איראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרפובליקה האסלאמית של איראן
جمهوری اسلامی ايران
Flag of Iran.svg Emblem of Iran.svg
דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה
הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודי מצרים תוניסיה לוב אלג'יריה מרוקו מאוריטניה סנגל גמביה גינאה ביסאו גינאה סיירה לאון ליבריה חוף השנהב גאנה טוגו בנין ניגריה גינאה המשוונית קמרון גבון הרפובליקה של קונגו אנגולה הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו נמיביה דרום אפריקה לסוטו סווזילנד מוזמביק טנזניה קניה סומליה ג'יבוטי אריתריאה סודאן רואנדה אוגנדה בורונדי זמביה מלאווי זימבבואה בוטסואנה אתיופיה דרום סודאן הרפובליקה המרכז-אפריקאית צ'אד ניז'ר מאלי בורקינה פאסו תימן עומאן איחוד האמירויות הערביות ערב הסעודית עיראק איראן כווית קטר בחריין ישראל סוריה לבנון ירדן קפריסין טורקיה אפגניסטן טורקמניסטן פקיסטן יוון איטליה מלטה צרפת פורטוגל ספרד האיים הקנריים כף ורדה מאוריציוס ראוניון מיוט קומורו סיישל מדגסקר סאו טומה ופרינסיפה סרי לנקה הודו אינדונזיה בנגלדש הרפובליקה העממית של סין נפאל בהוטן מיאנמר קנדה גרינלנד איסלנד מונגוליה נורווגיה שוודיה פינלנד אירלנד הממלכה המאוחדת הולנד בלגיה דנמרק שווייץ אוסטריה גרמניה סלובניה קרואטיה צ'כיה סלובקיה הונגריה פולין רוסיה ליטא לטביה אסטוניה בלארוס מולדובה אוקראינה מקדוניה אלבניה מונטנגרו בוסניה והרצגובינה סרביה בולגריה רומניה גאורגיה אזרבייג'ן ארמניה קזחסטן אוזבקיסטן טג'יקיסטן קירגיזסטן רוסיה ארצות הברית האיים המלדיביים יפן קוריאה הצפונית קוריאה הדרומית טאיוואן סינגפור אוסטרליה מלזיה ברוניי הפיליפינים תאילנד וייטנאם לאוס קמבודיה הודוIran on the globe (Afro-Eurasia centered).svg
אודות התמונה
מוטו לאומי עצמאות, חופש, רפובליקה אסלאמית (استقلال، آزادی، جمهوری اسلامی)
המנון לאומי ההמנון הלאומי של הרפובליקה האסלאמית של איראן (سرود ملّی جمهوری اسلامی ایران)
יבשת אסיה
שפה רשמית פרסית
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
טהראן
35°41′46″N 51°25′23″E / 35.69611°N 51.42306°E / 35.69611; 51.42306
משטר רפובליקה אסלאמית
ראש המדינה
- מנהיג עליון
- נשיא איראן
מנהיג עליון
עלי ח'מנאי
חסן רוחאני
הקמה

- תאריך
המהפכה האיראנית
11 בפברואר 1979
דת אסלאם שיעי
שטח[1]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
1,648,195 קמ"ר 
18 בעולם
0.7%
אוכלוסייה[2]
(הערכה ליולי 2015)

- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות

81,824,270 נפש 
16 בעולם
49.64 נפש לקמ"ר
156 בעולם
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 23.69%
גילאי 15 - 24 17.58%
גילאי 25 - 54 46.87%
גילאי 55 - 64 6.58%
גילאי 65 ומעלה 5.28%
תמ"ג[3]
(הערכה לשנת 2015)

- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש

1,382,000 מיליון $ 
19 בעולם
16,890 $
94 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[4]
(2014)

- דירוג עולמי

0.766 
70 בעולם
מטבע ריאל איראני ‏ (IRR)
אזור זמן UTC +3.5
סיומת אינטרנט .ir
קידומת בינלאומית 98

הרפובליקה האסלאמית של איראןפרסית: جمهوری اسلامی ايران, ג'וֹמְהוּרִי-יֶה אֶסְלַאמִי-יֶה אִירַאן; ) היא רפובליקה אסלאמית-שיעית בעלת מיעוט סוני הנמצאת במערב אסיה, והיא כיום בעלת משטר תיאוקרטי. היא גובלת באפגניסטן ובפקיסטן במזרח, בטורקמניסטן בצפון-מזרח, בארמניה ובאזרבייג'ן בצפון-מערב, בעיראק ובטורקיה במערב. למדינה קו חוף עם הים הכספי בצפון, ועם המפרץ הפרסי יחד עם מפרץ עומאן בדרום.

לאיראן היסטוריה ארוכה. האימפריה הפרסית שהוקמה על ידי כורש בשנת 550 לפני הספירה הייתה האימפריה הראשונה בתולדות העולם. עד 1935 נקראה איראן בשם פרס וזאת, ככל הנראה, על שם מחוז פארס, המחוז הדרומי באיראן. השם "איראן" מקורו עוד באימפריה הסאסאנית. באותה השנה נכנס המונח לשימוש בינלאומי.

עיינו גם בפורטל

P icon Iran.svg

פורטל איראן הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות איראן. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים באיראן על כל רובדיה: סמלים לאומיים, גאוגרפיה, היסטוריה, תרבות, ספורט ועוד.


גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרי אלבורז, ליד טהראן המודרנית
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאוגרפיה של איראן

איראן שוכנת באזור הדרום-מערבי של אסיה, על גדות הים הכספי אשר נמצא בצפון המדינה, והמפרץ הפרסי יחד עם מפרץ עומן אשר נמצאים בדרום. היא גובלת בפקיסטן ובאפגניסטן במזרח, בטורקמניסטן בצפון-מזרח, בארמניה ובאזרבייג'ן בצפון-מערב, בטורקיה ובעיראק במערב. אורך גבולותיה מסתכם במעל 2,000 ק"מ.

שטחה הכולל של המדינה מגיע ל-1,648,000 קמ"ר והיא מדורגת כמדינה ה-18 בגודלה בעולם. לשם השוואה, שטחה שווה ערך לחמישית מארצות הברית, או לשטחן הכולל של בריטניה, צרפת, ספרד וגרמניה.

