איקונוקלאזם באימפריה הביזנטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

איקונוקלאזם באימפריה הביזנטיתיוונית: Εικονομαχία, איקונומכיה) הוא הכינוי לשתי תקופות בהיסטוריה של האימפריה הביזנטית, בה השימוש באיקונות במסגרת הפולחן הדתי נתקל בהתנגדות הרשויות הדתית והמדינית. האיקונוקלאזם הראשון התחולל בשנים 730–787, והשני בשנים 815–843. הקיסר לאון השלישי היה הראשון לאסור את פולחן האיקונות, מדיניות שממשיכיו הוסיפו לקיים אחריו. האיקונוקלאזם כלל השמדת איקונות ורדיפה של איקונופיליים - התומכים באיקונות ובלגיטימיציה של השימוש בהן. אל מול האיקונופיליים ניצבו האיקונוקלסטיים - המתנגדים לאיקונות. שני המושגים האלה לא היו בשימוש בתקופה הנידונה, אלא נטבעו מאוחר יותר בידי היסטוריונים.

משמעות המונח איקונוקלאזם הוא "שבירת איקונות", בעוד המונח הרומי הוא איקונומכיה (iconomachy), ומשמעותו המילולית היא "הקרב על האיקונות".

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש באיקונות הלך והתרחב במאות השישית והשביעית, מה שהוביל לתגובת נגד גדולה והולכת בקרב אנשי כנסייה רבים. איקונות פסיפס ואיקונות מצוירות רווחו במרחב הכנסייתי והציבורי וכן במרחב הביתי. מה שעורר את חמתם של אנשים רבים על השימוש באיקונות, איננו הקיום עצמו של איקונות, אלא תפיסתן בקרב עוד ועוד אנשים כבעלות ערך רוחני-דתי, שגבר על ערכן הסימבולי-אסתטי הישיר: האיקונות עצמן החלו להיות מזוהות כבעלות הכוחות של הקדושים אותן הן ייצגו[1]. במאה השישית הופצו מיתוסים בדבר אכירופואטה (acheiropoieta), שהן איקונות שיוצרו בדרך נס ולא בידי אדם. איקונות קדושות כאלו הצדיקו כביכול את פולחן האיקונות, כאשר הן לכאורה אינן מפרות את האיסור התנ"כי ומובילות לכפירה באל, משום שפולחן זה אינו נעשה לצלמים שהם מעשה יד אדם.

האיקונות נתפסו כבעלות כוחות נשגבים ועל-טבעיים, המאפשרות למאמינים גישה ישירה לעולם השמיימי, ולכן השתמשו בהן בין היתר כמגנים בקרבות. לדוגמה, איקונה אכירופואטית מאזור קפדוקיה המציגה את פניו של ישו, לה מיוחס הניצחון הביזנטי בקרב מול האימפריה הפרסית שגרם להסרת המצור על בירת האימפריה קונסטנטינופול בשנת 626. הדמויות הרווחות ביותר על האיקונות הן ישו, מריה הבתולה, מלאכים וקדושים.

עליית האסלאם במאה השביעית תרמה גם היא, ככל הנראה, להתנגדות הממוסדת של שלטונות האימפריה לשימוש בפולחן האיקונות והובילה לאיקונוקלאזם של המאה השמינית. בתחילת שנות התשעים של המאה השביעית, הקיסר יוסטיניאנוס השני הטביע את דמותו של ישו על מטבעות הזהב של האימפריה. בתגובה לכך, הח'ליף המוסלמי עבד אל-מלכ שינה את מערכת המטבעות המוסלמית מכזו שהציגה דמויות אנושיות למטבעות עם כיתוב בלבד. אחת ההנחות במחקר היא כי לאון השלישי, שנולד בקומגנה - פרובינציה סורית של האימפריה בדרום-מרכז טורקיה של ימינו - הושפע מאמונות ומפרקטיקות מוסלמיות. ייתכן והשפעה זו הובילה להתנגדותו לאיקונות[2].

