איציק בן מלך (מומחה לספורט הישגי)
.jpg)
איציק בן-מלך (נולד ב-4 בפברואר 1953), הוא אתלט ומאמן ישראלי בעבר. שימש מאמן לאומי ואולימפי באתלטיקה במשך כ-8 שנים. מייסד ומנהל היחידה לספורט הישגי בישראל, מנהל היחידה לרפואה ומתודיקה בספורט ומנהל בית הספר להסמכת מאמנים ומדריכים במכללה האקדמית בווינגייט.
פועלו כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנהל המרכז לרפואה ולמתודיקה בספורט ובית הספר להסמכת מאמנים ומדריכים במכללה האקדמית בווינגייט.
מנהל היחידה לספורט תחרותי בהתאחדות "אילת"
יועץ אסטרטגי ומנהל הדרכה באיגוד הכדורסל
מנכ"ל "אסטרטגיה בספורט" ייעוץ להתאחדויות, אגודות, רשויות וארגוני ספורט
מנהל כנסים, השתלמויות וימי עיון במסגרות ההתאחדות לכדורגל, איגוד הכדורסל, התאחדויות והמכללה האקדמית בווינגייט.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בן מלך נולד וגדל בנתניה. היה אתלט בקבוצת הפועל תל אביב וקבוצת אס"א תל אביב. השתתף בתחרויות הנוער של המכביה שנערכו באצטדיון רמת גן באוגוסט 1969 וזכה במדליית זהב בריצת 800 מטר.[1]
בשנות ה-70 היה אתלט מצטיין בריצות בינוניות[2][3][4]. בשנים 1974-1971 שירת בחיל תותחנים.
סיים קורס מאמני אתלטיקה (1974) ולימודי הוראת חינוך גופני במכללת ווינגייט (1977). בשנות ה-80 שימש מאמן לאומי ואולימפי באתלטיקה קלה במשך 8 שנים.[5] בשנת 1983 סיים את לימודי האקדמיה בקלן שבגרמניה, כאשר התמחה בתורת האימון - תכנון מעקב ובקרה אחר תהליכי אימון ותחרות.[6] בשנת 1985 היה ממקימי היחידה לספורט הישגי בישראל, בשיתוף מיוחד בין הוועד האולימפי הישראלי, ההתאחדות לספורט בישראל ומשרד הספורט, לימים הפכה היחידה לראש חץ בספורט התחרותי וההישגי בישראל.[7] בן מלך ניהל את היחידה מיום הקמתה עד שנת 1997. במסגרת תפקידו הוביל שינוי בשיטות ובאמצעים לאימון, להכשרה, במבנה הארגוני-מקצועי של הספורט בישראל ובשילוב מדעי בהכנת הספורטאים והמאמנים. בתקופה זו זכו ספורטאי ישראל, לראשונה, במדליות אולימפיות. בן מלך שימש בתפקיד המנהל המקצועי של המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 1984[8][9], בסיאול 1988, בברצלונה 1992 ובאטלנטה 1996.
ב-1991 השלים את לימודי תואר שני בתורת האימון באוניברסיטת לייפציג- מזרח גרמניה. בשנת 1995 סיים את לימודי התואר השלישי במדעי החינוך באוניברסיטת לייפציג, שבגרמניה. בשני המוסדות היה הישראלי הראשון והיחיד עד כה.
בשנת 1997 הוזמן בן מלך על ידי ממשלת דרום אפריקה להקמת האקדמיות לספורט וניהל בעצמו במשך שנתיים, את האקדמיה בקייפטאון.
בשנת 1999 הקים וניהל בן מלך את היחידה לתשתיות הספורט בישראל.
בשנים 1992, 1996 ו-2000 יזם וארגן בישראל את הכנס הפוסט אולימפי בהשתתפות מאות מומחים מעשרות מדינות. במשך השנים ארגן וניהל השתלמויות, ימי עיון וכנסים רבים למאמנים ואנשי מקצוע.
בשנת 2001 התמנה כיועץ של הוועד האולימפי בקניה ובמקביל שימש אחראי הכושר הגופני של הקבוצות הבוגרות במועדוני הכדורגל מכבי נתניה ומכבי תל אביב. נוסף לכך, הכין והוביל תוכנית אסטרטגית ובנייה גופנית במחלקות הנוער שלהן.
ב-2005 התמנה בן מלך למנהל היחידה לספורט תחרותי של התאחדות "אילת", התאחדות איגודי הספורט התחרותיים הלא האולימפיים, מנהל המרכז לרפואה ומתודיקה וראש בית הספר להכשרת מאמנים ומדריכים במכללה לחינוך גופני ולספורט ע"ש זינמן במכון וינגייט.
בן מלך פרסם מאמרים רבים וכתב ספרים בנושאי תורת האימון והתחרות, ספורט הישגי, סיכום וניתוח של תוצאות המשחקים האולימפיים, מצב הספורט בישראל ובעולם, איתור וטיפוח צעירים, תכנון אימונים ותחרויות ותוכניות לאומיות ואסטרטגיות לספורט תחרותי והישגי.
ב- 2020 יצא לאור ספרו "תורת האימון והתחרות/משחק" אשר משמש מאמנים רבים בישראל.
חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בן מלך נשוי לנועה שהייתה חניכתו[10], בעברה אלופת ישראל באתלטיקה ולהם שלושה ילדים - קרן לירז ואור.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- איציק בן מלך, המאמן בספורט המודרני: הגורמים להצלחה, הגורמים לכישלון, באתר וואלה!, 7 בינואר 2015
- פרסומים אחרונים של איציק בן מלך באתר המכללה האקדמית בווינגייט
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דוד להב, שפע של שיאים ביום הנוער ובתחרויות הבוגרים באתלטיקה קלה, דבר, 3 באוגוסט 1969
- ^ נבחרת הנוער באתלטיקה יוצאת היום לאירופה, דבר, 18 ביולי 1971
- ^ 200 השתתפו במרוצי שדה, דבר, 30 באפריל 1972
- ^ בוינגייט:אליפות העל יסודיים בא"ק, מעריב, 21 במאי 1974
- ^ אלכס פרלסמן, אסתר רוט - העסוקה ביותר בנבחרת הנשים, מעריב, 17 ביוני 1980
- ^ הרמט - אתלט השנה בהפועל, דבר, 25 באוקטובר 1981
- ^ אלכס פרלסמן, דליה נבות שיא בכל תחרות, מעריב, 27 ביוני 1985
- ^ היום הארוך של זהבה, מעריב, 6 באוגוסט 1984
- ^ משלחת מנופחת על בסיס מקצועי רופף, מעריב, 12 באוגוסט 1984
- ^ השג השנה לשטרן ב-400 מטר - בפאריס, מעריב, 5 ביוני 1980