איראקלי צרתלי
 | |||||||
| צרתלי ב-1917 | |||||||
| לידה |
2 בדצמבר[א] 1881 גוריסה (אנג'), פלך כותאיסי, האימפריה הרוסית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
20 במאי 1959 (בגיל 77) ניו יורק, ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה |
בית קברות לאוויל  | ||||||
| מדינה |
האימפריה הרוסית | ||||||
| מפלגה |
מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית המפלגה הגאורגית הסוציאל-דמוקרטית | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
איראקְלי צֶרֶתֶלי (בגאורגית: ირაკლი წერეთელი; 2 בדצמבר[א] 1881 – 20 במאי 1959) היה פוליטיקאי גאורגי ודובר מוביל של המפלגה הגאורגית הסוציאל-דמוקרטית ומאוחר יותר של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית בתקופת המהפכה הרוסית.
צרתלי נולד וגדל בגאורגיה, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. הוא נבחר לדומה הממלכתית של האימפריה הרוסית בשנת 1907, שם זכה לתהילה בזכות נאומיו. זמן קצר לאחר כניסתו לדומה נעצר והואשם בקשירת קשר להפלת הממשלה הצארית, והוגלה לסיביר. הוא פיתח את רעיון "ההתגוננות המהפכנית", של מלחמת הגנה שאפשרה רק הגנה על טריטוריה, וטען שהיא לא מנוצלת. לאחר מהפכת פברואר תפס תפקיד מוביל בסובייט פטרוגרד והחל לשמש שר הדואר והטלגרף של ממשלת המעבר הרוסית, ולזמן קצר כיהן כשר הפנים.
לאחר שהבולשביקים תפסו את השלטון במהפכת אוקטובר חזר צרתלי לגאורגיה. הוא שימש ציר בוועידת השלום בפריז, שם פעל למען הכרה בין-לאומית וסיוע לרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה; סיוע משמעותי נכשל ברובו לפני פלישת הצבא האדום לגאורגיה ב-1921. צרתלי התרחק יותר ויותר מהמנשביקים הגאורגים, שאימצו בהדרגה עמדות לאומניות יותר. הוא בילה את שארית חייו בגלות, בעיקר בצרפת, עבד עם ארגונים סוציאליסטיים וכתב על כך.
הוא מת ממחלת הסרטן בניו יורק ב-1959.[1]
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדותו, נעוריו ולימודיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]צרתלי נולד בכפר גוריסה (אנג') שבפלך כותאיסי למשפחה גאורגית אורתודוקסית. הוא בן הזקונים של הסופר גיורגי צרתלי ושל אולימפיאדה ניקולאדזה, אחותו של הסופר והעיתונאי ניקו ניקולאדזה. לצרתלי הייתה אחות, אליקו, ואח, לבאן.[2] הן גיורגי והן ניקו היו חברים ב"מאורה דאסי" (בגאורגית: "קבוצה שנייה"), קבוצה של פופוליסטים וסוציאליסטים גאורגים, והם השפיעו רבות על השקפתו של אירקלי.[3] צרתלי גדל בכותאיסי הסמוכה ובילה את עונות הקיץ באחוזה של משפחתו בגוריסה; מגיל צעיר הוא שם לב לאי-השוויון בין משפחתו ומשרתיהם לבין האיכרים המקומיים, ורצה לתקנו.[4]
כשהיה בן שלוש מתה אימו, ולכן הוא ואחיו נשלחו לגור עם שתי דודותיהם בכותאיסי, בעוד אביהם עבר לטיפליס (כיום טביליסי) וביקר את ילדיו מדי פעם. מאוחר יותר עבר איראקלי לעיר ולמד בגימנסיה.[5] בעת שהותו שם התגורר עם אביו, שמאז היה נשוי לאנסטסיה תומנישווילי-צרתלי, סופרת ומחנכת גאורגית. בביוגרפיה של צרתלי נטען כי בשל הסתייגותו כלפי אנסטסיה, פחתה השפעתו של גיורגי עליו.[6] סביר להניח שגם דעותיו של ניקולאדזה, שהיו זהירות יותר כנגד הלאומיות הגאורגית, מילאו תפקיד לא מבוטל בשינוי האידיאלים של צרתלי.[7] בגימנסיה התרחק צרתלי מהנצרות, הטיל ספק במוות ובמשמעותו ונחשף לכתביו של חוקר הטבע והגאולוג הבריטי צ'ארלס דרווין, שגם הם תמכו בהתרחקותו מהנצרות.[8] הוא סיים את לימודיו בגימנסיה בשנת 1900, אותה שנה בה מת אביו, ועבר למוסקבה כדי ללמוד משפטים.[9]
כניסתו לפוליטיקה ומאסריו
[עריכת קוד מקור | עריכה].png)
זמן קצר לאחר שהגיע למוסקבה היה צרתלי מעורב במחאות הסטודנטים שפרצו באותה שנה; מידת מעורבותו במחאות בתחילתן לא ברורה, כאשר הדבר הוודאי היחיד לגביה הוא שבעת התרחשותן טרם היה מרקסיסט.[10] במהלך המחאות הללו זכה צרתלי לראשונה לתהילה כנואם, ובסופו של דבר הפך לדמות מובילה בתנועת הסטודנטים.[11] הוא נעצר לראושנה באביב 1901 ולאחר תקופה קצרה הורשה לחזור לגאורגיה. למרות מעצרו זה הורשה גם לחזור למוסקבה, בסתיו 1901, כדי להיבחן באוניברסיטה. עד לאותו הרגע שרר שקט יחסי באוניברסיטאות, אך הוא שוב פרץ למחאות; הפעם לצרתלי היה תפקיד מוביל בהן, והוא נחשב אז לאחת הדמויות החשובות ביותר בתנועת הסטודנטים במוסקבה.[12]