הנוף של איראן מורכב ברובו מרמות צחיחות מוקפות הרים, והאוכלוסייה מרוכזת ברובה באזורים הפוריים יותר בצפון המדינה ובמערבה. החלק המערבי הוא ההררי ביותר עם רכסים כהרי זגרוס והרי אלבורז; זה האחרון מכיל את ההר הגבוה ביותר במדינה, הר דמאוונד, שמגיע לגובה של 5,607 מטר. החצי המזרחי מכיל ברובו שקעים מדבריים בלתי מיושבים שבהם זורמים מספר נחלי מלח. האגם הגדול ביותר במדינה הוא ימת אורמיה שהיא אגם מלח.

המישורים הגדולים היחידים בשטחי המדינה מצויים לאורך החוף של הים הכספי והחלקים הצפוניים של המפרץ הפרסי, שם גובלת איראן בנהר שט אל ערב. מישורים קטנים ומקוטעים ניתן למצוא גם לאורך החוף של המפרץ הפרסי, מצר הורמוז, ומפרץ עומן.

אקלימה של איראן הוא בעיקר יבש או יבש למחצה, ולמרות זאת קיים מזג אוויר חצי טרופי לאורך חופי הים הכספי. החורף האיראני מתון יחסית, ואילו הקיץ לח וחם.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפוצה אתנית-דתית באיראן
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – דמוגרפיה של איראן, דת באיראן

האוכלוסייה באיראן עומדת על סך של 75.2 מיליון בני אדם, לפי תוצאות מפקד אוכלוסין שנערך ב-2011 ופורסם על ידי הממשלה. לפי נתוני ה-CIA (נכון ליולי 2011) מספר התושבים במדינה עומד על 78.86 מיליון בני אדם. ההתפלגות האתנית במדינה גבוהה, וקיימות בה כ-80 קבוצות אתניות השונות זו מזו אך דומות מבחינה תרבותית. מספר התושבים המדויק וההתפלגות האתנית שנויים במחלוקת.

ההתפלגות האתנית והשטחים הנרחבים של המדינה יצרו מצב מיוחד בו קיימות כמה עשרות שפות מדוברות, אף על פי שהשפה הרשמית היא השפה הפרסית. כ-25 אחוז מתושבי המדינה הם דוברי אזרית ועוד כ-10 אחוז הם כורדים.

במספר ערי איראן (טהרן, תבריז, משהד, איספהן וכאראג') מספר התושבים עבר את הרף של מיליון תושבים.

רוב מכריע של העם האיראני הוא מוסלמי: 89% משתייכים לזרם השיעי התריסרי (הדת הרשמית במדינה), ועוד 10% משתייכים לזרם הסוני, המהווה רוב במרבית המדינות המוסלמיות. המיעוטים הדתיים ה"לא-מוסלמים" הם הבהאים, מנדעים, זורואסטרים, יהודים ונוצרים. שלושת המיעוטים האחרונים הם מיעוטים רשמיים במדינה, ועל כן יש להם מושבים שמורים בפרלמנט.

במפקד האוכלוסין שנערך ב-2011 נספרו כ-8,700 יהודים באיראן.[5]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכונית סאמאנד LX תוצרת איראן
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כלכלת איראן

איראן היא מדינה עשירה במשאבים טבעיים כגון נפט וגז טבעי. היא נחשבת כמפיקת הנפט השנייה בגודלה בארגון המדינות החברות באופ"ק, ועתודות הנפט המוכחות שלה מכילות כ-10% מכלל עתודות הנפט בעולם. כמו כן, איראן היא המדינה השנייה בגודלה בעתודות הגז שלה (אחרי רוסיה). נפט ומוצריו מהווים כ-90% מהיצוא.

המדינה משקיעה רבות כדי לגוון את מקורות ההכנסה שלה ולהקטין את התלות בנפט. השלטון מנסה לעודד תהליך זה על ידי השקעה בענפים כמו ענף ייצור הרכב (איראן היא יצרנית הרכב מספר 12 בעולם) , ענף החלל, מוצרי אלקטרוניקה מגוונים, ופיתוחים טכנולוגים שונים. כלכלת איראן הייתה בעבר כלכלה ריכוזית בה המדינה שלטה על מרבית המשאבים העיקריים,אך בשנים האחרונות מתרחשת הפרטה של חברות רבות. המדינה מחזיקה במשאבי הנפט ברשותה, וכן שולטת על רוב המיזמים הגדולים בשטחה; יש לה שליטה ניכרת בחקלאות הכפרית ובעסקים רבים שעוסקים במסחר ושירותים.

בין השותפים העסקיים הגדולים של איראן: צרפת, גרמניה, איטליה, רוסיה, סין, יפן וקוריאה הצפונית. מאז שנות התשעים הגבירה איראן את שיתוף הפעולה הכלכלי שלה עם מדינות מתפתחות רבות, כגון סוריה, הודו, קובה, ונצואלה ודרום אפריקה. כמו כן, איראן מגדילה את המסחר שלה עם שכנותיה טורקיה ופקיסטן, ויחד עם מדינות אלה היא תומכת ברעיון ליצירת שוק כלכלי מאוחד באזור המערבי של מרכז אסיה.

במונחי תוצר מקומי גולמי המדינה ממוקמת בעשרים המדינות בעלות התל"ג הגבוה ביותר בעולם, עם תוצר לאומי בסך של 560,348 מיליון דולרים בשנת 2005, רובו קשור להכנסות מיצוא נפט. אולם בגלל האוכלוסייה הגדולה שלה במושגי תוצר לנפש (מדד כלכלי המחשב את עושר האוכלוסייה) היא ממוקמת הרחק במקום ה-98 בעולם.

