם את מועמדותה לאוסקר על תפקידה בסרט באמצעות קמפיין שבו יצא לרחובות ולכיכרות בערי ארצות הברית כשהוא מלווה בכרזת הסרט ופרה^[2]. לבסוף, דרן לא זכתה למועמדות לאוסקר על הופעתה בסרט זה אך הייתה מועמדת לפרסים רבים אחרים ואף זכתה בכמה, כולל פרס האיגוד האמריקאי של מבקרי קולנוע כ"שחקנית הטובה ביותר"^[3]

הסרט הרוויח קצת יותר מ־4 מיליון דולר בקופות ברחבי העולם^[4]

פרשנות ותמטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אינלנד אמפייר נוגע בכל אותם נושאים שהעסיקו את לינץ' בשלב זה של יצירתו - ובעיקר האופן שבו עולם הקולנוע משפיע על חיי האדם באמצעות הדימויים והחלומות שהוא מייצר. בסצנת הכתוביות שבסוף הסרט מגיחה לפתע לורה הרינג ממלהולנד דרייב, ומייצרת את הקשר התמטי והרגשי שבין שני הסרטים. בכך הוא איננו רק סרט מסוג זרם תודעה אלא גם קולנוע רפלקסיבי המביט על עצמו מבפנים ומגלה את הפנים האמיתיות שמאחורי החלום, שאינם אלא פניו של הסיוט. דניס לים מהמגזין סלייט כתב כי "הסרט הוא שלוש שעות של סיוט בהקיץ אשר נוטל הן את צורתו והן את תוכנו ממוחה המעורפל של שחקנית בהוליווד" והוסיף כי השימוש בצילום וידאו בניגוד לצילום בפילם הופך את הסרט כביכול למוכר יותר משום שווידאו הוא המדיום הקרוב לצרכן הביתי והוא גם מעורר אסוציאציות לסרטים ביתיים, לפורנוגרפיה, ולסרטונים ויראליים^[5].

בראיונות שהעניק לינץ' לקראת יציאת הסרט הוא אמר כי הוא לעולם לא יחזור יותר לצלם בפילם וכי הצילום בווידאו דיגיטלי מאפשר את מה שבלתי אפשרי בצילום בפילם. כמו כן הוא כינה את הצילום בפילם "דינוזאור"^[6]. באמצעות הצילום בווידאו מפרק לינץ' את הסרט מ"קולנועיותו" ומאפשר לעצמו לייצר חוויה אסתטית שונה בהביטו כביכול על תעשיית הקולנוע החלומית מבחוץ. זהו למעשה פירוקה המוחלט של הפנטזיה ההוליוודית. כפי שעלילת הסרט משקפת את החרדה מבגידה וניאוף, כך סגנונו של הסרט משקף את החרדה מהעשייה הקולנועית עצמה ומהאופן שבו היא מציגה את הדילמות הללו על המסך.

מבקר הקולנוע מארק פישר כתב כי הסרט נראה לרוב כמו "שילוב של רצפי חלומות המרחפים בחלל ללא כל קרקע יציבה מתחתם. כמו חלום ללא חולם, שבו שום פריים איננו בטוח ומוצק. למעשה הסרט הוא המטורף ולא הדמויות שבתוכו. זה כאילו שהוליווד בעצמה חולמת על עצמה."^[7]