האיקונות החזירו את הוויכוחים התאולוגיים סביב השאלה הכריסטולוגית בדבר שני הטבעים של ישו. בעיני האיקונוקלסטיים, האיקונות מכילות סתירה פנימית: מצד אחד, אין האיקונות יכולות להציג את הטבע האלוהי ואת הטבע האנושי של ישו בו בזמן, משום שאין לייצג את הטבע האלוהי באופן חזותי, וכן משום שהמתפלל עלול להתבלבל בין הטבע האנושי לבין האלוהי - בדומה לגישה המונופיזיטית; מצד שני, גם הפרדה בין שני הטבעים היא בגדר מינות, בדומה לגישה התאולוגית של נסטוריוס.

בעיית המקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית המקורות ששרדו על מאבקי האיקונוקלזם באימפריה הביזנטית נכתבו בידי האיקונופיליים, שזכו בסופו של דבר להמשיך בפולחן האיקונות לאחר סבב האיקונוקלאזם השני. המקורות ההיסטוריים המרכזיים הידועים לנו שעוסקים באיקונות ובאיקונוקלאזם הם הכרוניקות של תאופאנס ("כרונוגרפיה") ושל ניקפורוס האיקונופיליים. כמו כן נשמרו הכתבים התאולוגיים של יוחנן מדמשק, הקדוש תאודור ושל הפטריארך ניקופרוס שתמכו באיקונות. מהידוע במחקר, התקופה אופיינה בקיטוב פנים-כנסייתי סביב שאלת השימוש באיקונות, שהביא לניסיונות של כל צד במאבק להשמיד את כתביו של הצד האחר. כך למשל, לאון השלישי הורה להשמיד את הטקסטים התומכים באיקונות עם תחילת המשבר הראשון, או שהם שונו או פוברקו - בין אם הגיוגרפיות, חיבורים היסטוריים, דרשות או חיבורים תאולוגיים. מנגד, הושמדו הטקסטים האיקונוקלסטיים כליל. למעשה, הטיעונים האיקונוקלסטיים שרדו רק בתוך כתבי האיקונופיליים.

התקופה האיקונוקלסטית הראשונה (730–787 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

נראה כי התפרצות געשית תת-ימית ליד האי טרה (סנטוריני של ימינו) בקיץ 726 אשר גבתה חיי אדם וגרמה נזק רב, התפרשה על ידי רבים, לרבות ליאון השלישי[3], כעונש מידי האל על השימוש באיקונות במסגרת הפולחן הדתי.

במקביל לסיום המצור הערבי על קונסטנטינופול ולביסוס האימפריה במערב אסיה הקטנה מתחיל ליאון השלישי לנקוט פעולות איקונוקלסטיות. את תחילת התקופה האיקונוקלסטית ניתן לציין בהוראתו להחליף את תמונת ישו שהייתה ממוקמת בשער חלקה שבכניסה לארמון הגדול של קונסטנטינופול בצלב. מחשש לחילול הקודש, נרצחו כמה מאלו שהוקצו למשימת החלפת התמונה על ידי קבוצת איקונופילים. מתוך דיווחים מאוחרים על אירוע זה משתמע כי בין מניעי הקיסר להחלפה הייתה התפיסה כי זעמו של האל על השימוש באיקונות מקבל ביטוי בהתפרצות הר הגעש בטרה ובניסיונות הפיכה מוסלמיים בתוך האימפריה.

החל משנת 730, אסר ליאו השלישי בצו על הערצת דימויים דתיים, איסור זה לא חל על אמונות או מעשי פולחן אחרים לדמותו של הקיסר או לסמלים דתיים כמו הצלב. על פי גרמנוס הראשון, הפטריארך האיקונומי של קונסטנטינופול שפרש מתפקידו בעקבות האיסור, הצו התקבל בהתנגדות עממית עזה והוצא ללא התייעצות מוקדמת עם הכנסייה שאפשרה את קיום הפולחן באמצעות האיקונות[4].