עד ראשית המאה ה-20 לא נוצלו משאביה הכלכליים של איראן בשיטתיות. הגורמים לכך היו מגוונים. השלטון המרכזי, ובעקבותיו מושלי הפרובינציות, החזיקו חצרות בזבזניות שמומנו מרכוש המדינה. המיסוי הכבד הקשה על האוכלוסייה ושימש תמריץ שלילי להתפתחות כלכלית של יוזמות פרטיות. נוסף על כך דלדלו מלחמות, בצורות, מגפות ורעב את האוכלוסייה והקטינו את המקורות הכלכליים. גורם נוסף היה העדר תשתיות לפיתוח תעשיית הון, כוח אדם משכיל ומיומן, טכנולוגיה מתקדמת ונתיבי תחבורה. חברות כלכליות ממעצמות אירופה, בעיקר מרוסיה ומבריטניה, שהחלו לחדור לאיראן בצורה מאסיבית במחצית הראשונה של המאה ה-19, מוכנות היו לספק את המשאבים הדרושים לכך, אך בתנאים מסוימים שנקבעו על ידיהן. תנאים אלה כללו הענקת יתרונות בזיכיונות לסוחרים ולתעשיינים זרים. המאבק בין המעצמות בלם לעתים פיתוח כלכלי, בהגבילו את האפשרויות הפתוחות בפני יזמים מקומיים עצמאיים. התוצרת המערבית שיובאה לאיראן הייתה לעתים קרובות איכותית וזולה יותר מזו המקומית. לעתים הייתה התוצאה התמוטטות של ענפי מלאכה מקומיים.

במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו שינויים כלכליים שנבעו מיזמות פרטיות ושלטוניות אשר נשענו על הון, על ידע ועל טכנולוגיה מערביים. תהליכי המודרניזיציה והתיעוש הואצו עם העלייה לשלטון של שושלת פהלווי בשנת 1925. מהפכת 1979 והמלחמה עם עיראק בשנות השמונים פגעו קשות בכלכלת המדינה וגרמו להוצאות גדולות על ביטחון ולקשיים בפיתוח טכנולוגי. הסנקציות הבינלאומיות על איראן בראשית המאה ה-21 הרעו את מצבה של הכלכלה האירנית ושימשו זרז להסכמת איראן לחתימת הסכם עם המעצמות בשנת 2015 להקפאת תוכנית הגרעין שלה בתמורה להסרת הסנקציות הכלכליות נגדה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של איראן

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממלכת פרס

איראן הייתה מיושבת עוד מתקופת האבן, ונמצאו עדויות לקיום תרבות בהרים הגובלים במסופוטמיה בכתבים שומריים. במערב איראן של היום, בשטח המשתרע מול בגדד של היום בצפון ועד מחוז בושהר בדרום לאורך שפלת המפרץ הפרסי שכנה ממלכת עילם, שהיא אחת הממלכות העתיקות ביותר עליהן יש עדויות היסטוריות (מוזכרת גם בספר בראשית, פרק י"ד).

האימפריה האיראנית הראשונה החלה עם כיבושי כורש הגדול שהקים את ממלכת פרס (אמצע המאה ה-6 לפנה"ס). האימפריה השתרעה על חלקים נרחבים מאסיה, ובירתה הייתה העיר פרספוליס. בשיאה של האימפריה הפרסית היא הגיעה עד לחופי הים התיכון. הממלכה החזיקה מעמד עד שנת 330 לפנה"ס, עד שנכבשה על ידי אלכסנדר הגדול. במשך תקופה מסוימת הייתה תחת שלטון הלניסטי. בסביבות 250 לפנה"ס נכבש האזור על ידי הפרתים. תחילה קיבלו את מרותו של בית סלאוקוס, אך כעבור 100 שנה מרדו וזכו בעצמאות. במאה הראשונה לפנה"ס ובמאה הראשונה לספירה ניהלו הפרתים מלחמות עם רומא העתיקה.

ימי הביניים והעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיכר המרכזית בעיר העתיקה של אספהאן

משנת 226 עד 651 לספירה שרר בשטחי איראן שלטון האימפריה הפרסית-סאסאנית. שליטי השושלת הסאסאנית נלחמו רבות עם האימפריה הביזנטית אך ללא הצלחה ממשית לצד כלשהו. במאה ה-8 נכבשו שטחי המדינה על ידי האימפריה המוסלמית שהגיעה מחצי האי ערב ורוב תושבי המדינה קיבלו עליהם את דת האסלאם בתהליך הדרגתי שנמשך עד המאה העשירית. מלבד השלטון המוסלמי-ערבי התמודדו הפרסים גם מול כוחם העולה של המונגולים ואחר כך של הטורקים.

בשנת 1501 חודשה העצמאות הפוליטית של פרס והיא חזרה בהדרגה להיות אימפריה נרחבת בשטחה. באותה תקופה עברו מרבית תושביה מהאמונה המוסלמית-הסונית לאמונה המוסלמית-שיעית. עבאס שאה הראשון הכריז על אספהאן כבירת ממלכתו ופיאר אותה במבנים מרהיבים. בשנת 1795 הוכרזה טהראן כבירת המדינה. במאה ה-18 והמאה ה-19 ירדה איראן מגדולתה והייתה נתונה ללחצי רוסיה ואימפריות מערביות.

איראן המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המג'לס, הפרלמנט האיראני (1956)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איראן המודרנית

ההיסטוריה של איראן המודרנית מתחילה עם ההתקוממות הלאומנית כנגד השאה ב-1905. באוגוסט 1941 השתלטו כוחות בריטים וסובייטים במבצע משותף על איראן כדי להבטיח אספקת נפט למערב ולברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה. בועידת טהראן ב-1943 "הצהרת טהראן" העניקה עצמאות וגבולות ברורים לאיראן. בהתאם להסכם, ב-1946 נסוגו כוחות האמריקנים והבריטים, אך הכוחות הסובייטיים שישבו בצפון מערב איראן סירבו לסגת, מתוך מחשבה כי מדינות המערב לא תחלצנה לעזרת איראן, משום שלא ראו בה חשיבות אסטרטגית. אולם איראן פנתה בינואר 1946 למועצת הביטחון של האו"ם, ולאחר שארצות הברית איימה במשלוח כוחות לאיראן, החליטה ברית המועצות לסגת.

