איסור חיתון עם עמונים ומואבים
| מקרא | ספר דברים, פרק כ"ג, פסוקים ד'–ו' |
|---|---|
| משנה | משנה, מסכת ידים, פרק ד', משנה ד' |
| תלמוד בבלי | מסכת ברכות, דף כ"ח, עמוד א', מסכת יבמות, דף ע"ז, עמוד א' |
| משנה תורה | הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה י"ח |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ד' |
| ספרי מניין המצוות | ספר החינוך, מצווה תקס"א; הלכות גדולות מצווה רי"ג; ספר המצוות, לאו נ"ג, ספר המצוות לרב סעדיה גאון מצוות רס"א-רס"ב; סמ"ג, לאווין קי"ג קי"ד |
בתורה ישנו איסור על צאצאי עמונים ומואבים לבוא בקהל ה', כלומר להינשא לבת ישראל, אף אם התגיירו.
מקור וטעם
[עריכת קוד מקור | עריכה]האיסור וטעמו הובאו בספר דברים, פרק כ"ג, פסוקים ד'–ו':
לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.
הנימוק לאיסור הוא בכך שעמים אלו סירבו להעניק אוכל ומים לבני ישראל כאשר היו בדרכם לארץ כנען (ראו ספר שופטים, פרק י"א, פסוקים ט"ז–י"ח), וכן משום ששכרו את בלעם בן בעור לקלל את בני ישראל (ראו ספר במדבר, פרק כ"ב).
בעל ספר החינוך מסביר, שהסיבה לאיסור היא כדי ללמד כמה חשובה גמילות חסדים וכמה מגונה הקמצנות – שהרי המצרים ששיעבדו את ישראל ובכל זאת הם אסורים לבוא בקהל ישראל למשך שלושה דורות בלבד ואין איסור לדרוש בשלומם כמו עמון ומואב, משום שעמון ומואב עשו מעשה נבלה בפומבי, ולכן אין תקווה שעיוות כל כך גדול יחלוף מזרעם, ויש להתרחק ממנו עד עולם.
הסבר נוסף נעוץ בכך שעמון ומואב נהגו בכפיות טובה: אברהם אבינו סיכן את חייו כדי להציל את לוט השבוי, ואילו צאצאי לוט אפילו לא קידמו בלחם ובמים את צאצאי אברהם[1].
האומנם לא קידמו המואבים את ישראל בלחם ובמים?
[עריכת קוד מקור | עריכה]אמנם, בספר דברים, פרק ב', פסוקים כ"ח–כ"ט נאמר שהמואבים מכרו לעם ישראל אוכל בכסף: ”אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי. כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר”. ליישוב סתירה זו נדרשו רבים ממפרשי המקרא: לדעת רשב"ם, חזקוני ורלב"ג, המואבים שמכרו לחם ומים לבני ישראל היו תושבי העיר ער בלבד, כלומר מיעוט של העם המואבי, ושאר המואבים לא קידמו את ישראל בלחם ובמים[2]. לדעת רבי אברהם אבן עזרא ורבנו בחיי, המואבים לא מכרו לישראל אוכל ומים אלא רק אפשרו להם לעבור בתחומי ארצם[3]. לדעת רמב"ן, אכן הנימוק "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" מתייחס לעמונים בלבד, ואילו הנימוק לאיסור חיתון עם מואבים הוא "אשר שכר עליך את בלעם בן בעור"[1].
נישואין עם עמון ומואב במקרא
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקרא ישנם כמה מקרים ידועים של נישואין עם עמונים ומואבים (בעיקר עם עמוניות ומואביות, אשר לפי חז"ל האיסור לא תקף לגביהן כדלקמן). מחלון וכליון נשאו נשים מואביות, ערפה ורות[4], ולאחר בואה לבית לחם נשא בועז את רות[5]. חז"ל מסבירים שסירובו של הגואל לשאת את רות נבע מחשש מאיסור נישואים למואביות[6]. מנישואי בועז ורות יצאה שושלת דוד המלך. גם בנו של דוד, שלמה, נשא נשים מעמים שונים, בהן מואביות ועמוניות[7], ואף בנו שמלך אחריו, רחבעם היה בנה של נעמה העמונית.
בספר עזרא מסופר כי בתקופת שיבת ציון היו רבים מושבים שנישאו בנישואי תערובת עם עמים שונים, בהם גם עם העמונים והמואבים. עזרא מתאבל ונאבק בתופעה, וקורא לגירוש הנשים הנוכריות מעם ישראל[8]. בספר נחמיה מתואר כי לאחר הקריאה בספר התורה נחשפו שבי ציון לאיסור נשיאת עמונים ומואבים, ומבדלים את הבוכרים והזרים שהתערבו בעם ישראל. על פי המתואר שם, הקרבה לעמונים הייתה נחלתם של האליטות, וייתכן שאף אלישיב בן יהויקים הכהן, שנאמר עליו כי היה "קרוב לטוביה", בא בקשרי חיתון עם עמונים[9].