לאחר פטירתו של לאון השלישי בשנת 741, עלה בנו קונסטנטינוס החמישי לשלטון, והקצין את העמדות האיקונוקלסטיות של אביו. למרות הצלחתו הצבאית והפוליטית, נזכר קונסטנטינוס לרעה כשליט שהיה ידוע בעוינותו האובססיבית לאיקונות ולנזירים. על פי מקורות איקונופילים ששרדו, שרף קונסטנטיונוס איקונות ומנזרים והפך כנסיות לאורוות[5].

בשנת 754 זומן קונסטנטינוס לוועידה בהיראיה (אנ') בה נכחו 330 עד 340 בישופים והייתה הועידה הראשונה שנתנה לגיטימציה דתית לפעולות איקונוקלאסטיות. הועידה נמשכה במשך שישה חודשים והבישוף תאודוסיוס מאפסוס מונה כמנהיג הועידה על ידי הקיסר. פטריארך קונסטנטינופול לא נכח בה, משום שלאחר מות אנסטסיוס בשנת 753, הקיסר מינה לו מחליף רק עם סיום הועידה. מתנגדי הועידה כינו אותה מדומה, משום שהיא לא כללה אף אחד מבין חמשת הפטריארכים, ראשי הכנסייה[6].

בהחלטות הועידה, הכריעו כל הבישופים כי פולחן האיקונות הוא חילול קודש. החזקתם של איקונות או של חפצים עם דמויות נאסרה, דין אי ציות היווה עברה על החוק וענישה. למרות זאת, השמדת איקונות קיימות בכנסיות אושרה רק עם בקשה רשמית. עם סיום הועידה שכונתה הועידה האקומנית השביעית, פולחן האיקונות הוכרז כמינות נוצרית בכל האימפריה על ידי הקיסר ועל ידי הבישוף הפטריארך החדש. התוצאה הראשונה של הועידה הייתה רדיפה אחרי האיקונופילים הראשיים, בהכרזה כי יוחנן מדמשק, הפטריארך גרמנוס, ויוחנן מקפריסין הם כופרים בגלל תמיכתם בפולחן האיקונות[7].

על אף החלטת הועידה, עדיין היו קולות חלוקים באימפריה בנוגע לשימוש באיקונות. המקורות מאשימים את קונסטנטינוס בפעילותו הקיצונית נגד מנזרים ונזירים, מפני שככל הנראה רבים מהנזירים המשיכו לתמוך בשימוש באיקונות גם לאחר פרסום הצו.

בשנות השמונים של המאה השמינית עלתה לשלטון הקיסרית איריני ששימשה כעוצרת עבור בנה הצעיר קונסטנטינוס השישי. איריני כינסה ועידה אקומנית בשנת 787 במסגרתה החזירה את הלגיטמציה לפולחן האיקונות - ועידה אקומנית זו נקראת גם ועידת ניקאה השנייה. החלטות ועידת היראיה בנושא איסור פולחן האיקונות נידונו בוועידה והוצגו כשגויות[8]. וועידת ניקאה השניה הוכרזה רישמית כוועידה האקומנית השביעית של הכנסייה. ועידה זו כללה נציגים של האפיפיורות ולכן היא אושרה גם על ידי האפיפיור והכנסייה המערבית. החלטה זו ביטלה את תוקפה של ועידת היראיה כוועידה האקומנית השביעית בגלל היעדרותם של כל חמשת הפטריארכים של הכנסייה ממנה.

גם ממשיכה של הקיסרית בתחילת המאה התשיעית איריני ניקפורוס הראשון תמך בפולחן האיקונות.

התקופה האיקונוקלסטית השנייה (815–843 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר לאון החמישי החל בסבב שני של מאבק איקונוקלסטי בשנת 815 במטרה ליצור יציבות שלטונית.