ב-1951 נערכו לראשונה בחירות דמוקרטיות לראשות הממשלה ולפרלמנט. ראש הממשלה הנבחר, מוחמד מוסאדק, פעל להבטחת עצמאות מדינית וכלכלית מלאה מהאימפריה הבריטית, בראש ובראשונה באמצעות החלטתו להלאים את חברת הנפט האנגלו-פרסית, אשר החזיקה במונופול על ייצור הנפט במדינה שהייתה בבעלות בריטית. מהלך זה, אשר פגע קשות באינטרסים הכלכליים של בריטניה באזור, הביא בסופו של דבר לכך שב-1953, במבצע שתוכנן והוצא לפועל על ידי ארגוני המודיעין של ארצות הברית (ה-CIA) ובריטניה (ה-MI6), ממשלתו של מוסאדק הופלה בהפיכה צבאית. לאחר ההפיכה הושב השאה לשלטון, והוא ביטל את הלאמת תעשיית הנפט והנהיג משטר דיקטטורי פרו-מערבי.

המהפכה האיראנית ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומייני נוחת באיראן בשנת 1979 כדי לעמוד בראש המהפכה נגד השאה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המהפכה האיראנית

בשנות ה-70 המאוחרות החלה התנגדות דתית (מצד האסלאם השיעי) ופוליטית רחבה לשלטונו של השאה ולתוכניותיו – ובמיוחד לסאוואכ, שירות הביטחון והמודיעין. בשנת 1979 התחוללה המהפכה האיראנית, שהביאה לגירושו של השאה מהמדינה ולעלייתו של רוחאללה ח'ומייני כמנהיג "הרפובליקה האסלאמית", שהייתה למעשה ממשל אוטוקרטי שמרני ביותר. השלטון החדש הלאים את התעשייה ועיגן את הדת והמסורות האסלאמיות השיעיות בתרבות ובחוק. ההשפעה המערבית נאסרה, הונהגה צנזורה מקיפה, והאליטה הפרו־מערבית מיהרה להצטרף לשאה הגולה. בין שני מליון לשלושה מליון איראנים היגרו בעקבות המהפכה למדינות המערב, רובם מהמעמד הבינוני-עירוני. באיראן עצמה החלו מאבקים בין הפלגים הדתיים השונים, ודיכוי חריף נעשה דבר שבשגרה.

ב-4 בנובמבר 1979 סטודנטים איראניים מיליטנטיים תפסו את השגרירות האמריקאית בטהראן, וכך החל משבר בני הערובה באיראן. ממשל קרטר ניתק קשרים דיפלומטיים והטיל סנקציות כלכליות על איראן, ומאוחר יותר באותו חודש ניסה לחלץ את אנשי השגרירות, אולם משימת קומנדו לשחרור החטופים בוטלה ושמונה חיילים אמריקאים נהרגו בהתנגשות אווירית. החטופים שוחררו לבסוף ביום הראשון לכהונתו של רונלד רייגן ב-20 בינואר 1981.

בשנת 1980 פרצה מלחמת איראן-עיראק, לאור היריבות הקשה בין המדינות ובעקבות סכסוך גבולות באזור מחוז ח'וזסתאן, ליד השאט אל ערב. המלחמה, שנסתיימה רק בשנת 1988 לא הביאה להישגים טריטוריאליים לאף אחת מהמדינות, אך עלתה בחייהם של כחצי מיליון איראנים וגרמה לפגיעה קשה בכלכלה האיראנית.

לאחר מותו של האייתוללה ח'ומייני ב-3 ביוני 1989, מועצת המומחים – גוף נבחר של אנשי דת – בחרו את הנשיא היוצא של הרפובליקה, עלי חמינאי, ליורשו כמנהיג דתי לאומי. באוגוסט 1989, אכבר האשמי רפסנג'אני, יו"ר המג'לס, נבחר לנשיא ברוב מוחץ. ראפסנג'ני הוחלף ב-1997 על ידי מוחמד חתאמי, שנחשב למתון יחסית. חתאמי נבחר שוב ביוני 2001, אך הניסיונות שלו לרפורמות נחסמו פעם אחר פעם בידי מועצת המומחים הדתית בראשות חמינאי.

ב-2005 נבחר לנשיאות מחמוד אחמדינז'אד מהמחנה השמרני. מאז היבחרו פעל לקידום תוכנית הגרעין האיראנית והתבטא בקיצוניות רבה כלפי ישראל וכלפי המערב. בין השאר ערך ועידה בנושא "עולם ללא ציונות" והביע ספק בהתרחשות השואה.

ב-2013 נבחר לנשיאות חסן רוחאני. רוחאני נחשב למועמד מתון ונתמך על ידי רפורמיסטים ושניים מנשיאי איראן לשעבר.

פוליטיקה ובחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליד קלפי בבחירות 2013 בהם נבחר חסן רוחאני לנשיא איראן
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליטיקה של איראן

במהפכה האסלאמית בשנת 1979 הודח השאה מוחמד רזה שאה פהלווי מהשלטון והוקמה הרפובליקה האסלאמית של איראן - משטר תיאוקרטי שהונהג תחילה על ידי האייתוללה ח'ומייני, המנהיג העליון הראשון של הרפובליקה. לאחר מותו של ח'ומייני בשנת 1989 תפס את מקומו עלי ח'אמנאי.

איראן היא רפובליקה אסלאמית, משטר איסלאמי שיעי, ובראשו "המנהיג העליון", אשר שולט במדינה מכוח סמכותו הדתית. תפקידו לפקח על הפוליטיקה במדינה, הוא הממונה על הכוחות המזוינים האיראניים, ממונה על הצבא ועל המבצעים הביטחוניים והוא בעל הסמכות להכריז מלחמה.

על פי החוקה האיראנית, הנשיא הוא הדמות החזקה ביותר במדינה לאחר המנהיג העליון. הנשיא נבחר לתקופה של 4 שנים בבחירות כלליות, אך מועמדותו חייבת להיות מאושרת על ידי מועצת המומחים. תפקידו לפקח על מועצת השרים (הממשלה) ולקבוע מדיניות שתונח לפני בית המחוקקים. מחמוד אחמדינג'אד נבחר בשנית ביוני 2009 בבחירות שתוקפן שנוי במחלוקת שעוררו גל הפגנות ברחבי המדינה בטענה לזיוף התוצאות. נשיאה הנוכחי של איראן הוא חסן רוחאני שהחל בתפקידו באוגוסט 2013 לאחר שניצח בבחירות שהתקיימו באותה שנה בהפרש גדול מול המתמודדים האחרים.