ב-9 בפברואר 1902, במהלך פגישה של סטודנטים מפגינים, נעצר צרתלי; הוא נחשב לאחד המנהיגים הרדיקליים ביותר בקרב הסטודנטים והיה אחד משני סטודנטים שנידונו לחמש שנות גלות בסיביר, העונש החמור ביותר שנגזר על הסטודנטים המפגינים. אף על פי שהממשלה חזרה בה במהירות מגזר הדין והציעה לו לרצות את עונשו בגאורגיה, צרתלי סירב, ראה בכך חנינה ש"קבלתה סותרת את דעותיו", כפי שהסביר במכתב. סירובו זה, אשר פורסם עם גולים אחרים, ביטא את הסוציאל-דמוקרטיה שמפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית דגלה בה, ואישר למעשה את תמיכתו של צרתלי באידאולוגיה זו בתקופה אז. לאחר שדחה את ההצעה לחזור לגאורגיה הגיע צרתלי לכפר טולון (אנג') בתחילת 1902, הממוקם כ-400 קילומטרים מאירקוטסק, המרכז המנהלי של סיביר. עם זאת, בסוף הקיץ הותר לו לעבור לאירקוטסק.[13] במהלך גלותו זו התוודע צרתלי לסוציאל-דמוקרטים הרוסים, ובמיוחד למרקסיזם; צרתלי קרא את הספר "מה יש לעשות?" (אנג') של ולדימיר איליץ' לנין, אף על פי שלא אהב את השקפתו; ואכן, בשנת 1903 התפצלה מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית לשני פלגים עיקריים, עקב חילוקי דעות ביניהם.[14]
עם שחרורו מגלותו חזר צרתלי לגאורגיה והצטרף לסניף הגאורגי של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, שנודע לימים בשם המפלגה הגאורגית הסוציאל-דמוקרטית, סיעת המיעוט במפלגה. הוא גם החל לעבוד כעורך בעיתונו הקודם של אביו, "קוואלי" (კვალი; "עקבות"), וכתב את רוב המאמרים המרכזיים בו. עם זאת, בינואר 1904 הוא נעצר שוב, ובילה חודשיים בכלא מטחי שבטיפליס. חודשיים לאחר מכן נאסר "קוואלי" לפרסום. צרתלי הורשה לעזוב את גאורגיה, ככל הנראה עקב השפעת דודו, ניקו ניקולאדזה; הוא עבר לברלין כדי לחדש את לימודי המשפטים שלו ושהה 18 חודשים באירופה. צרתלי, שסבל מסוג מסוים של המופיליה, חלה מאוד בסתיו 1905, אך לא היה מסוגל לחזור במהירות הביתה למנוחה עקב פרוץ מהפכת 1905 באימפריה הרוסית. הוא שב לגאורגיה רק במאי 1906.[15]
הדומה השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
צרתלי נשאר בגאורגיה לאורך כל קיץ 1906 והתאושש ממחלתו, ולא עסק בפעילות פוליטית. למרות זאת, הוא הוזמן להתמודד כמועמד מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית בבחירות לפרלמנט הרוסי בינואר 1907, כנציג מחוז הולדתו, פלך כותאיסי. הוא עוּדד לעשות כן על ידי חברו לסיעה, נואה ז'ורדניה, שלימים היה ליריבו הפוליטי, וחלק עליו כמעט בכל נושא. לדברי ז'ורדניה, "זו הייתה הפעם היחידה שאיראקלי שמע בקולי". כל שבעת המושבים בפרלמנט מטעם גאורגיה נתפסו על ידי הסוציאל-דמוקרטים.[16]
למרות היותו החבר הצעיר ביותר בדומה הממלכתית (צרתלי נבחר לפרלמנט בגיל 25, הגיל המינימלי הנדרש לחברות), הוא מילא תפקיד מוביל בו.[17] הוא זכה מייד להכרה כנואם גדול.[18] בפרט, הוא נודע בשלושה נאומים בהם תיאר את עמדות הסוציאל-דמוקרטים ומתח ביקורת חריפה על הממשלה. נאומו הראשון, שנפתח באומרו כי "הממשלה כבלה את האומה בשלשלאות של מצב חירום ממלכתי, שכולאת את בניה הטובים ביותר, מורידה את העם לקבצנות ומבזבזת את הפרוטות שנאספו עבור הרעבים והחסרי כל. היום, דיברה אלינו רוסיה הפיאודלית הישנה, המגולמת בידי הממשלה". בנוסף, קרא לאופוזיציה לא לשתף פעולה עם הממשלה בנוגע לרפורמות האגרריות של ראש הממשלה פיוטר סטוליפין, ונמנע רק במעט מקריאה למרד מזוין.[19]
הנאום זיכה את צרתלי בכבוד מיידי בקרב עמיתיו.[20] הוא שאף לאחד את מפלגות האופוזיציה, אף על פי שנתקל בהתנגדות ניכרת הן מצד הקדטים, קבוצה ליברלית שהתנגדה בעבר לממשלה אך כעת הייתה ידידותית יותר כלפיהם, והן מצד הבולשביקים, הסיעה הגדולה יותר בתוך מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, שפעלו להכפיש את המנשביקים בפרלמנט.[21] הוא חיפש ברית עם הפלגים השמאלניים האחרים, דהיינו המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית והטרודוביקים (אנג'), קבוצה שהתפצלה מהמפלגה הסוציאל-רבולוציונרית.[22] סטוליפין הותש יותר ויותר מההתנגדות מצד הסוציאל-דמוקרטים, וחשש שהרפורמות שלו לא יאושרו.