מותו של הקיסר ניקפורוס הראשון בקרב בשנת 811 בידי החאן קרום והתחזקות הבולגרים נתפסו כתבוסה קשה לאימפריה ואות למורת רוחו של האל. תבוסה נוספת נרשמה בשנת 813 כאשר הקיסר אחריו מיכאל הראשון נסוג לאחר קרב ליד אדריאנופול, והחאן הצליח להגיע עד חומות קונסטנטינופול. עימותים בן תומכי האיקונוקלאזם ובן השלטונות האיקונופיליים תועדו בזמן המצור, כאשר חיילים פרצו לקברו של הקיסר קונסטנטינוס החמישי וקראו לרוחו של הקיסר האיקונוקלאסטי הנודע להציל אותם מידי הבולגרים[9].

הקיסר לאון החמישי היה מנהיג צבאי מארמניה שתפס את השלטון מידי מיכאל הראשון. הוא עשה זאת בעקבות קריאה של מפקדי הצבא להצלת האימפריה מידי הבולגרים בגלל חוסר אמון בקיסר. לאון הוכתר לקיסר על ידי ניקופורוס פטריארך קונסטנטינופול והציג את עצמו כאיקונופייל לאחר שאישר את תמיכתו בפולחן האיקונות[10].

בניגוד לכך, במקורות מסופר שהקיסר האמין כי האיקונוקלאזם הוא הדרך הנכונה לשימור השושלת החדשה שלו. לאון החמישי סבר כי תבוסות הנוצרים נגרמו בגלל פולחן האיקונות ורק הקיסרים שלא סגדו להם שרדו בקרבות וזכו לחיים ארוכים ולכבוד[11]. הקיסר אף שינה את שם בנו לאחר הכתרתו, מסימבטיוס לקונסטנטינוס, וקיווה לשחזר בכך את ההצלחה הצבאית של קונסטנטינוס החמישי תומך האיקונוקלאזם ואת הפופולריות לה זכה[12].

עם מותו של החאן קרום בשנת 814 חלה ירידה באיום הבולגרי, ולאון החמישי הורה בסתר לקבוצה של יועצים איקונוקלאסטים, בראשות יוחנן השביעי גרמטיקוס, למצוא טקסטים תאולוגיים שיהוו את ההצדקה להחזרת האיקונוקלאזם[13].

בשנת 815 הקיסר לאון החמישי התחיל את הפרק השני של האיקונוקלזאם כאשר הוא זימן ועידה כנסייתית גדולה של בישופים באיה סופיה שבטלה את החלטות ועידת ניקיאה השנייה משנת 787. הועידה החזירה את האיסור על פולחן האיקונות ובנוסף אסרה על יצירת איקונות חדשות, רק תמונות אנושיות במקומות גבוהים בכנסיות עדיין הותרו, בתנאי שלא יעשה בהן שימוש לצורכי פולחן[14].

שני המתנגדים הגדולים לאיקונוקלאזם החדש ולמדיניות הקיסר הוצאו לגלות. הראשון היה הפטריארך ניקופורוס שסירב לפני הועידה לאשר את תמיכתו והוחלף על ידי תאודוטוס קאסיטראס האיקונוקלאסט[15], המתנגד השני היה תאודורוס מסטודיוס (הידוע גם בתור תאודור הקדוש מסטודיוס) שהוביל את תנועת ההתנגדות הנזירית. תנועה שתפסה את האיקונוקלאזם החדש כאובדן האמונה הנוצרית הנכונה וכמינות. תאודורוס מסטודיוס המשיך את מאבק הנזירים מהכלא, הוא התכתב ועודד אותם, הוא גם קרא לעזרת האפיפיור ולעזרת ראשי הכנסיות במזרח[16]. בישופים, אנשי דת, ונזירים, ובתוכם תאופנס המודה יצאו לגלות כחלק מהרדיפות. נזירים שלא שיתפו פעולה עם השלטונות עברו עינויים, ורבים ברחו מהמנזרים. תמונות הוצאו מכנסיות ונשרפו, וכלי קודש עם איקונות עברו השחתה. בגלל מיעוט התיעוד, ההערכה היא שבפועל כמות ההשחתה של האיקונות הייתה קטנה[17].