התנגדות למשטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפגינים איראנים יוצאים לרחובות לאחר שפורסמו תוצאות הבחירות בשנת 2009
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הבחירות באיראן ותנועת המחאה (2009) וההפגנות באיראן (2011)

הבחירות בשנת 2009 עוררו גל הפגנות נרחב ברחבי המדינה, שהחל בטענות לזיוף התוצאות, והמשיך להתקוממות עממית שדוכאה באלימות רבה על ידי כוחות חמושים של השלטון, אשר הרגו ופצעו מאות מפגינים, ועצרו אלפים אחרים ללא משפט. רוב המפגינים היו צעירים מהערים הגדולות בעלי השקפות ליברליות. על פי הדיווחים הלא רשמיים יצאו לרחובות כשני מיליון מפגינים. כדי לנסות להשתלט על המהומות, שלחו השלטונות את הבאסיג' ואת משמרות המהפכה האסלאמית. אחד מערוצי החדשות תיאר את המצב כ"מהומה הגדולה מאז המהפכה האיראנית ב-1979". נראה היה כי המתנגדים פועלים באופן ספונטני ללא כל ארגון קודם.

ב-2011 החל שוב באיראן גל של מחאות והפגנות, בהשראת גל המחאות בארצות ערב (2011-2010). בעיר אהוואז נהרגו ביום 16 באפריל 2011, כעשרה בני אדם. גל הפגנות זה דוכא גם הוא כקודמיו באלימות רבה בידי כוחות הביטחון הנאמנים למשטר. ההפגנות נערכו תחילה לזכר ההרוגים בהפגנות שנערכו בשנת 2005, ולאחר מכן הן התפשטו גם לערים חמדיה, מהשאהר, שדגאן, אבאדאן וחורמשאהר.

בין התפוצות האיראניות החיות במערב רווחת התנגדות למשטר הנוכחי באיראן. רבים מהם עזבו את המדינה לאחר המהפכה האיסלמית בשנת 1979. רבים מהאיראנים שנותרו במדינה מנהלים חיים כפולים. בציבור הם מצייתים לחוקי המשטר הדתי, ובבבית פנימה מנהלים אורח חיים חילוני וצורכים תרבות מערבית.

פוליטיקה פנימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר סנאה בצפון-מערב המדינה שרוב אוכלוסייתה היא כורדית-איראנית

בדלנות כורדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בדלנות כורדית באיראן

בדלנות כורדית באיראן היא סכסוך אתני ופוליטי ארוך-שנים בין המיעוט הכורדי במערב איראן (כורדיסטן האיראנית) לבין מדינת איראן; זהו הסכסוך הבדלני בולט באיראן המודרנית.[6] שורשיה של בדלנות כורדית היא בתנועה הלאומית הכורדית שהחלה במקביל לעליית שושלת פהלווי לשלטון. למרות התבוסה של המפלגה הבדלנית העיקרנית, מוקדי בדלנות כורדים אחרים המשיכו במאבק ובשנת 2004 המפלגה לחיים חופשיים בכורדיסטן החלה במתקפות על הצבא האיראני במערב המדינה. מאז תחילת פעילות מרדנית זו, מאות מורדים כורדים וחיילים איראנים איבדו חייהם ולמרות הפסקת האש שהוכרזה בספטמבר 2011, המאבק ממשיך. החל משנת 2013 ועד חודש ספטמבר נהרגו לפחות 12 חיילים איראנים ו-2 מורדים כורדים; מספר כורדים גם עומדים לפני הוצאה להורג על חשד בפעילות חבלנית.

בדלנות בלוצ'ים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מהארגונים המתנגדים למשטר האיראני הוא ארגון הטרור הבלוצ'י-סוני ג'ונדאללה, הפועל במחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן באיראן, וכן באזור הפקיסטני של בלוצ'יסטן, בסמוך לגבול עם איראן. ארגון ג'ונדאללה הוקם בשנת 2002 במטרה להגן על המיעוט הבלוצ'י - סוני, מפני האפליה כלפיו באיראן, בעיקר במחוז סיסתאן ובלוצ'סתאן. השלטון באיראן טוען, כי הארגון עומד מאחורי פיגועים רבים בשנים האחרונות. השלטון מאשים את הארגון בקשר לאל-קאעידה, ואת פקיסטן, בריטניה, וארצות הברית במתן תמיכה לארגון, בניסיון לערער את יציבות המשטר במדינה.

מחוז ח'וזסתאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2005 החלו הפגנות רבות בעיר אהוואז שבאזור ח'וזסתאן, במהלכן נהרגו עשרות בני אדם בידי כוחות הביטחון, שדיכאו אותן בכוח רב. מרבית תושבי חוזיסטאן הם ערבים, אך השלטון מכחיש את קיומם כמיעוט אתני ואוסר עליהם להשתמש בשפה הערבית באופן ציבורי או לעסוק בכל פעילות תרבותית או פוליטית.

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא האיראני חסן רוחאני נפגש עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. איראן ורוסיה הן בנות ברית אסטרטגיות.[7][8]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי החוץ של איראן

גורמים רשמיים באיראן מצהירים כי המדינה שואפת להיות כוח אזורי מוביל במזרח התיכון. למן המהפכה ועד 2003 התייחסה איראן לעיראק בתור האיום המשמעותי ביותר עליה באזור. במקביל התייחסה איראן לארצות הברית ולישראל כאל מדינות אויב, והפגינה עוינות דיפלומטית אשר התגברה עם הרחבת נוכחות כוחות אמריקנים במפרץ הפרסי.