מאסרו וגלותו בסיביר
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאסר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2 ביוני 1907 פוזרה הדומה, וזמן קצר לאחר חצות, ב-3 ביוני, עצרה הממשלה כמה מחברי מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, כולל צרתלי. הם הואשמו בניסיון להפיל את הממשלה; אולם זוהי הייתה תאוריית קשר מצד הממשלה, שאפשרה לסטוליפין לגרש אותם מהדומה, מה שהעניק לה יד חופשית ליישם את מדיניותו.[23] בנובמבר הורשע צרתלי ונידון לחמש שנות עבודת פרך, אולם עקב בריאותו הלקויה הומר עונשו למאסר.[24] את השנה הראשונה למאסרו בילה בסנקט פטרבורג, ובחורף 1908–1909 הועבר למיקולאייב שבדרום אוקראינה דהיום; לאחר ארבע שנים במיקולאייב נשלח לכלא המרכזי באירקוטסק.[25] בסתיו 1913 הותר לצרתלי לעבור לאוסוליה (אנג'), כפר המרוחק כ-70 קילומטרים מאירקוטסק.[1]
יחד עם צרתלי היו כמה גולים נוספים באזור, ובקיץ הם היו נפגשים באוסוליה, שם שרר אקלים נוח. מדי פעם ביקר צרתלי גם באירקוטסק, וניהל שיחות פוליטיות. גם הבולשביקים וגם המנשביקים היו מעורבים בדיונים אלה, וניהלו קשרים חברתיים, מה שהוביל את צרתלי להאמין ששני הפלגים יוכלו, בסופו של דבר, להתאחד מחדש.[26] הדבר עמד בניגוד מוחלט למצב מחוץ לסיביר, שם הלכו שני הפלגים והתרחקו יותר ויותר.[27]
צימרוואלדיזם סיבירי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילה לא עניין במיוחד פרוץ מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914 את צרתלי. עם זאת, בדומה לשאר האוכלוסייה באזור, הוא קרא באופן קבוע ידיעות בעיתונים, וניסה לברר איזה סוג של התנגדות למלחמה מתרחשת ברחבי העולם; למרות שרוב האזכורים של תנועות האופוזיציה צונזרו, צרתלי הגיע למסקנה שמשהו חייב להיעשות, וחש שהאינטרנציונל השני, ארגון של מפלגות סוציאליסטיות ומפלגות פועלים שבסיסו בפריז, יכול למלא תפקיד כלשהו בסיום המלחמה. צרתלי גם עסק בדיונים עם סוציאל-דמוקרטים אחרים באזור אירקוטסק אודות דעותיו כלפי המלחמה; כולם היו מפרסמים את דעותיהם בכתבי עת, וגם צרתלי פרסם את רעיונותיו בכתב עת שערך, "Siberian Journal" ("Сибирское Обозрение"), ששמו הוחלף מאוחר יותר ל"Siberian Review". קבוצה זו כונתה מאוחר יותר בשם הצימרוואלדיסטים הסיביריים (אנג'), שם שכלל התייחסות לכנס צימרוואלד שנערך ב-1915.[28]
בשורשו, התבסס הצימרוואלדיזם הסיבירי על האידיאלים של ענף בסוציאליזם שהתנגד למלחמה ורצה להשיב את האינטרנציונל השני, שהתפרק עם פרוץ המלחמה עת נחלקו הקבוצות הסוציאליסטיות השונות במדיניותן כלפי המלחמה: קבוצות רבות נטשו את האינטרנציונל לטובת הגנה על מדינותיהן (הם כונו "המגינים"), בעוד שהקבוצות האחרות היו מפוצלות בין השמאל הרדיקלי (בהנהגת ולדימיר איליץ' לנין), שתמך במלחמת מעמדות, לבין הדעה המרכזית יותר, שביקשה לעשות שימוש באינטרנציונל; הם נודעו בכינוי "אינטרנציונליסטים". לקבוצה זו היו קשורים הצימרוואלדיסטים הסיביריים.[29] באמצעות עריכת כתבי העת, צרתלי הפך למנטור עבור צימרוואלדיסטים סיביריים אחרים והשפיע על עמדת הקבוצה בנוגע למלחמה, למרות שכתב שלושה מאמרים בלבד, מה שהקשה על הבנת תפיסתו במלואה.[30]
הראשון במאמריו של צרתלי בתקופת המלחמה, שכותרתו "האינטרנציונל והמלחמה" ("Интернационал и Война"), בחן כיצד הגיבו הקבוצות הסוציאליסטיות השונות למלחמה. הוא הסכים עם דעת הרוב האינטרנציונליסטי, שקבעה כי המלחמה אינה בלתי נמנעת לחלוטין, וכי האינטרנציונל ניסה, לפיכך, להגביל את איום המלחמה.[31] עוד טען כי האינטרנציונל אינו חזק דיו כדי לקרוא לשביתה כללית, שכן הפרולטריון חלש מדי מכדי להפיל את הקפיטליזם, וזה רק יפגע בתנועה.[32] צרתלי גם מתח ביקורת על "המגינים", וקבע כי בעוד שיכולה להיות הגנה צודקת, "אף אחת מהמעצמות הלוחמות מלבד בלגיה לא ניהלה מלחמת הגנה".[33] העובדה שמנהיגים סוציאליסטים בגרמניה, צרפת ובריטניה תמכו בממשלותיהם במאמץ המלחמתי הייתה גם היא בלתי-מקובלת על צרתלי, אם כי הוא הסביר שהדבר "לא יכול לעוות את דרכו ההיסטורית של הפרולטריון".[32]
