איסור הקמת מצבה
| מקרא | ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק כ"ב |
|---|---|
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ו', הלכה ו' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו י"א ספר החינוך, מצווה תצ"ג |
  | |
איסור הקמת מצבה הוא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות לפיה אסור להקים מצבה, כלומר מקום מכובד המשמש לפולחן. האיסור הוא דווקא על הקמת מצבה ולא על בניית מזבח, ולפי העמדה המקובלת הוא כולל גם הקמת מצבה לעבודת ה'.
בתורה מסופר שיעקב הקים מצבה. בעקבות כך הסבירו חז"ל שלמרות שבתקופת האבות מצבה כזו הייתה אהובה בעיני ה' - ברבות הימים היא הפכה לסממן אלילי ולכן בתורה נאסר על הקמתה.
מאפייני המצבה לא מוגדרים במקרא, וקיימת עמימות לגביהם. ככלל, המצבה יותר אחידה ממזבח, שעשוי מאבנים רבות. אך יש מחלוקת אם דווקא אבן בודדה נחשבת למצבה או שגם חיבור אבנים שונות יכול להיחשב למצבה. כמו כן קיימת מחלוקת לגבי אופי הפולחן אליו משמשת המצבה.
המצבה בתקופת האבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
יעקב נודע במיוחד בכך שהקים מצבות, ובעקבות כך הסבירו חז"ל שבתקופת האבות מצבה הייתה רצויה לפני ה'. בבריחתו של יעקב מעשו אחיו לחרן, לאחר שהתעורר מחלומו על מלאכי האלוהים, הוא הקים מצבה מהאבן שישן עליה, קרא למקום בית א-ל, ונדר שמצבה זו תהיה בית לעבודת ה':
וַיִּירָא, וַיֹּאמַר: מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה! אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה, וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵ-ל. וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה. וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי - וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה - יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי - עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ
הקמת המצבה הייתה כה משמעותית עבור יעקב, ולכן ה' מזכיר אותה כאשר הוא מצווה את יעקב לשוב מחרן לארץ כנען: ”אָנֹכִי הָאֵ-ל בֵּית אֵ-ל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר. עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ” (ספר בראשית, פרק ל"א, פסוק י"ג). ואכן, כאשר יעקב חוזר לארצו הוא מקים את המצבה בשנית: ”וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱ-לֹהִים בֵּית אֵ-ל” (ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוקים י"ד–ט"ו). בנוסף למצבה בבית אל, הקים יעקב מצבה גם בעת כריתת הברית עם לבן,[1] וכן לאחר מות רחל הקים על קברה את ”מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל” (ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק כ').
בזמן מעמד הר סיני משה מקים שנים עשר מצבות כנגד שנים עשר שבטי ישראל: ”וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל” (ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק ד'). לדעת חלק מהמפרשים, מצבות אלה לא שימשו לפולחן, אלא הן היוו ייצוג לשבטי ישראל בטקס כריתת הברית, אל מול המזבח שהיווה ייצוג לכבוד ה'.[2] באופן דומה, יש מפרשים שהמצבות הן לזכרון, בדומה לשתים עשרה האבנים שהקים יהושע במעבר הירדן.[3] לדעת מפרשים אחרים משה לא הקים מצבות כלל, אלא לקח שנים עשר אבנים והציב אותן בתוך המזבח שבנה, בדומה לאליהו בהר הכרמל (מלכים א יח, לא).[4]
מקור האיסור וטעמו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפרשת שופטים, לאחר איסור נטיעת אשרה, מצווה משה את בני ישראל:
וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱ-לֹהֶיךָ
חז"ל ופרשנים רבים הסבירו שהאיסור כולל גם מצבה שנועדה לעבודת ה': ”אין לי אלא מצבה. עבודה זרה מנין? ודין הוא: ומה מצבה שאהובה לאבות - שנואה לבנים, עבודה זרה ששנואה לאבות - דין הוא שתהא שנואה לבנים” (ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קמו). כלומר ההבנה היא שמדובר במצבה שמיועדת לעבודת ה', וממילא מובן שאסור להקים מצבה המיועדת לעבודה זרה. כך פסקו הרמב"ם ורבי משה מקוצי.[5] לעומתם, האבן עזרא מפרש שהאיסור הוא דווקא על מצבה המיועדת לעבודה זרה, ולשיטתו סוף הפסוק מפרש את תחילתו - המצבה האסורה היא דווקא זו שה' שנא כיוון שהיא מיועדת לעבודה זרה.[6] הרשב"ם בפירושו לתורה הציג את האיסור כחזרה על איסור ההקרבה בבמות, שהיה תקף כל זמן שהיה מרכז פולחני כמו משכן שילה או בית המקדש (ותקף גם כיום).[7]
על פי האבן עזרא ,לא נאסרו מצבות לעבודת ה' ונאסרו מצבות פולחניות לעבודה זרה בלבד וזאת הסיבה מדוע הרמב"ם שינה את הגדרת המציבה [8].