תחולת האיסור
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי מסורת חז"ל, האיסור חל רק על צאצאי עמון ומואב ממין זכר, אולם לא על נקבות. דין זה נלמד מדרשת פסוקים "עמוני – ולא עמונית; מואבי – ולא מואבית". אמנם, הכלל ההלכתי קובע כי אין הבדל בין גברים לנשים לעניין מצוות לא תעשה[10], אך באיסור זה התורה עצמה נימקה את האיסור בכך שעמון ומואב לא קידמו את עם ישראל בלחם ובמים, והואיל והגברים הם אלו שאמורים לקדם בלחם ובמים ולא הנשים – האיסור חל רק עליהם[11][12]
לפי חז"ל, דואג האדומי פקפק בכשרותו של דוד המלך להיות מלך ולבוא בקהל, מכיוון שהיה נינהּ של רות המואביה, עד שעמשא בן יתר הכריז: ”כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב: כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית”[13].
תוקף האיסור
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדור שאחר חורבן בית המקדש השני התעוררה שאלת תקפות האיסור. הדיון התעורר ביום מינוי רבי אלעזר בן עזריה בישיבה ("בו ביום"), שהתאפיין בכך שלא נותרה בו אף שאלה לא פתורה. אחת מהשאלות שנשאלה בבית המדרש ביבנה באותו יום הייתה שאלתו של יהודה גר עמוני, האם הוא מותר לבוא בקהל. רבן גמליאל סבר שהאיסור תקף ולכן יהודה גר עמוני אסור להינשא ליהודייה, ואילו רבי יהושע סבר שלאחר שסנחריב מלך אשור "בלבל האומות" כלומר הגלה את עמי האזור מארצותיהם במהלך מסעו בלבנט, אזי יושבי עמון ומואב אינם צאצאיהם הגנאלוגיים של עמון ומואב המקראיים, ולכן יהודה מותר לבוא בקהל. דעתו של רבי יהושע התקבלה להלכה[14]. לכן, הגם שבאופן תאורטי האיסור עודנו תקף, באופן מעשי הוא לא חל, כי אי אפשר לזהות היום מי הם צאצאי עמון ומואב[15].
פרטי דינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]זהותו ההלכתית של גוי נקבעת על פי אביו. לכן, עמוני או מואבי שנשא אשה נכרייה מעם אחר, צאצאיהם נחשבים עמונים, והזכרים אסורים להתחתן עם ישראליות, אך עמונית או מואבית שנשאו נכרי מעם אחר - צאצאיהם נחשבים לבני העם האחר ומותרים לישראלים לאחר גיור.
לאחר גיור, הייחוס נקבע על פי פגמי האם והאב יחד, ולכן גר עמוני או מואבי שנשא גיורת מצרית או אדומית (שעליהם חל איסור ביאה בקהל לשלושה דורות, בין על זכרים ובין על נקבות), בנם אסור לעולם כדין עמוני ומואבי ובתם אסורה לשלושה דורות כדין מצרי ואדומי.[16]
בת ישראל שנישה לגר עמוני או מואבי חרף האיסור, נאסרת להינשא לכהן לאחר מות בעלה העמוני או המואבי אך אם נולדת להם בת היא מותרת להינשא לישראלים ולכהנים, כדין בת עמון ומואב[17].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הרב מאיר נהוראי, למה לא יבואו בקהל?, באתר ישיבת הר עציון.
- הרב אליקים קרומביין, עמוני ומואבי, מצרי ואדומי, באתר אסיף
- עומר פדור, איסור בני לוט לבוא בקהל, באתר אסיף.
- מידע על עמוני ומואבי בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 רמב"ן, ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ה'; פירוש רבי יוסף בכור שור שם.
- ^ רשב"ם, ספר דברים, פרק ב', פסוק כ"ט
- ^ רבנו בחיי על דברים ב, כט; מפרשים על דברים ב, כט, אתר ויקיטקסט.
- ^ מגילת רות, פרק א', פסוק ד'
- ^ מגילת רות, פרק ד', פסוק י"ג
- ^ רות רבה, פרשה ז', פסקה ז'
- ^ ספר מלכים א', פרק י"א, פסוק א'
- ^ ספר עזרא, פרק ט'
- ^ ספר נחמיה, פרק י"ג
- ^ משנה, מסכת קידושין, פרק א', משנה ז'
- ^ ספרי דברים קיג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ע"ו, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ע"ז, עמוד א'
- ^ משנה, מסכת ידים, פרק ד', משנה ד'; תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ח, עמוד א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה כ"ה; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ד', סעיף י'
- ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ד', סעיף ז'. אם גר מצרי או אדומי נשא גויה עמונית או מואבית, הבן הוא עמוני או מואבי ואסור לעולם והבת היא מותרת לדעה אחת או נחשבת כמצרית או אדומית לדעה אחרת (רמ"א, שם).
- ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ד', סעיף ו'