המאמר השני שכתב צרתלי, "דמוקרטיה ברוסיה בעת מלחמה" ("Демократия среди воюющей России") היה, במידה רבה, תגובה ל"מגינים" הרוסים המובילים, דהיינו גאורגי פלחנוב ואלכסנדר פוטרסוב, ונועד להפריך את טענתם.[34] הוא קבע שכל המדינות הלוחמות אשמות ואף אחת מהן לא יכולה לנצח במלחמה.[32] מאמרו השלישי, "במשך שנתיים" ("За два года"), בחן את התפתחות המלחמה, וכיצד הלאומיות הבורגנית (אנג') הקיפה את הסכסוך.[35] הוא כינה אותו "מאבק אימפריאליסטי על תחומי השפעה", במידה רבה בהתאם לעמדת האינטרנציונל, אם כי הוא הצהיר, בה בעת, על תמיכתו ברעיון ההגנה העצמית.[36] הליך פרסום מאמרים נוספים נבלם בידי הרשויות, אך למאמרים שצרתלי הספיק לפרסם הייתה השפעה ניכרת, והם סייעו לו להישאר רלוונטי גם בזמן גלותו.[37]
מהפכת פברואר ואחריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סובייט פטרוגרד
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
החדשות על מהפכת פברואר, שהובילה להפלת הצאר ולסיומה של האימפריה הרוסית, החלו לזרום ב-23 בפברואר 1917; הן הגיעו לראשונה לאירקוטסק ב-2 במרץ ולאוסוליה באותו הערב; למחרת בבוקר יצא צרתלי לאירקוטסק.[38] מספר אנשים, כולל צרתלי, עצרו את מושל האזור והכריזו על אירקוטסק כעיר חופשית.[39] הוקמה ועדה המורכבת מקבוצות חברתיות חשובות לניהול העיר, ובמקביל הוקם סובייט (מועצה) של חיילים.[38] צרתלי מילא תפקיד מוביל בוועדה זו, אף על פי שפעילותו שם פגעה משמעותית בבריאותו ולאחר עשרה ימים הוא פרש מתפקידו כשהחל להקיא דם. משפחתו וחבריו הציעו לו לחזור לגאורגיה, אולם צרתלי החליט, במקום זאת, לנסוע לפטרוגרד (השם שאימצה סנקט פטרבורג בתחילת המלחמה), והגיע לשם ב-19 או ב-20 במרץ.[40][ב]
צרתלי היה הראשון מבין הפוליטיקאים הגולים שהגיע לפטרוגרד לאחר המהפכה, ולכן התקבל בתשואות על ידי קהל גדול בתחנת הרכבת.[42] מייד לאחר מכן הלך צרתלי לסובייט פטרוגרד ונשא נאום תמיכה במהפכה, אך הזהיר את חבריו כי זהו זמן מוקדם מדי ליישם מדיניות סוציאליסטית.[44] בזמן הגעתו, לא הייתה מנהיגות ברורה במדינה, כאשר גם סובייט פטרוגרד וגם ממשלת המעבר הרוסית טענו כי יש להן סמכות לשם כך. הסובייט, שהורכב מנציגי פועלים וחיילים, נהנה מתמיכה מצד העם, אם כי לא נחשב לממשלה חוקית. לעומת זאת, ממשלת המעבר הרוסית טענה שהיא היורשת הלגיטימית של האימפריה הרוסית, אך לא זכתה לתמיכת העם.[45] לפיכך, כל צד נזקק לצד האחר כדי להכשיר את טענתו.[46] מערכת זו, שכונתה מאוחר יותר "כוח כפול (אנג')", הייתה מאוד לא יעילה, אם כי אף צד לא רצה להפר את האיזון שמא יאבד את כוחו.[47]
בשל חברותו הקודמת בדומה, מונה צרתלי לסובייט ב-21 במרץ לתפקיד ייעוץ. בישיבתו הראשונה הוא טען כי רוסיה צריכה לשאוף להגן על עצמה, וכינה את ההגנה "אחד מיסודות המהפכה".[48] הוא קבע כי יש להגן הן על המדינה והן על המהפכה מפני הקיסרות הגרמנית, אך גם שעל הסובייטים ללחוץ על ממשלת המעבר הרוסית לנהל משא ומתן על שלום, שיכיר בהגדרה עצמית ושלא יכלול סיפוח. מדיניות זו קיבלה לימים את הכינוי "התגוננות מהפכנית".[49] צרתלי הוביל את הצד הסובייטי במשא ומתן עם ממשלת המעבר הרוסית לאימוץ מדיניות אי-סיפוח, ובכך הפך, למעשה, למנהיג בתוך הסובייט.[50] עם זאת, צרתלי לא חיפש תפקיד מוגבר לעצמו, וגם לא רצה שהסובייטים יהפוך למוקד השפעה פוליטי, אלא לגוף מייצג של הפועלים והחיילים.[51]