השותפים העיקריים של לאון החמישי היו אנשי הצבא שתמכו במדיניות שלו וישמו אותה. אך למרות זאת, הקיסר נרצח בשנת 820 בכנסייה בקונסטנטינופול על ידי קבוצת תומכים של מיכאל מהעיר אמוריה שהיה אחד ממקורביו ומנהיג בכיר בצבאו[18].

הקיסר מיכאל השני, מקים השושלת האמורית, בחר להמשיך במדיניות האיקונוקלאזם.

מוצאו היה ממשפחה צנועה מהעיר אמוריה שבאזור פריגיה. אזור באסיה הקטנה שכנראה בחר לקיים את המסורת האיקונוקלסטית למרות האיסור האימפריאלי[19]. הקיסר מיכאל השני שנחשב למתון, התחיל את שלטונו בחנינת אסירים והחזרת נזירים גולים כולל תאודורוס מסטודיוס. הוא אף התכתב עם תאודורוס, שקרא לו לאשר את פולחן האיקונות, הקיסר אמר שהוא יאפשר לו לשמור על עיקרי אמונתו, מחוץ לעיר קונסטנטינופול[20].

המקורות מתעדים רדיפות של חיילים, שנשלחו להעניש ולגרש נזירים שלא נעתרו לצו הקיסרי וסגדו לתמונות[21]. רדיפות אלו היו קשורות כנראה למלחמת אזרחים שפרצה בין הקיסר לבן תומאס הסלאבי, מפקד צבא שתבע גם הוא את השלטון על האימפריה[22].

תומאס היווה איום רציני בשנת 821, כשהוכתר לקיסר על ידי פטריארך אנטיוכיה, בתמיכת הח'ליפות ערבית. תומכים רבים וחלק גדול מהצבא באסיה הקטנה הצטרפו אליו למרד ולניסיון ההשתלטות[23]

המלחמה עם תומאס הסתיימה בעזרת החאן הבולגרי במותו בשנת 823 לאחר מצור של שנה על העיר קונסטנטינופול [24]. מלחמת האזרחים החלישה מאוד את שלטון הקיסר ואת האימפריה. בנוסף, מיכאל השני סבל גם מהתקפות ערבים מאזור ספרד על כרתים סיציליה, ודרום איטליה[25].

בשנת 824 מיכאל השני ביקש מלואי החסיד מלך הפרנקים לעזור לו, ולהשפיע על האפיפיור לתמוך במדיניות האיקונוקלאסטית. בפניה למלך הוא קישר בן המרד של תומאס לבן תנועת ההתנגדות הנזירית, וביקש שהנזירים הגולים שהתנגדו ברומא, יגורשו על ידי האפיפיור[26]. לואי החסיד שתמך בפניה, פנה אל האפיפיור, אבל מדיניות האפיפיור לא השתנתה, הוא תמך בפולחן האיקונות ובהחלטות ועידת ניקיאה השנייה משנת 787 כאמונה הנכונה. האפיפיור גם תמך בתאודורוס מסטודיוס, ובתנועת הנזירים, כסמכות המרכזית בנושאים תאולוגיים בניגוד לקיסר[27].

תיאופילוס, בנו של מיכאל השני, מלך משנת 829 והיה הקיסר האיקונוקלאסטי האחרון.

החמרה נגד פולחן האיקונות מתועדת בשנת 831 לאחר שהקיסר פגע בבישוף מתודיוס והרג את הבישוף מסארדיס, שהיו מראשי ההתנגדות לאיקונוקלאזם, בגלל שהם כנראה פעלו נגדו[28].

המקורות מתעדים גם על החמרה באיסורים הקיימים, כמו איסור על ציור תמונות אנושיות בצבע, ואיסור מוחלט על הצגת דמויות אנושיות בכנסיות, במקומם הותרה רק הצגת חיות וציפורים. תמונות וחפצי קדושה הוצאו שוב לשרפה. איקונופיליים נרדפו ונזירים גורשו מהערים, מהכפרים ומהמנזרים[29]. הרדיפות הקשות מיוחסות בעיקר להשפעתו של יוחנן גרמטיקוס על תיאופילוס לאחר שהוא מונה להיות בישוף קונסטנטינופול. יוחנן היה מורו ויועצו של הקיסר ואיקונופיל מושבע[30].