כחלק ממדיניות מוצהרת של "מהפכה מתגלגלת" או "הפצת המהפכה" שולחת המדינה כוחות לוחמים ומימון אל מחוץ לגבולות המדינה. במסגרת זו איראן מעורבת במידה רבה בטרור אסלאמי ובטרור פלסטיני. היא מממנת, מאמנת ומדריכה מספר רב של ארגוני טרור, בהם החמאס והחזבאללה. הארגונים המזוהים ביותר עמה - ואשר נשלטים על ידה במידה מסוימת - הם החזבאללה והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, אשר קשורים במידה רבה גם למשטר הסורי של בשאר אל-אסד. לצידם, מקיימת איראן מערכת יחסים הדוקה עם מיליציות שיעיות בעיראק, ומיוחסת לה השפעה רבה על פעילותו של מוקתדא א-סאדר. בסוף 2005 פורסם כי איראן מסייעת לסוריה לפתח נשק כימי ובשנים 2011 - 2012 סייעה לאסד לדכא את ההתקוממות נגד משטרו.

בספטמבר 2012 הודיעה ממשלת קנדה בראשותו של מנהיג המפלגה השמרנית סטיבן הרפר על סגירת שגרירותה באיראן וגירוש כל הדיפלומטים האיראנים משטחה, בעקבות תמיכתה של איראן בטרור, התבטאויותיה בנוגע להשמדת ישראל וקידום תוכנית הגרעין האיראנית בניגוד לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני עליה חתומה איראן. מנהיג המפלגה הליברלית, ג'סטין טרודו, שנבחר לראש ממשלת קנדה בשנת 2015, הודיע בעקבות ההסכם עליו חתמה איראן על הגבלת כוחה הגרעיני עם מעצמות המערב, כי קנדה מתכוונת לחדש את יחסיה עם איראן.

יחסי איראן-ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לא המזרח ולא המערב", אחת הססמאות העיקריות של המהפכה, ביטאה יותר מכל את סלידתה של איראן המהפכנית מברית המועצות ומארצות הברית גם יחד. ביסודה זוהי גישה אנטי אימפריאליסטית קיצונית, העוינת את מניעיהן הנצלניים של המעצמות, מגנה אותן על דיכוי עמי תבל ורואה בהן גורם עיקרי למרבית הרעות של העולם. ארצות הברית נחשבת בעיני המשטר המהפכני "השטן הגדול".

גיליון האישום שפרשה נגדה איראן נרחב ונוגע בעיקר בארבעה תחומים: ראשית, אופייה האימפריאליסטי ומעורבותה הנצלנית והמדכאת לכאורה של ארצות הברית בעולם השלישי. שנית, תמיכתה במשטרו הרודני של השאה, והעושק, בראיית האיראנים, שעשקה את איראן. שלישית, תמיכת ארצות הברית ב"משטרים הריאקציוניים" במזרח התיכון המוסלמי בכלל ובמפרץ הפרסי בפרט. ורביעית, מה שנתפס באיראן כתמיכתה בציונות ובישראל כנגד המוסלמים והערבים בכלל והפלסטינים בפרט.[9]

יחסי איראן-ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איראן-ישראל

אף על פי שאיראן התנגדה בתחילה להקמת מדינת ישראל ב-1948, נרקמו עם הזמן בין שתי המדינות יחסים טובים. ציר רשמי של ממשלת איראן ייצג את מדינתו בישראל. לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 הוזרם בעזרת קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א) נפט פרסי רב לשוקי אירופה. באיראן גם פעלו חברות בנייה ישראליות, וישראלים ביקרו ברחבי המדינה. קץ שלטון השאה הביא למפנה ביחסים בין שתי המדינות.

לאחר עליית ח'ומייני לשלטון והצהרתו שהוא תומך בכיבוש ירושלים מידי הציונים, נותקו היחסים בין שתי המדינות והוחלפו בעוינות גלויה. ח'ומייני טבע את המונח "השטן הקטן" עבור ישראל (תואר "השטן הגדול" מיוחס לארצות-הברית). את הרוח העוינת הזו הביא לידי ביטוי בהוצאתם להורג של יהודים נחשדו בריגול עבור ישראל. עם זאת הקפיד השלטון לשמור על זכותם של היהודים שנשארו באיראן לקיים את תרבותם, ולנציג יהודי משוריין מקום בפרלמנט.

יחסי שתי המדינות הושפעו מזהות הנשיא. מחנה השמרנים היה קיצוני יותר ביחסו למערב ולישראל. המחנה הרפורמיסטי היה מתון יותר. כך הנשיא השמרני אחמדינג'אד ערך ב־27 באוקטובר 2005 וועידה בטהראן שכותרתה "עולם ללא ציונות", בה הצהיר כי "המשטר שכובש את ירושלים צריך להיעלם מדפי ההיסטוריה". אחמדינג'אד אף ניסה להטיל ספק בהתרחשותה של השואה. מדינות שונות כמו ארצות הברית, צרפת, קנדה ובריטניה הגיבו בגל גינויים על דבריו.

כאשר זכה בבחירות לנשיאות חסן רוחאני ממחנה הרפורמיסטים בשנת 2013 השתנה הטון של השלטון הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. רוחאני התבטא כי "השואה הייתה פשע נגד האנושות". הממשלה החדשה בראשותו אף הסכימה להקפיא את תוכנית הגרעין לתקופה של 15 שנה תמורת הסרת הסנקציות נגדה.

צבא וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק זולפיקר שפיתחה תעשיית הנשק באיראן ומשמש את צבאה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משרד ההגנה האיראני
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבא איראן
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משמרות המהפכה האסלאמית

צבא איראן מורכב מארבע זרועות שונות: זרוע היבשה, זרוע האוויר, זרוע הים וזרוע ההגנה אווירית. הצבא הסדיר האיראני מונה כ-520,000 חיילים, מהם כשני שליש מגויסים בשירות חובה. כל אזרח איראני מחויב לשרת בצבא 18 חודשים.

נוסף לצבא הקבע יש לאיראן עוד כ-100,000 חיילים המשרתים במשמרות המהפכה. תפקידם של משמרות המהפכה הוא לרוב שמירה על המשטר האיראני ולא הגנה צבאית. כמו כן כפוף אליו חיל האוויר של משמרות המהפכה שמחזיק בארסנל רחב של טילים בליסטים.

