איסור שמור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איסור שמור
(מקורות עיקריים)
Shmita sign.JPG
מקרא ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק ה'
ברייתא ספרא, פרשת בהר, פרק א,
תלמוד בבלי יבמות קכב א
משנה תורה רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ח יד

איסור שמור הוא איסור לקטוף, לקנות או לאכול פירות שביעית משדה שלא הופקר כהלכה. על פי מצוות התורה, התוצרת הקדושה בקדושת שביעית צריכה להיות הפקר, ובעל השדה צריך לאפשר לכל אדם לקטוף פירות כרצונו.

איסור שמור מתייחס למצב שבעל השדה מנע, שלא כדין, מאחרים לקחת את פירות שדהו. במצב זה, אסור לבעל השדה לקטוף את הפירות. בנוסף, אסור לכל אדם לקנות את הפירות מבעל השדה. לפי חלק מהפוסקים, אסור גם לאכול מהפירות. לגבי איסור אכילה, יש חולקים ואומרים שהאיסור הוא מדרבנן בלבד, או שאין איסור כלל.

מקורות בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא תקצור ולא תבצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור הדין בתורה:

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר; שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ

.

מכינוי-השייכות במילים קצירך, נזירך ניתן ללמוד, שאסור לקצור ולבצור יבול השייך בלעדית לבעליו, כלומר, שלא הופקר לכולם: ”ואת ענבי נזירך לא תבצור - מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן ההפקר“ (ספרא, פרשת בהר, פרק א, וכן רש"י על הפסוק). לפי הספרא אסור לבצור פירות שמורים. לא כתוב בפירוש מה הדין אם מישהו בכל-זאת קטף פירות משדה שמור (כגון גוי או יהודי חוטא). לפי רבינו תם[1] ורבי זרחיה הלוי[2] הפירות הללו אסורים באכילה. אולם לפי רש"י ורמב"ן[3] הפירות לא נאסרים באכילה. גם הרמב"ם לא אסרם באכילה,[4] אולם כתב שאסור לקנות פירות מאדם שיש חשד שלא הפקיר על פירותיו.[5]

שבת הארץ לאכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור נוסף הוא בפסוק הבא:

”וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ“ (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק ו')

מהמילים "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה" ניתן ללמוד, שמותר לאכול רק יבול מקרקע ששבתה, כלומר שהתקיימו בה כל המצוות הקשורות להשבתת עבודת האדמה: ”שבת הארץ לכם - מן השבות בארץ אתה אוכל, ואין אתה אוכל מן השמור.“ (ספרא, פרשת בהר, פרק א, וכן רש"י על הפסוק). וכן פסק הרי"ד.[6] אולם לפי רבי אליהו מזרחי, הפסוק מתייחס רק לפירות שגדלו כתוצאה ממלאכות אסורות, כגון זריעה וזמירה, המנוגדות לשביתת הארץ.[7] איסור זה נקרא איסור נעבד.

מקורות בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירות של עזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד נדון גוי המוכר פירות בשוק, ואומר ”של ערלה הן, של עזיקה הן, של נטע רבעי הן“ (יבמות קכב א).

  • רש"י פירש, בשם רבותיו, ש"עזיקה" היא פרדס סגור בגדר בשנה השביעית. כיוון שה"עזיקה" נזכרת יחד עם איסורי אכילה אחרים - איסור ערלה ונטע רבעי - משמע שגם פירות הבאים מפרדס שמור בשביעית אסורים באכילה.
  • רש"י עצמו לא קיבל את הפירוש של רבותיו, וכתב ”וקשיא לי, דמאי איסור יש כאן?“ (רש"י, מסכת יבמות, דף קכ"ב, עמוד א').
  • רבנו תם, נכדו של רש"י, דווקא כן קיבל את פירוש רבותיו של רש"י, וכתב ”דפירות מן המשומר אסורין, כדדרשינן בתורת כהנים:... מן המופקר אתה בוצר, ואי אתה בוצר מן המשומר“ (תוספות, מסכת סוכה, דף ל"ט, עמוד ב').
  • רבי זרחיה הלוי כתב ”משומר בפירות שביעית אסור הוא באכילה מן התורה“ (המאור על סוכה יט ב מדפי הרי"ף), ומשתמע מדבריו שאיסור שמור חל גם על פירות שנשמרו על ידי גוי, כמו בסוגיית הגמרא.
  • הראב"ד חלק על רבי זרחיה הלוי בעניין פירות שנשמרו על-ידי גוי, אבל כתב שיש איסור בפירות שנשמרו על-ידי ישראל: ”לא אסרה תורה אלא המשומר ביד ישראל, מפני שעבר על 'והשביעית תשמטנה ונטשתה'. אבל שמור ביד גוי לא אסרה.“ (ראב"ד על סוכה יט ב בדפי הרי"ף)

