יצחק ויטנברג
 | |
| לידה |
1907 וילנה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| התאבד |
16 ביולי 1943 (בגיל 36 בערך) וילנה, אוסטלנד |
| מדינה | ליטא |
| כינויים נוספים | "ליאון" |
| מקצוע | חייט |
| מפלגה | המפלגה הקומוניסטית של ליטא |
  | |
יצחק ויטנברג (1907–1943) היה ראש המחתרת בגטו וילנה בתקופת השואה. נאלץ להסגיר את עצמו לידי הנאצים ומת בכלא.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יצחק ויטנברג נולד בוילנה בשנת 1906. הוא היה חבר במפלגה הקומוניסטית של ליטא. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה כיהן ויטנברג כמזכיר איגוד פועלי העור ועבד כחייט. וילנה באותה עת הייתה תחת שלטון פולני, שלא אהד את הקומוניזם. כבר ביום הראשון של ההתקפה של גרמניה הנאצית על ברית־המועצות, ביוני 1941, החל בתכנונה של התנגדות מזוינת[1].
לאחר כיבוש ליטא על ידי גרמניה הנאצית עמד בראש המחתרת הקומוניסטית ויזם את איחודה בינואר 1942 עם מחתרות נוספות, בעיקר ציוניות, למחתרת מאוחדת: הארגון הפרטיזאני המאוחד (פ.פ.או). ויטברג נבחר למפקד הראשי של הארגון, מתוך תקווה שהקשרים של הקומוניסטים עם גורמים מחוץ לגטו יסייעו בהשגת נשק[2]. הוא כבש לו מעמד סמכותי במחתרת, עקב ניסיונו המחתרתי ואישיותו שידעה לגשר בין פערים[1]. שמו המחתרתי היה "ליאון"[3].
ביולי 1943 נודע לנאצים על קיומו של תא קומוניסטי בגטו ועל הקשרים של ויטנברג עם המחתרת הליטאית והם דרשו מהיודנראט של הגטו להסגירו. הוא נתפס על ידי משטרת הגטו היהודית אבל שוחרר בפעולה צבאית של חבריו למחתרת והסתתר בגטו[4]. הוא התחפש בבגדי אשה ועבר למקום מסתור של המחתרת. בעקבות השחרור הודיעו הנאצים שאם הוא לא יוסגר הם ישמידו את הגטו. ראש היודנראט, יעקב גנס, דרש בפני ההמון להסגירו. ההמון היהודי, שחשש לחיסול הגטו, הסתער בזעם על המחתרת ובלחץ ההמון החליטה מפקדת הפ.פ.או שעל ויטנברג להסגיר את עצמו[5]. ב-16 ביולי 1943 הסגיר ויטנברג את עצמו לראש היודנראט גנס, שהעביר אותו לידי הגרמנים[6]. בבוקר למחרת נמצא ויטנברג מת בתאו. על פי גרסתה של ציפורה (פייגלה) קופרברג (מילשטיין), הוא בלע כדור ציאניד שנמסר לו עוד בהיותו בגטו, ועל פי גרסה שנייה הוא מת בעינויים בידי אנשי הגסטפו[1].
הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
על שמו של יצחק ויטנברג נקראו רחובות בערים תל אביב, פתח תקווה ובאר שבע. גם בברית המועצות הונצח כגיבור המאבק בנאצים[7].
בשנת 1966 העלה תיאטרון הבימה הצגה על חייו, "ציפור הגטו", שכתבה חוה רוזנפרב, בבימוי ישראל בקר ועם מישא אשרוב בתפקיד הראשי[8].
בשנת 1989 העלה הבימה את המחזה "אדם" של יהושע סובול (מחזה השני בטרילוגיית "טריפטיך הגטו" שכתב לאחר "גטו"). ההתרחשויות העיקריות במחזה הן סביב הלילה שבין ה-15 וה-16 ביולי 1943 בגטו וילנה, על פי זיכרונותיה של אשה זקנה, נדיה, שהייתה שם, בלילה בו הסגיר את עצמו ויטנברג. בזכרונה של נדיה עולים כל האירועים הדרמטיים והטרגיים שקדמו להסגרה. במחזה, מתואר בהרחבה כל מה שהתרחש לאחר שראש היודנראט גנס נפגש עם מטה המחתרת עד לרגע שויטנברג, כבול באזיקים, הובל למטה הגסטאפו. שיאו הדרמטי של המחזה הוא בקטע ההצבעה. לפי סובול, הוחלט ברוב של שלושה כנגד שניים, שעל ויטנברג להסגיר את עצמו. בין אלה שהצביעו בעד הסגרתו של ויטנברג היה סגנו (שבמחזה נקרא לב). מי שהיה סגנו של ויטנברג באותה תקופה, היה אבא קובנר. אלמנתו ויטקה, הביעה מחאה על סיפור המחזה ועל סיפור ההצבעה שלא התרחש במציאות[9].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יצחק ארד, וילנה היהודית במאבק ובכליון, הוצאת יד ושם, אונ' תל אביב, וספרית פועלים, תל אביב, תשל"ו.