לאחר המהפכה האיראנית ובעיקר לאחר מלחמת איראן-עיראק שארכה שמונה שנים ובה נהרגו כחצי מיליון איראנים, מצבו של הצבא האיראני היה קשה. בניסיון לשקם את עוצמתה לאחר המלחמה הממושכת ומתוך רצונה של איראן ליצור לעצמה מחדש את ההגמוניה המסורתית באזור המפרץ הפרסי ואף במזרח התיכון החלה איראן לחזק את צבאה. בשנים האחרונות הצבא האיראני מתחמש במהירות, הן בעזרת תעשיות צבאיות מקומיות, והן בעזרת רכש מסיבי מחו"ל, לרוב נשק מרוסיה, קוריאה הצפונית וסין. לאיראן תוכניות מורכבות ומתקדמות של מחקר פיתוח ופריסה של סוגים שונים של נשק קונבנציונלי ונשק בלתי קונבנציונלי.

תוכנית הגרעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תוכנית הגרעין האיראנית והפעילות נגד תוכנית הגרעין האיראנית

החל מהשנים הראשונות של המאה ה-21 נעשו מאמצים של ארצות הברית, מדינות אירופה וגורמים נוספים למנוע מאיראן את היכולת לבנות פצצת אטום. באיראן קיימת תוכנית גרעין במסגרתה קיימים כורים גרעיניים ואתרים נוספים כמו מפעל מים כבדים. איראן הייתה מצויה בשלב מתקדם של פיתוח יכולת להעשרת אורניום אך לא סיפקה מידע מלא על היקף תוכנית הגרעין שלה, ומידת שיתוף הפעולה שלה עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית של האו"ם השתנה מעת לעת, ולטענת גורמי מודיעין מערביים היו אתרים ופרויקטים בתוכנית הגרעין אשר לא דווחו לפקחיה. מומחים לנושא היו חלוקים בדעותיהם באשר למועדים הצפויים של התפתחות טכנולוגית בלתי הפיכה בתהליך השלמת פיתוח נשק גרעיני והמועד הצפוי ליכולת מעשית להפעיל נשק כזה.

ב-4 בפברואר 2006 הסכימו רוב מדינות מועצת הנגידים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית להעביר את התיק האיראני למועצת הביטחון של האו"ם, אשר בסמכותה להטיל סנקציות על המדינה. ב-23 בדצמבר 2006, לאחר משא ומתן שארך כחצי שנה וריכוך הטיוטה לבקשת מוסקבה ובייג'ינג, הסכימו חברות מועצת הביטחון על קבלת החלטה מס' 1737. ההחלטה הקפיאה את נכסיהם של מספר גורמים וחברות איראניות בעלי קשרים לתוכניות הגרעין והטק"ק של איראן. מאחר שאיראן סירבה להשעות את העשרת האורניום, לאחר הארכה בת החודשיים שניתנה לה בהחלטה 1737, ב-24 במרץ 2007 קיבלו 15 מדינות מועצת הביטחון את החלטה 1747 של מועצת הביטחון של האו"ם. ההחלטה הרחיבה במקצת את הסנקציות הכלכליות המוטלות על איראן, אסרה על רכישת אמצעי לחימה ממנה וקראה למדינות לא לייצא לאיראן אמצעי לחימה.[10] ב-8 בנובמבר 2011 פורסם דוח חמור של סבא"א, לפיו איראן מבצעת ניסויים ופועלת בסתר במטרה יחידה לפתח נשק גרעיני.[11]

הסנקציות הבינלאומיות הרעו את מצבה הכלכלי של איראן. לאחר היבחרו של חסן רוחאני לנשיא חל שינוי במדיניות האיראנית. ב-14 ביולי 2015 הגיעו שרי החוץ של ששת המעצמות (ארצות הברית, צרפת, גרמניה, בריטניה, סין ורוסיה) ושר החוץ של הרפובליקה האסלאמית של איראן להסכם היסטורי בדבר תוכנית הגרעין האיראנית. לפי ההסכם תוקפא תוכנית הגרעין האיראנית למשך 15 שנים תמורת הסרת כל הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו עליה במשך השנים.

שלטון מקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחוזות איראן

איראן מחולקת ל-30 מחוזות (ostan-haa, יחיד: ostan):

1. טהראן
2. קום
3. מַרְכַזי
4. קזווין
5. גילאן
6. ארדביל
7. זנג'אן
8. מזרח אזרבאייג'אן
9. מערב אזרבאייג'אן
10. כורדיסטן

11. המדאן
12. כרמאנשאה
13. עילאם
14. לורסטאן
15. חוזיסטאן
16. צ'הארמחאל ובח'תיארי
17. כהגילויה ובויראחמד
18. בושהר
19. פארס
20. הורמוזגאן

21. סיסתאן ובלוצ'סתאן
22. כרמאן
23. יזד
24. אספהאן
25. סמנאן
26. מאזנדראן
27. גולסטאן
28. צפון ח'ורְאסאן
29. ח'ורסאן רזאוי
30. דרום ח'וראסאן

IranNumbered.png

המחוזות נשלטים ממרכז מקומי, לרוב מדובר בעיר הגדולה ביותר במחוז. הסמכות המחוזית נמצאת בידי המושל (استاندار: ostāndār) והוא ממונה על ידי משרד הפנים בכפוף לאישור המג'לספרלמנט).

עד שנת 2004 היו במדינה 28 מחוזות, אולם חוק שעבר בשנה זו פיצל את מחוז ח'וראסאן לשלושה מחוזות חדשים: צפון ח'וראסאן, ח'ורסאן רזאוי ודרום ח'וראסאן.

