איקרוס
| תרבות |
מיתולוגיה יוונית |
|---|---|
| אב |
דדלוס |
| אם |
נאוקרטה |


איקרוס (ביוונית עתיקה: Ἴκαρος) הוא דמות מן המיתולוגיה היוונית, בנו היחיד של דדלוס, הממציא האומן. בעקבות המיתוס, השם איקרוס משמש בהשאלה לאדם הרפתקן או למי שמסתכן יתר על המידה ומשלם על כך מחיר.
במיתולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דדלוס נמנה עם גדולי האמנים והממציאים ביוון העתיקה. לבקשת המלך מינוס מכרתים, תכנן והקים את הלבירינת – מבוך מורכב שנועד לכלוא ולהסתיר מעיני העולם את המינוטאורוס, בנה של פסיפאה אשתו. עם השלמת הבנייה, אסר המלך מינוס את דדלוס ואת בנו איקרוס בתוך הלבירינת שבנו במו ידיהם, וזאת כדי להבטיח שסודות המבוך לא ידלפו לעולם. לפי גרסה אחרת, המניע לכליאתם היה סיוע שהעניק דדלוס לתסאוס במשימתו להרוג את המינוטאורוס. מסורות נוספות גורסות כי השניים נכלאו במגדל גבוה ולא במבוך עצמו.
כדי להיחלץ מהשבי, הגה דדלוס תוכנית מילוט נועזת. מאחר שנתיבי הבריחה הימיים והיבשתיים נחסמו על ידי ספינותיו וחייליו של המלך מינוס, החליט דדלוס כי הדרך היחידה לחופש היא דרך האוויר. הוא ובנו התקינו לעצמם כנפיים עשויות נוצות ציפורים, אותן חיברו באמצעות חוטים ושעווה או דונג. טרם המראתם, התרה דדלוס באיקרוס לבל יגביה עוף ויתקרב אל השמש, מחשש שחומה ימיס את השעווה המאחדת את הכנפיים. בניגוד לאביו השקול, איקרוס תואר כנער פזיז, אשר המריא יחד עם דדלוס ועד מהרה נסחף אחר ההתרגשות ותחושת העוצמה שבתעופה. תוך התעלמות מאזהרותיו של אביו, החל איקרוס לנסוק מעלה אל עבר השמש. החום העז התיך את הדונג בכנפיו, והוא צנח מטה אל הים. כאשר הגיע דדלוס למקום הנפילה, כבר טבע הנער ומת.
מקורות ספרותיים אחרים ששימרו את המיתוס, כדוגמת הספא השמיני ב"מטמורפוזות" של אובידיוס והספר הרביעי ב"ביבליותקה" של פסאודו-אפולודורוס, מציינים כי איקרוס נפל אל האדמה ונהרג, ודדלוס נחת בעקבותיו. באבלו הכבד, קילל דדלוס את כישרונותיו שהובילו לטרגדיה וקבר את בנו על אדמת האי, אשר נקרא מאז במיתולוגיה היוונית "איקריה" על שמו. כמו כן, ים כרתים מכונה לעיתים "הים האיקרי" להנצחת זכרו. דמותו של איקרוס הפכה במרוצת השנים למטבע לשון ולסמל תרבותי, המתאר אדם הרפתקן הנוטל סיכונים מופרזים, או מי שמשלם מחיר כבד על יהירות וחוסר ציות.
בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המיתוס על איקרוס ודדלוס שימש השראה למספר יצירות מופת. אחת המפורסמות שבהן היא נוף ונפילת איקרוס (1558, פיטר ברויגל האב), אשר ידועה בזכות התיחכום, המניפולציות והמסרים אשר בה. הציור מתאר את נפילת איקרוס בדרך שכמעט מתעלמת מאיקרוס עצמו, והדבר בא לידי ביטוי גם בשמו של הציור. לצופה קשה להבחין בדמותו של איקרוס, ואף שלל הדמויות שבציור מתעלמות מן האסון וממשיכות במלאכתן. המסר העיקרי של הצייר הוא הניכור של בני האדם, העסוקים בשלהם, ואדישותם לסבלותיו של הזולת (מסר יוצא דופן לאמן מן המאה ה-16).
ציור אחר (פטר פול רובנס, 1636) מתאר את מעופם של איקרוס ודדלוס בצבעי צהוב עזים וחמים, ומכאן שהמסר העיקרי של הצייר הוא הדגשת החטא (חטא ההיבריס של איקרוס שהגביה עוף), והעונש (התכת הדונג, ומותו של מי שמתייהר כך). ציור מפורסם אחר הוא של יעקוב גוי (Jacob Peter Gowy). גוי היה מתלמידיו של פיטר פול רובנס, ובציורו משנת 1650 מתוארים איקרוס ודדלוס במעופם. יצירה אחרת היא איקרוס של הצייר הפלמי יוס דה מומפר.
המיתוס על איקרוס ודדלוס שימש השראה גם לאלבום חשוב של הרכב אמריקאי בשם Winter Consort וגם לשיר Flight of Icarus ("המעוף של איקרוס") של להקת ההבי מטאל האנגלית איירון מיידן. ברוס דיקינסון, מחבר מילות השיר, שינה את הגרסה המקורית של הסיפור וכתב כי אביו של איקרוס הכשיל את בנו ושלח אותו אל מותו בכוונה. חברת התקליטים הפרטית "Swan Song" של הלהקה הבריטית לד זפלין השתמשה בדמותו של איקרוס כלוגו שהפך למזוהה עם הלהקה. בלוגו ניתן לראות את דמותו של איקרוס מרחפת בין שמים לארץ בדמות מלאך.
במשחק Assassin's Creed Odyssey משנת 2018, לדמות הראשית נלווה נץ אשר מכונה איקרוס.
בהשראת המיתוס כתב דן אלמגור ב-1973 את "הבלדה על דדלוס ואיקרוס" לצוות בידור חיל האוויר[1].
המשורר הבלגי גי גופט (אנ') כתב את השיר "עלייתו של איקרוס" בעקבות הסיפור המיתולוגי. השיר תורגם לעברית על ידי יואל טייב ופורסם בכת העת ננופואטיקה[2].
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נפילת איקרוס מאת פטר פאול רובנס במוזיאונים המלכותיים לאמנויות יפות של בלגיה
- אורציו רימינלדי, דדלוס ואיקרוס, מוזיאון ואדסוורת אתנאום לאמנות, הרטפורד, קונטיקט
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- איקרוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ מילות השיר, באתר בית לזמר
- ↑ ננופואטיקה, כרך 28, כחול איננו מרעיש-שירה צרפתית, ירושלים: מקום לשירה, עמ' 84