תיאופילוס נלחם במוסלמים במשך רוב שנות שלטונו. הוא התעלם מהאיום המוסלמי בסיציליה ודרום איטליה אבל התמודד עם המוסלמים באסיה הקטנה ובמזרח. הצבא הביזנטי בפיקודו סבל מפלות רבות, אבל נפילת העיר אמוריה, עיר הולדתו של הקיסר, באסיה הקטנה בשנת 838 בידי החליף אל-מעתצם נתפסה כתבוסה הקשה היותר.

תבוסת העיר אמוריה הפכה לאגדה לאחר שארבעים ושניים מאנשי ממשל ביזנטים בכירים נלקחו מהעיר בשבי והפכו למרטירים נוצרים, שלוש שנים אחרי מותו, לאחר שסירבו להתאסלם[31]. תיאופילוס אף נאלץ לבקש עזרה מהפרנקים, מהוניציאנים ומח'ליפות קורדובה[32]. להפסדים הרבים שהחלישו את הצבא ואת האימפריה הייתה השפעה על חומרת מדיניות האיקונוקלאזם, כך שהרדיפות התרכזו בעיקר באזור קונסטנטינופול והייתה למדיניות הקיסרית השפעה מועטה בשאר האימפריה.

העוצרת תיאודורה הביאה לסיומו של פרק האיקונוקלזם האחרון בשנת 843.

עם מותו של תיאופילוס בשנת 842 עבר השלטון לאשתו העוצרת תיאודורה, ולבנו מיכאל השלישי שהוכר כקיסר כשהיה בן השלוש. תיאודורה, ששלטה עד שנת 856 בשם בנה, נחשבה לאיקונופילית בסתר בזמן נישואיה לתיאופילוס, ותמכה בהחזרת פולחן האיקונות. הקשר בן האיקונוקלאזם לבן ההצלחה הצבאית בקרבות הפסיק להוות נימוק מכריע לאכיפתו באימפריה לאחר התבוסות של שני הקיסרים האחרונים. היועצים של תיאודורה שמונו על ידי הקיסר תיאופילוס לפני מותו סייעו לה. בעזרת הנזירים, ותומכים איקונופיליים הם ארגנו ועידה לביסוס התמיכה להחזרת פולחן האיקונות[33].

תיאודורה דאגה לכך שתיאופילוס יוכר כאיקונופייל לאחר שהפיצה סיפור שהוא חזר בו לפני שנפטר והכיר באמונה הנכונה[34]. בעקבות הועידה, יוחנן פטריארך קונסטנטינופול חויב על ידי תיאודורה לתמוך בפולחן האיקונות ופרש בשל כך מתפקידו. במקומו מונה הבישוף האיקונופיל מתודיוס[35].