מנחת העומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור נוסף נמצא בדיון על מנחת העומר בשנה השביעית. מנחת העומר היא קרבן שמקריבים מהעומר הראשון של הקציר. בשנה השביעית הוא מגיע מה"ספיחים" - היבול שצמח מזרעים שנפלו לאדמה בזמן הקציר של השנה השישית. כדי לוודא שהעומר הראשון יישמר למנחה, מינו ”שומרי ספיחין בשביעית“ (מנחות פד א). כיוון שקרבנות חייבים לבוא מיבול המותר באכילה, ניתן לכאורה להוכיח ממקור זה שמותר לאכול מיבול שמור.[8] האוסרים לאכול שמור מתרצים מקור זה בכמה דרכים:

  • השמירה הייתה רק מפני בעלי-חיים. לא היה צורך לשמור מפני בני-אדם, כי כשהיו אומרים להם שהחיטה מיועדת לקרבן, הם מעצמם היו פורשים.[9]
  • הספיחים הופקרו כדין, אולם לאחר מכן השומרים זכו בהם - כמו שמותר לכל אדם לזכות בכמות קטנה מן ההפקר, ושמרו רק על אותו יבול שזכו בו.
  • איסור שמור הוא רק בבצירה; איסור אכילת שמור הוא מדרבנן,[10] ורבנן לא גזרו במקום מצווה.[11]
  • איסור שמור חל רק כשאדם שומר על השדה של עצמו, ולא כשהוא שומר על יבול של הקדש, שהוא ממילא ציבורי.[12]

פוסקי הדורות האחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארץ ישראל נהגו להתיר אכילת פירות שנשמרו על-ידי גוי,[13] אולם נחלקו לגבי פירות שנשמרו על-ידי ישראל.

  • ערוך השולחן הביא את דעות הראשונים המתירים והאוסרים, וכתב ”מי שרוצה לסמוך על דעה ראשונה [של המתירים באכילה] אין מוחין בידו“ (ערוך השולחן העתיד זרעים כא, ה)
  • חזון איש בהתחלה אסר באכילה ואף בהנאה: ”עבר הבעלים ולא הפקיר כרמו, והחזיק בו כשאר השנים, נאסרו הפירות לכל אדם, ואסור לאכלן, ואסור ליתנן לבהמתו“ (חזון איש כו - סדר השביעית אות א). אולם לאחר מכן התיר: ”ואתרוגין של שביעית, אף על גב שמטייבין אותן בשביעית באיסור ומשמרין אותן, אין הפירות נאסרין, ויוצאין בהן בחג“ (חזון איש שביעית י ו). לפי הרב קלמן כהנא, דעתו הייתה שמהתורה הפירות מותרים באכילה, והאיסור נועד רק לקנוס את המשמר.[14]
  • הרב יצחק יעקב וייס כתב שמנהג ירושלים לאסור: ”ונודע שהחזון איש סמך על מקילין במשומר בשביעית, אמנם אנחנו פה עיר הקודש תיבנה ותיכונן מחמירין מאד, שכן פסקו הגאונים זלה"ה שלפנינו כנוגד“ (מנחת יצחק ח צה)
  • הרב שלמה זלמן אוירבך כתב[15] שנוהגים בדיעבד להקל באכילת פירות שמורים, וכן הורה הרב מרדכי אליהו.[16] אולם אסור לקנות את הפירות שנשמרו באיסור, כדי שלא לסייע לעוברי עבירה.[16]

אחת השאלות התלויות באיסור שמור נוגעת לכשרות התוצרת של היתר המכירה (לשיטת הסוברים שהמכירה לא הצליחה להפקיע, וחלה חובה להפקיר את השדות). מספר פוסקים סבורים שאף לדרך זו מותר לאכול את הפירות, וכן להשתמש באתרוג של היתר המכירה לארבעת המינים, בין היתר בהסתמך על שיטת הראשונים המתירים את ה"שמור" באכילה.[17]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סוכה לט ב#תוספות
  2. ^ המאור על סוכה יט ב מדפי הרי"ף
  3. ^ רמב"ן על ויקרא כה ה, רמב"ן על יבמות קכב א.
  4. ^ ערוך השולחן העתיד, הלכות שמיטה כא ז
  5. ^ רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ח יד
  6. ^ תוספות רי"ד על יומא פג א
  7. ^ רא"ם על ויקרא כה ו
  8. ^ תוספות הרא"ש על בבא מציעא קיח א.
  9. ^ ראש השנה ט א#תוספות
  10. ^ מנחות פד א#תוספות
  11. ^ תוספות הרא"ש על בבא מציעא קיח א
  12. ^ חזון איש שביעית י ה
  13. ^ מהר"ם בן חביב, כפות תמרים על סוכה לט ב
  14. ^ מובא בציץ אליעזר ו לט ג
  15. ^ מעדני ארץ ליקוטים סימן ז
  16. ^ 1 2 קטיף שביעית, בהוצאת מכון התורה והארץ, אשקלון ה'תשס"ז, עמ' 315 הערה 2
  17. ^ ראו אגרות משה, כרך א', סימן קפ"ו.