רש"י, רמב"ם, רבי משה מקוצי וספר החינוך הסבירו שהכנענים עשו את המצבה לחוק פולחני בעבודה זרה, ולכן ה' שנא אותה, למרות שבתקופת האבות הייתה רצויה.[9][5][10] הרמב"ן הוסיף על כך שמגמת התורה היא שיחד עם עבודת הקרבנות יש לצמצם את הפולחן כפי שהתפתח בתרבות האלילית:
כי היו הכנענים השטופים בעבודה זרה עושים בכל בתי אלהיהם מזבח להקריב עליו הקרבנות, ואבן גדולה מוצבת על פתח הבית לעמוד עליה הכומרים, ואילן נטוע חוצה לה לאשר דרך הבאים שם, וגם היום הנוצרים עושים כן. והנה השם הנכבד שנא ומאס כל מעשיהם, ואסר המצבה והאשרה, ולא השאיר רק המזבח שהוא צורך הקרבנות אשר הוא יתברך צוה בהם, והיו נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו מאז קודם היות עבודה זרה בעולם
דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגדרת מצבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבן אחת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתלמוד הירושלמי מובאים דברי רבי יוחנן לגבי ההבדל בין מזבח למצבה: ”מצבה - כל שהיא יחידית, מזבח - כל שאבניו מרובות” (תלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה, פרק ד', הלכה ד'). הנפקא מינה המובאת בהקשר זה היא לגבי דרך הביטול של העבודה הזרה - שבמצבה די לפגום מעט, ואילו במזבח יש צורך בפגימת כל אבן ואבן כדי לבטל ממנו את איסור ההנאה מעבודה זרה. אמנם, רש"י, הרמב"ן ורבי אליעזר ממיץ למדו מהגדרה זו גם להגדרת המצבה שאסור להקים, שמדובר דווקא במצבה העשויה מאבן אחת.[10][11][12] לעומתם, הרמב"ם הגדיר את המצבה כ”בנין שהכל מתקבצין אצלה” (משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ו', הלכה ו'), וספר החינוך הרחיב שמדובר ב”בנין גבוה של אבנים או של עפר” (ספר החינוך, מצווה תצ"ג), וביאר הרב יששכר תמר שלשיטתם מצבה יכולה להיות מאבנים רבות, בתנאי שהן מחוברות בבניין, בשונה ממזבח שבנוי מאבנים לא מחוברות.[13]
אופי הפולחן במצבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישנה עמימות לגבי אופי הפולחן במצבה, ובקרב הפרשנים ישנן כמה דעות, שאפשר לחלק לשלוש קטגוריות:
- כלי פולחני: רש"י ורבי משה מקוצי תיארו את המצבה כאבן שמקריבים עליה קרבן.[10][14] הרשב"ם תיארו דווקא כמשטח להקטרה.[15] הרמב"ן בפרשת וישלח פירש שהמצבה מיועדת לנסכים, ואילו המזבח מיועד לקרבנות.[16] בפרשת שופטים פירש הרמב"ן שהמצבה מיועדת לשימושים שונים - הקרבה, הקטרה וכן מקום עליו הכמרים של העבודה הזרה נוהגים לעמוד.[11]
- מבנה או מוקד פולחני: הרמב"ם תיאר את המצבה כמבנה מכובד שהקמתו אסורה מפני שהגוים מניחים עליו עבודה זרה, בלי קשר לקרבנות בהכרח: ”שהזהירנו מעשות מצבה יתחברו אליה ויכבדוה, אפילו הושמה לעבוד הא-ל עליה, וזה כי יתדמה בעבודה זרה כי כן היו עושין הבונין מצבה ומשימין עליה עבודה זרה” (ספר המצוות, לאו י"א).