- ניוסיה דלוגי (לובוצקי), יום ויטנברג בגיטו וילנא, מוזיאון הלוחמים והפרטיזאנים, תל אביב, דצמבר 1989, שנה כ"ב, כרך ז' מס' 9 (69)
- אריה כנרתי, 36 השעות הגורליות של גיטו וילנה, למרחב, 6 במאי 1966
- חיים לזר, חורבן ומרד, מוזיאון הלוחמים והפרטיזאנים; בית ז'בוטינסקי, תשמ"ח 1988
- עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, תל אביב: ידיעות ספרים, 2017, מסת"ב 9789655641028
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יצחק ויטנברג באתר יד ושם.
- ביוגרפיה ורשימת מקורות, באתר הפרטיזנים
- המחתרת, הפרטיזנים וההתנגדות היהודית בווילנה ובסביבותיה, באתר מטח (מתוך: ספקטור, שמואל (עורך), פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה', יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, כרך ח': פולין הליטאית)
- שלמה בן-נון, פרשת איציק ויטנברג בשידורי השואה, דבר, 4 במאי 1962
- שמריהו קצ'רגינסקי (תרגום מיידיש: בני מר), איציק ויטנברג, באתר הארץ, 14 באפריל 2004
- על "פרשת ויטנברג", בתוך התערוכה "ירושלים דליטא: סיפורה של הקהילה היהודית בווילנה", באתר יד ושם
יצחק ויטנברג, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 18 ביולי 2021
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 חוה סלוצקי-קסטין, איציק ויטנברג - גיבור בחייו ובמותו, קול העם, 19 ביולי 1963
- ^ בימי שואה ופקודה, האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 7 (דן מכמן), עמ' 130.
- ^ רוז'קה קורצ'ק, להבות באפר, מורשת, ספרית פועלים, 1965. תרגום מכתב היד הפולני - בנימין טנא (מהדורה שלישית) עמוד 147.
- ^ מותו של איציק ויטנברג - עדותו של אבא קובנר במשפט אייכמן, קול העם, 9 באפריל 1964
- ^ רוז'קה קורצ'ק, להבות באפר, מורשת, ספרית פועלים, 1965. תרגום מכתב היד הפולני - בנימין טנא (מהדורה שלישית) עמודים 161-167
- ^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017. עמוד 85: "אנשי האף-פי-או עמדו בפני דילמה בלתי אפשרית ועל סף מלחמת אחים. ההמון צר על מטה המחתרת, ומכיוון שוויטנברג לא נמצא - הוא הועבר בינתיים, מחופש לאישה, למקום מחבוא מרוחק - פתחו אנשי הגטו בחיפושים נרחבים אחריו בכל רחבי הגטו. אנשי המחתרת ניסו לעורר את אנשי הגטו ולגייסם לרעיון יציאה למרד מזוין נגד הגרמנים, אך המציאות טפחה על פניהם. אנשי הגטו חששו לחייהם והעדיפו שוויטנברג יוסגר. כיוון שלא נמצא מוצא מהמלכוד, השלים המטה עם הדרישה שעל ויטנברג להסגיר עצמו. לאחר דין ודברים, קיבל עליו ויטנברג את הדין, מינה את אבא קובנר למפקד המחתרת תחתיו והסגיר את עצמו למשטרה היהודית ב 16- ביולי 1943."
- ^ פראבדה- מעלה זכר איציק ויטנברג, קול העם, 22 ביולי 1964
- ^ "איציק ויטנברג" בתיאטרון "הבימה", למרחב, 4 במאי 1966
- ^ נרי ליבנה, שקרים שסיפרו על אבא, חדשות, 25 באוגוסט 1989