שר בממשלת המעבר הרוסית
[עריכת קוד מקור | עריכה]משבר אפריל (אנג') – סדרת מחאות נגד המשך השתתפותה של רוסיה במלחמה ומסר למדינות ההסכמה המאשר כי רוסיה עדיין מעוניינת בסיפוח קונסטנטינופול – כמעט שהוביל לנפילתה של ממשלת המעבר הרוסית, והיא שרדה בעיקר בזכות משא ומתן עם הסובייטים להקמת קואליציה.[52] הקואליציה לא זכתה לאהדה בקרב רבים מהמנשביקים – ובהם צרתלי – אך הם הבינו כי ללא תמיכת הסובייט, סביר להניח שממשלת המעבר הרוסית לא תשרוד איום נוסף דוגמת "משבר אפריל" (ובכך תבוא הקץ למהפכה), ולכן תמכו בה.[53] על אף שהסוציאליסטים יכלו לשלוט בקבינט שזה עתה הוקם, צרתלי הזהיר שהדבר רק יפגע במטרתם, ולכן הם תפסו רק שישה מתוך חמישה עשר התפקידים בקבינט.[54]
צרתלי קיבל את תפקיד שר הדואר והטלגרף, משרה שנוצרה רק כדי שיוכל להיות חבר בקבינט.[55] צרתלי, שסירב תחילה להצטרף לממשלה, עשה זאת רק בתקווה להימנע מפירוק ממשלת המעבר הרוסית ומפרוץ מלחמת אזרחים. הוא מילא את תפקידו כשר הדואר והטלגרף עד יולי 1917, ושמר על התמקדות בסובייטים והותיר את ניהול המשרד בפועל לאחרים.[56] בזיכרונותיו מעולם לא הזכיר צרתלי את תקופתו כשר, והפעולה הבולטת היחידה שנקט בתפקידו זה הייתה ניסיון להעלות את שכרם של עובדי הדואר.[57] אף על פי כן, תפקידו של צרתלי בקבינט נועד לאפשר לו לשמש איש קשר בין הממשלה הזמנית לבין הסובייטים.[55] הוא גם הבין שכחבר קבינט הוא יכול "להפעיל השפעה ממשית על הממשלה, שכן הממשלה והמעמד הבינוני התומכים בה מתרשמים מאוד מכוחו של הסובייט".[58] למרות תפקידו בקבינט, שהיה חסר החשיבות יחסית, צרתלי נחשב דמות מרכזית בקרב עמיתיו: ויקטור צ'רנוב כינה אותו "שר העניינים הכלליים", בעוד ניקולאי סוכנוב (אנג') כינה אותו "קומיסר הממשלה בסובייט". צרתלי, שהוערך מאוד על ידי ראש הממשלה גאורגי לבוב, היה חלק מה"קבינט הפנימי" שהחזיק בכוח האמיתי בממשלת המעבר הרוסית.[59] בהמשך הביע תמיכה בקבינט, כל עוד הדבר מועיל למהפכה.[60]
לבוב התפטר מתפקידו כראש הממשלה ב-2 ביולי 1917, לאחר חילוקי דעות בתוך הקבינט בנוגע למעמדה של הרפובליקה העממית של אוקראינה.[61] צרתלי נסע לקייב עם מפלגה שייצגה את ממשלת המעבר הרוסית, על מנת לנהל משא ומתן על אמצעים להבטחת הגנתה של רוסיה, תוך כיבוד זכותה של אוקראינה להגדרה עצמית. התוצאה הביאה לכך שהאוקראינים אפשרו לרוסים להמשיך להגן על שטחם, תוך מתן אוטונומיה מוגברת, צעד שרבים בקבינט התנגדו לו. הדבר התרחש בעת משבר יולי, שפרץ בפטרוגרד ואיים על קיומה של ממשלת המעבר הרוסית.[62] אלכסנדר קרנסקי תפס את תפקיד ראש הממשלה והאיום הוסר. אף על פי שצרתלי התנגד לקרנסקי, וראה בו את הסיבה להתפטרותו של לבוב, לא הייתה לו ברירה אלא להסכים למהלך.[63]
צרתלי מונה אז לשר הפנים, וכיהן בתפקיד במשך שבועיים עד להקמת הקבינט החדש.[64] למרות מעמדו הבכיר בסובייט, צרתלי נפסל מלכהן כראש הממשלה, לכאורה עקב תפקידו. בפועל, הקואליציה רצתה לבצע רפורמה וחשה כי השפעה מצד הסובייט תמנע זאת.[65] עם זאת, בהיעדרותו התכופה של קרנסקי, צרתלי כיהן כראש הממשלה בפועל, וניסה ליישם כמה רפורמות פנימיות ולהשיב את הסדר על כנו ברחבי המדינה. עם שובו, ניתן לקרנסקי מנדט להקים קבינט חדש, אם כי צרתלי סירב לכהן בו, ורצה למקד את מאמציו בסובייט.[66] הוא ניצל את השפעתו כדי לכפות על קרנסקי לשחרר את לאון טרוצקי, שנכלא עקב משבר יולי; צרתלי נזקק לטרוצקי ולבולשביקים כדי לתמוך בתנועה הסוציאליסטית בתוך הסובייט מול הקדטים. הדבר הוביל לתוצאה ההפוכה, שכן טרוצקי מיהר לארגן השתלטות בולשביקית על הסובייט, תוך סילוקו של צרתלי.[67]