יהודי איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיתון לחברי הקהילה היהודית בשנות העשרים. כתוב בשפה הפרסית ובשפה הפרסית-יהודית
הזמרת ריטה נולדה בטהראן והגיעה כילדה לישראל. הוציאה בשנים האחרונות שירים בשפה הפרסית
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות איראן

היישוב היהודי באזור ראשיתו ב-720 לפנה"ס, עם הגליית עשרת השבטים על ידי שלמנאסר מלך אשור. חלק מגולי יהודה, שהגיעו לבבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון, הגיעו גם לאיראן. עם זאת, אין ידיעות ברורות על רציפות שבין גולים אלה לבין הקהילות היהודיות המאוחרות יותר באיראן. עד המאה ה-7 לספירה נהנו היהודים משלטונות נוחים יחסית, וקיימו קשרים רוחניים וכלכליים עם היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל, ועם היישוב היהודי בבבל. יהודי איראן סרו למרותם של ראש הגולה בבבל ושל מרכזי התורה בסורא, נהרדעא ופומבדיתא, שפרחו תחת השושלת הפרתית. בשנת 225, עם הכיבוש הסאסאני, התחזק מעמדם של כוהני דת זרתוסטרא, ומצבן של הקהילות היהודיות התערער. הן סבלו מגזירות ורדיפות, ורבים מתו על קידוש השם.

בשנת 651, עם השתלטות הערבים המוסלמים קיבלו היהודים לגיטימציה ואוטונומיה מוגבלת (אם כי הופלו לרעה) תמורת מס גולגולת. על פי דת האסלאם, "עמי הספר", כלומר היהודים והנוצרים רשאים לשמור על אמונתם תחת שלטון מוסלמי. ב-1221, עם כיבוש המונגולים בהנהגת ג'ינג'יס חאן, נהרגו יהודים רבים במסגרת מסע ההרס שערכו המונוגלים בזמן כיבושיהם.

במאה ה-16, כאשר האסלאם השיעי השתלט על איראן, הוטלו הגבלות וחוקים מגבילים רבים על לא-מוסלמים, וגל מעשי קנאות עבר בחלק מהזמן על קהילות ישראל בפרס. בימי שושלת קג'אר (1796 - 1925) היו תקופות של דו קיום ויחסי שלום לצד תקופות של מעשי ביזה ועוינות כלפי יהודים בקהילות תבריז, משהד וטהראן .

משנות ה-60 של המאה ה-19 החלו קשרים בין המוסדות היהודיים באירופה לבין יהודי איראן, ובתקופת העלייה הראשונה החלה במקביל גם עליה יהודית מאיראן לארץ ישראל. לאחר עליית שושלת המלוכה האחרונה בפרס (שושלת פהלווי), זכו יהודי איראן לאמנציפציה מלאה. בתחילת המאה ה-20 החלה בקהילה היהודית התעניינות ערה בציונות, ואף פורסמו מספר ספרים ציוניים בשפה הפרסית. ערב הקמת המדינה היו באיראן כ-100,000 יהודים, וכ-20,000 יהודים פרסיים בארץ ישראל. לאחר הקמת המדינה עלו ארצה למעלה מ-70,000 מיהודי איראן. הידועים שבהם הם: שר הביטחון לשעבר שאול מופז, הנשיא לשעבר משה קצב והזמרת ריטה. יהודים רבים נוספים עברו להתגורר בצפון-אמריקה ובמערב אירופה. מאז המהפכה האסלאמית, התערער מצבה של הקהילה היהודית באיראן, אף שהיא זוכה לרוב לאוטונומיה תרבותית ונציג יהודי מכהן בפרלמנט. נכון ל-2013 יש באיראן כ-10,100 יהודים.

מבחר תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גני אראם בעיר שיראז
ארמון גולסטן בטהראן שימש בעבר את השאה של איראן
תצלום פנורמי של עתיקות העיר פרספוליס בירת האימפריה הפרסית הקדומה (לצפייה הזיזו עם העכבר את סרגל הגלילה בתחתית התמונה)
Magnify-clip.png
תצלום פנורמי של עתיקות העיר פרספוליס בירת האימפריה הפרסית הקדומה (לצפייה הזיזו עם העכבר את סרגל הגלילה בתחתית התמונה)
תצלום פנורמי של המרכז ההיסטורי של העיר אספהאן במרכז איראן (לצפייה הזיזו עם העכבר את סרגל הגלילה בתחתית התמונה)
Magnify-clip.png
תצלום פנורמי של המרכז ההיסטורי של העיר אספהאן במרכז איראן (לצפייה הזיזו עם העכבר את סרגל הגלילה בתחתית התמונה)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: איראן
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד מנשרי - איראן: בין אסלאם ומערב, הוצאת משרד הביטחון, 1996
  • יניב גמבש (עורך ראשי), יבגניה ביסטרוב, ארנון סופר, איראן 2007 – ניתוח גאואסטרטגי, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, 2008
  • ואנה ואנוצ'יני, איראן הוורודה: דמוקרטיה איסלאמית - החלום האבוד, בני-ברק: הקיבוץ המאוחד, 2009
  • דניאל דנה, שלושה חבלים לתלייה, חולון: אוריון הוצאת ספרים, 2011
  • תמר עילם גינדין, הטוב, הרע והעולם - מסע לאיראן הטרום איסלמית, האוניברסיטה המשודרת, 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-18 ביולי 2016
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-11 באוקטובר 2015
  3. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-25 באפריל 2016
  4. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2014 בדו"ח 2015 של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  5. ^ מפקד אוכלוסין באיראן: 8,700 יהודים בלבד, באתר nrg‏, 29 ביולי 2012
  6. ^ איראן 2007, ניתוח גאואסטרטגי. עמ' 59. "הכורדים הם המיעוט האתני הפעיל ביותר מבחינת המאבק המזוין למען השגת זכויות אוטונומיות, ויש להם בסיסים מחוץ לאיראן (בעיראק ובטורקי). המשטר חושש מפני הנטיות הבדלניות שלהם, ולכן מנסה ממשלת איראן להציגם כלפי העולם כמיעוט דתי ולא כמיעוט אתני."[1]
  7. ^ "The limits of the Russian-Iranian strategic alliance: its history andgeopolitics, and the nuclear issue". בדיקה אחרונה ב-24 באפריל 2014. 
  8. ^ "The Strategic Partnership of Russia and Iran". בדיקה אחרונה ב-24 באפריל 2014. 
  9. ^ (מנשרי, ד.1988,איראן במהפכה, תל אביב:אוניברסיטת תל אביב)
  10. ^ [2]
  11. ^ סוכנויות הידיעות, דו"ח סבא"א: איראן פועלת לפיתוח נשק גרעיני, באתר ynet, 8 בנובמבר 2011