- סמל לאלהות עצמה: הנצי"ב סובר שהמצבה לא הייתה תשמיש לעבודה זרה, אלא עבודה זרה בעצמה, כמו אשרה.[17] יתכן שזו גם דעת התרגום המיוחס ליונתן, שכתב שהמצבה נועדה להשתחוואה.[18]
גם בקרב החוקרים אין הסכמה לגבי האופי הפולחני. לדעת חלק מהחוקרים המצבה היוותה סמל מופשט לאלהות (אנאיקוני), בשונה מהפסל שהיווה תיאור איקוני של האל.[19] לדעת חוקרים אחרים המצבה לא היוותה ייצוג של האלהות אלא היא נועדה לציין אזור פולחני שבו עשויה האלהות להימצא, או בכלל לציין את הנקודה המדויקת שבה האלהות היא אימננטית ושם הקרבת קרבנות או תפילה יכולים להגיע ישר אליה.[20] הבנה זו מתאימה למצבות שמקים יעקב בספר בראשית המסמלות כי ”אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה” (ספר בראשית, פרק כ"ח, פסוק י"ח).
מלבד השימוש הפולחני, יש מצבות שהוקמו לציון יחסים משפטיים בין בני אדם, לדוגמא המצבה שיעקב הקים בינו ובין לבן, שהיווה סימון גבול טריטוריאלי. עדויות לשימוש כזה נמצא בשומר, בבל ואוגרית בכל התקופות הקדומות.[21] שימוש נפוץ נוסף היה לציון זכרון האדם המת, או להנציח אירוע משמעותי או לפאר את שם המשתתפים בשל תפקידם באירוע.[20] הממצאים הארכיאולוגים מצביעים על כך שלעיתים מצבות שנועדו לזיכרון הפכו עם הזמן למצבות פולחניות, כחלק מהתופעה של סגידה לאבות קדומים.[19]
האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]
האיסור הוא על הקמת המצבה, ואפילו כאשר הכוונה היא לעבודת ה'. ומי שעובר על האיסור - עונשו מלקות, כמו ברוב מצוות הלא תעשה.[5] בניית מזבח לה' הוחרגה מהאיסור, כפי שכתוב ”אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ” (ספר דברים, פרק כ"ז, פסוק ו').[9]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מצבה ומזבח, הרבנית נחמה ליבוביץ', באתר גליונות נחמה
- היחס בין מזבח למצבה, הרב יצחק לוי, באתר תורת הר עציון
- שולמית בכר, מצבות פולחן בחצור בתקופות הברונזה והברזל, בתוך: ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כרך לג (2018) עמ' 51-63.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ספר בראשית, פרק ל"א, פסוק מ"ה
- ^ רש"ר הירש; רד"צ הופמן; פרופ' מ"ד קאסוטו; וכן נראה מפירוש ר"א בן הרמב"ם.
- ^ הרכסים לבקעה.
- ^ אבן עזרא; ר"י בכור שור.
- ^ 1 2 3 משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ו', הלכה ו'; סמ"ג לאו מא
- ^ אבן עזרא על התורה, דברים טז,כב
- ^ רשב"ם על התורה, דברים טז,כב
- ^ גדעון חרלפ,אדריכל .'מצבות עומדות לה'. הארות על הממצא ופולחן המצבות'. 'הוצאה עצמית .
- ^ 1 2 ספר החינוך, מצווה תצ"ג
- ^ 1 2 3 רש"י על ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק כ"ב.
- ^ 1 2 רמב"ן על התורה, דברים, טז,כב
- ^ יראים סימן שעז
- ^ עלי תמר, ירושלמי עבודה זרה ד,ד
- ^ סמ"ג לאו מא
- ^ רשב"ם על התורה, דברים טז, כב.
- ^ רמב"ן על התורה, בראשית, כח,יח
- ^ העמק דבר, דברים, טז,כב
- ^ תרגום המיוחס ליונתן, ויקרא כו, א.
- ^ 1 2 T.N.D. Mettinger, No Graven Image? Israelite Aniconism in Its Ancient Near Eastern Context, Stockholm 1995, pp. 37 מובא אצל: ש. בכר, "מצבות פולחן בחצור בתקופות הברונזה והברזל", בתוך: ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כרך לג (2018) עמ' 59.
- ^ 1 2 C.F. Graesser, "Standing Stones im Ancient Palestine", BA 35(2), pp. 37, מובא אצל: ש. בכר, שם, עמ' 58.
- ^ ראו בדוגמאות שמביא Graesser, שם עמ' 37-.