מהפכת אוקטובר
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שהודח מתפקידו בסובייט וסבל משחפת, החליט צרתלי לעבור למצב של פרישה חלקית.[68] בסוף ספטמבר 1917 חזר לגאורגיה, ביקורו הראשון שם מזה עשר שנים. הביוגרף של צרתלי טען שהוא עזב רק משום שהיה בטוח שממשלתו החדשה של קרנסקי בטוחה מספיק כדי להחזיק מעמד עד שהאספה המכוננת הרוסית תוכל להתכנס.[69] למרות שהבולשביקים שלטו אז בסובייט, צרתלי זלזל בהם וראה בהם איום על ממשלת המעבר הרוסית; בעוד שציפה שהם ינסו לתפוס את השלטון, הוא ציפה שהם יחזיקו בו מעמד רק "שבועיים או שלושה".[70]
צרתלי שהה בגאורגיה כחודש, וחזר לפטרוגרד לאחר שהבולשביקים השתלטו על העיר במהלך מהפכת אוקטובר.[71] צרתלי, שנתפס כאיום בשל מעמדו כמנשביק בכיר וכציר באספה המכוננת הקרובה, קיבל צו מעצר ב-17 בדצמבר.[72] הוא התנגד לשלטונות ושהה בפטרוגרד לישיבה היחידה של האספה המכוננת, שהתקיימה ב-5 בינואר 1918.[73] בנאומו בפני האספה תקף את הבולשביקים, האשים אותם בכך שהם לא עשו שום דבר קונסטרוקטיבי, ורמס כל ביקורת נגד מדיניותם.[74] האספה פוזרה על ידי המשטר הבולשביקי לאחר ישיבתה היחידה. כעת, מחשש למעצר, חזר צרתלי לגאורגיה, שהתנתקה מהשלטון הרוסי במהלך מהפכת 1917.[75]
חזרתו לגאורגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עצמאות גאורגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחזרתו לגאורגיה נשא צרתלי נאום ב-23 בפברואר 1918 במרכז הסובייטים העבר-קווקזי, ודיווח על האירועים ברוסיה. הוא הזהיר את הנציגים מפני הבעיות שנגרמו כתוצאה מהשלטון הכפול, וכי הסובייטים יצטרך למסור את כוחם לגוף חקיקה.[76] ואכן, באותו היום הוקם הקומיסריאט העבר-קווקזי (אנג') (או הסיים), ששימש פרלמנט דה פקטו.[77] כחבר הקומיסריאט מילא צרתלי תפקיד מוביל בסיוע בהגנה על האזור הטרנס-קווקזי, שכלל את ארמניה, אזרבייג'ן וגאורגיה, מפני כוחות האימפריה העות'מאנית המתקרבים.[78] הוא גינה בחריפות את חוזה ברסט-ליטובסק, שנחתם בין ממשלת הבולשביקים למעצמות המרכז כדי לסיים את מעורבותה של רוסיה במלחמה, שכן משמעותו הייתה ויתור על שטחים חשובים בעבר הקווקז לידי העות'מאנים, כמו עיר הנמל בתומי שבים השחור. בתגובה לכך הכריזה עבר הקווקז מלחמה נגד האימפריה העות'מאנית ב-14 באפריל.[79]
הרפובליקה הדמוקרטית הפדרלית של עבר הקווקז (והתלת-צדדית) הוקמה ב-22 באפריל, אם כי עקב הפלישה המתמשכת של האימפריה העות'מאנית וחוסר האחדות בין שלוש הקבוצות, היא נקלעה מייד למצב רעוע.[80] הגאורגים, שחששו לארצם ולעתידם, החלו במשא ומתן עם גרמניה על הגנה מפני העות'מאנים, שתגיע בצורת מדינה עצמאית. ב-26 במאי נשא צרתלי נאום בפני הקומיסריאט, בו קבע כי מלכתחילה לא יכלה הרפובליקה לפעול עקב אי-מאוחדות עימה.[81] באותו היום הכריזה ההנהגה הגאורגית על הקמת מדינה עצמאית, הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה.[82] יומיים לאחר מכן הלכו בעקבותיה אזרבייג'ן וארמניה, ובכך הביאו לפירוק הרפובליקה הדמוקרטית הפדרלית של עבר הקווקז.[83]
צרתלי תפס מושב באספה המכוננת (אנג') של הרפובליקה הגאורגית החדשה, שנבחרה בפברואר 1919.[84] עם זאת, הוא לא מילא תפקיד מרכזי בממשלת גאורגיה, אלא סייע יותר בתפקיד ייעוץ. העובדה שתמך במה שהייתה, במהותה, מדינה לאומנית, סתרה את עמדתו האינטרנציונליסטית הקודמת, אם כי הביוגרף של צרתלי רמז שהוא "רצה מדינה שתהיה יותר ממדינה לאומית גאורגית", ודגל במטרותיהם של המיעוטים האתניים בתוך גאורגיה.[85] אף על פי כן, הוא לא היה מסוגל עוד להפעיל השפעה פוליטית רבה, ונמוג אל הרקע.[86]