האיקונוקלאזם בוטל סופית על ידי הבישוף מתודיוס בשנת 843, פולחן האיקונות חזר להיות האמונה הנוצרית הנכונה, מאז, מוקדש היום הראשון של התענית הגדולה בכנסייה האורתודוקסית ובפולחן הביזנטי כיום חג של הניצחון על האיקונוקלזם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ernst Kitzinger, Byzantine art in the making: main lines of stylistic development in Mediterranean art, 3rd-7th century, US: Cambridge University Press, 1977
  2. ^ John Julius Norwich, Byzantium The Early Centuries, London: Penguin, 1990, p. 354
  3. ^ Chad Scott Brown, Icons and the Beginning of the Isaurian Iconoclasm under Leo III, Historia: The Alpha Rho Papers, 2012
  4. ^ Warren Treadgold,A History of the Byzantine State and Society, Stanford University Press, 1997
  5. ^ John Haldon, Byzantium A History, Gloucestershire: Tempus, 2005, p. 43
  6. ^ C. Mango and R. Scott, translated., The Chronicle of Theophanes Confessor: Byzantine an dNear Eastern History AD 284–813, Oxford : Clarendon Press, 1997, p. 591
  7. ^ Judith Herrin, The Formation of Christendom, Princeton, N. J : Princeton University Press, 1987. p. 369
  8. ^ Judith Herrin, The Formation of Christendom. p. 422
  9. ^ C. Mango and R. Scott, translated., The Chronicle of Theophanes Confessor: Byzantine and Near Eastern History AD 284–813, Oxford : Clarendon Press, 1997, p. 684-5
  10. ^ C. Mango and R. Scott, trs., The Chronicle of Theophanes Confessor, p. 685
  11. ^ איריס שגריר, ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ד, עמ' 55
  12. ^ Jon Wortley, A Synopsis of Byzantine History, 811–1057, Translation and Notes, Cambridge : Cambridge University Press, 2010, p. 27
  13. ^ Jeffrey Featherstone, Chronographiae quae Theophanis Continuati nomine fertur Libri I-IV : Recensuerunt anglice verterunt indicibus instruxerunt Michael Featherstone et Juan Signes-Codoñer, nuper repertis schedis Caroli de Boor adiuvantibus, Berlin ; Boston : De Gruyter, 2015, pp. 51-55
  14. ^ Edward James Martin, A history of the iconoclastic controversy, London : Society for Promoting Christian Knowledge, 1930, p 173
  15. ^ Featherstone, Chronographiae quae Theophanis Continuati nomine fertur Libri I-IV, p.47
  16. ^ Martin, A history of the iconoclastic controversy, p. 175
  17. ^ Martin, A history of the iconoclastic controversy, p. 177-9
  18. ^ Featherstone, Chronographiae quae Theophanis Continuati nomine fertur Libri I-IV, p. 61-62
  19. ^ Featherstone, Chronographiae quae Theophanis Continuati nomine fertur Libri I-IV, p. 67
  20. ^ Edward James Martin, A history of the iconoclastic controversy, p. 201
  21. ^ Featherstone, Chronographiae quae Theophanis Continuati nomine fertur Libri I-IV, p. 75
  22. ^ Featherstone, Chronographiae quae Theophanis Continuati nomine fertur Libri I-IV, p. 79
  23. ^ Jon Wortley, A Synopsis of Byzantine History, 811–1057, Translation and Notes, Cambridge : Cambridge University Press, 2010, p. 35
  24. ^ Featherstone, Chronographiae quae Theophanis Continuati nomine fertur Libri I-IV, p. 97-99
  25. ^ Martin, ‘’A history of the iconoclastic controversy’’, p. 205
  26. ^ Martin, ‘’A history of the iconoclastic controversy’’, p. 204-5
  27. ^ Judith Herrin, The Formation of Christendom, Princeton, N. J : Princeton University Press, 1987. p. 469
  28. ^ Warren Treadgold,A History of the Byzantine State and Society, Stanford University Press, 1997, p. 436.
  29. ^ Featherstone, Chronographiae quae Theophanis Continuati nomine fertur Libri I-IV, p. 145
  30. ^ Featherstone, Chronographiae quae Theophanis Continuati nomine fertur Libri I-IV, p. 175
  31. ^ Featherstone, Chronographiae quae Theophanis Continuati nomine fertur Libri I-IV, p. 191
  32. ^ A. P. Kazhdan, The Oxford dictionary of Byzantium, New York : Oxford University Press, 1991, p. 2066
  33. ^ Featherstone, Chronographiae quae Theophanis Continuati nomine fertur Libri I-IV, p. 215
  34. ^ Featherstone, Chronographiae quae Theophanis Continuati nomine fertur Libri I-IV, p. 219
  35. ^ Featherstone, Chronographiae quae Theophanis Continuati nomine fertur Libri I-IV, p. 215-17