ועידת השלום בפריז ואירופה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1919 התבקשו צרתלי וניקולאי צ'חיידזה (אנג') להוביל משלחת גאורגית לוועידת השלום בפריז; השניים התבקשו להשתתף בוועידה בשל קשריהם באירופה, וכיוון שלאף אחד מהם לא היה תפקיד מרכזי בממשלת גאורגיה, הם יכלו לעזוב אותה לתקופה ממושכת. הם נתקלו בקשיים ניכרים שם, שכן רבים מהצירים לא היו בקיאים במצב בגאורגיה, ולכן הן צרתלי והן צ'חיידזה העניקו מספר ראיונות עיתונאיים והביעו את דעתם כי גאורגיה מעוניינת רק בהכרה דה יורה בעצמאותה.[87] לאחר מכן ביקר צרתלי בלונדון כדי לסייע למאבק. על אף שלא השפיע רבות על ממשלת בריטניה, זכתה ממשלת גאורגיה להכרה דה פקטו ב-10 בינואר 1920, בעיקר משום שהבריטים רצו בבעלי ברית באזור למקרה שהבולשביקים יכרתו ברית עם העות'מאנים ויכבשו את האזור.[88]
מאמציו הדיפלומטיים צלחו, וצרתלי חזר לקדם את הסוציאליזם. בקיץ 1920 ייצג את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגאורגית בוועידה של הארגון הבין-לאומי הלייבור והאינטרנציונל הסוציאליסטי (אנג') בשווייץ, וקידם את הצלחתה של גאורגיה כמדינה סוציאליסטית. הוא גם הוכיח את עצמו כגורם מרכזי בסיוע לקרל קאוטסקי, תאורטיקן מרקסיסטי מוביל, להגיע לגאורגיה באוגוסט 1920 כדי לחקור ולכתוב ספר אודות המדינה. עם זאת, בעיותיו הבריאותיות צצו שוב, ורופאו הורה לו לנוח במהלך חודש דצמבר של אותה השנה.[89]
גלותו ושארית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]_Trim.jpg)
צרתלי היה בעיצומו של תהליך התאוששות בצרפת כששמע על פלישת הצבא האדום לגאורגיה ועל השתלטות הבולשביקים על המדינה לאחר מכן, בפברואר 1921. חדשות אלו השפיעו לרעה על בריאותו, והוא עבר לגור בכפר צרפתי, בו שהה במהלך הקיץ. הוא גם דאג לדודותיו לבית ניקולאדזה, שכן הן הפסידו סכומי כסף ניכרים עקב הכיבוש הבולשביקי. כאשר השתפר מצבו הבריאותי בחודש אוקטובר עבר צרתלי לפריז והצטרף לממשלת גאורגיה הגולה.[90] בגלותו חי בצמצום, ועד מהרה התעייף מהמגורים בצרפת וחדל ליהנות מכל הזדמנות לטיול. התאבדותו של ניקולאי צ'חיידזה בשנת 1926 השפיעה עמוקות על צרתל והחריפה את סלידתו מהגלות.[91]
לאחר שפרש מהחיים הפוליטיים בגלות, בשנת 1930, חידש צרתלי את לימודי המשפטים שלו, אותם הפסיק בנעוריו ומאז לא השלים אותם. הוא סיים אותם בשנת 1932 ועבד כעורך דין בפריז.[92] הוא גם סייע בעריכת כתביו של עמיתו המנשביקי פאבל אקסלרוד לאחר שזה מת ב-1928. בתחילה עבד על כך צרתלי עם פיודור דן (אנג') – אותו הכיר במהלך גלותו בסיביר – אך השניים נקלעו לעימות על רקע נטייתו הגוברת של דן לתמוך בבולשביקים, וזה פרש לבסוף מהפרויקט עקב המחלוקת ביניהם. מאוחר יותר נעזר צרתלי בעבודה זו בחברו ובעמיתו הסוציאליסט ולדימיר וויטינסקי (אנג'), והפרויקט התפרסם בגרמניה בשנת 1932.[93]
צרתלי, שזעם רבות על מה שכינה "הגישה האפלטונית" של המפלגות הסוציאליסטיות המערביות כלפי גאורגיה ועל תמיכתן הלא מספקת במדינה הנצורה, המשיך לראות בבולשביזם את הגורם לצרות בגאורגיה, אך האמין שהמשטר הבולשביקי לא ישרוד זמן רב.[94] הוא המשיך להשתתף בכנסים של האינטרנציונל באירופה, בניסיון לגרום לארגון לאמץ עמדה אנטי-בולשביקית חזקה יותר, אם כי בהצלחה מוגבלת.[95] הוא השתתף בוועידת שלושת האינטרנציונלים (אנג') בברלין, שבה הייתה גאורגיה הנושא המרכזי.[96] עד שנת 1928, משבאו אל סיומם הסכסוכים הפנימיים בקרב הבולשביקים, התברר לצרתלי כי לא יהיה קל לסלקם מהשלטון, ותקוותיו לשוב לגאורגיה נגוזו.[97]
צרתלי התרחק בהדרגה מחבריו הגאורגים הגולים, והתנגד הן ללאומן הליברלי זוראב אוולישווילי (אנג') והן לסוציאל-דמוקרט נואה ז'ורדניה; שלושתם כתבו רבות בגלותם על הפוליטיקה הגאורגית.[98] הוא קיבל את עקרון המאבק לעצמאות גאורגיה, אך דחה את דעתם של ז'ורדניה ומהגרים גאורגים אחרים לפיה השלטון הבולשביקי זהה למעשה לשלטון הרוסי. יתר על כן, הוא התעקש על קיום שיתוף פעולה הדוק בין הסוציאליסטים האנטי-בולשביקים הרוסים עם הגאורגים, אך לא הסכים לכל שיתוף פעולה עם לאומנים גאורגים. דבר זה הוביל לבידודו של צרתלי בקרב עמיתיו המהגרים והוא חדל במידה רבה מפעילות פוליטית.[99] לאחר שהוזמן להצטרף לוויטינסקי, שהיה אז בארצות הברית, המתין צרתלי עד לסיום מלחמת העולם השנייה כדי לעשות זאת, ועבר לשם סופית בשנת 1948. אוניברסיטת קולומביה ביקשה ממנו לסיים את כתיבת זיכרונותיו, עליהם המשיך לעבוד עד למותו בשנת 1959.[100] ב-1973 נטמן בבית קברות סמוך לפריז.[1]
עמדותיו הפוליטיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאורך כל חייו נותר צרתלי אינטרנציונליסט נלהב, ואימץ השקפה זו במהלך גלותו הראשונה בסיביר.[18] הוא סבר שאם אוכלוסיית האימפריה הרוסית תהיה מאוחדת, ולא מחולקת לפי קווים אתניים או לאומיים, ניתן יהיה ליישם מדיניות סוציאליסטית.[101] דעותיו הושפעו רבות מכתביו של פאבל אקסלרוד, אשר צרתלי ראה בו מורו החשוב ביותר.[102] לאחר שקרא את "מה יש לעשות?" של לנין, בשנת 1902, החל להתנגד לדעותיו המרקסיסטיות של האחרון.[14] צרטלי מעולם לא סטה מעמדתו האינטרנציונליסטית, מה שהוביל בסופו של דבר לעימות עם מנשביקים גאורגים אחרים, שהפכו ללאומנים הרבה יותר לאורך שנות ה-20 של המאה ה-20.[86]
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גיבש צרטלי, שעדיין היה בגלות בסיביר, מדיניות שאפשרה את המשכה, בניגוד למטרות הסוציאליסטיות המרכזיות יותר של הפעלת לחץ על הממשלות לסיים אותה. מדיניות זו, שבאה לידי ביטוי בשלושה מאמרים שכתב, נודעה לימים בשם "צימרוואלדיזם סיבירי", בהתייחסו לכנס צימרוואלד ב-1915, בו הוצגו לראשונה השקפות סוציאליסטיות על המלחמה.[103] הצימרוואלדיזם הסיבירי אפשר, בנסיבות מסוימות, קיום מלחמת הגנה, אם כי צרתלי טען שרק בלגיה עומדת בקריטריונים אלה, שכן שאר המדינות הלוחמות נלחמו בהתקפה.[104] למרות שערך את כתב העת שפרסם את דעותיהם של הצימרוואלדיסטים הסיביריים, צרתלי כתב ופרסם בו רק שלושה מאמרים במהלך כל המלחמה, מה שהקשה אז על הבנתם המלאה.[30]
מורשתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך הקריירה הפוליטית שלו זכה צרתלי להערכה רבה מצד עמיתיו, אם כי מאז דעך ונעשה אלמוני יחסית. תפקידו המוביל בסובייט פטרוגרד הוביל את לנין להתייחס אליו כאל "מצפון המהפכה".[105] לאון טרוצקי גם שיבח את צרתלי כ"נואם נהדר שסמכותו המוסרית משכה רבות" והוסיף: "הוא היה היחיד מבין יריביי שנלקח ברצינות, אך, כפי שקורה לעיתים קרובות בהיסטוריה, נדרשה מהפכה כדי להוכיח שצרתלי אכן לא היה מהפכן".[106] גאורגי לבוב כינה אותו מאוחר יותר "המדינאי האמיתי היחיד בסובייטים".[107] עם זאת, סירובו לראות את הבולשביקים כאיום רציני, אפילו באוקטובר 1917, סייע להם בסופו של דבר להוביל את מהפכת אוקטובר. כפי שקבע גאורגי פלחנוב, מרקסיסט ומהפכן בן זמנו: "צרתלי וחבריו הכינו, מבלי שידעו זאת או רצו בכך, את הדרך ללנין".[108]
שמו של צרטלי נשכח במהרה מספרי ההיסטוריה העוסקים בתקופת המהפכה הרוסית. רקס וייד (אנג'), מן ההיסטוריונים הבולטים של תקופת המהפכה הרוסית, ציין כי צרתלי "לא היה ססגוני כמו קרנסקי ולא מוכר לזרים כמו מיליוקוב, ולפיכך לא משך תשומת לב רבה כמוהם בכתבים מערביים".[109] הביוגרף של צרתלי הגיע למסקנה כי "היוקרה [שלו] ולא עוצמת טיעוניו היא זו שכבשה את דעתם של הספקנים".[110] הוא גם סיכם את הקריירה של צרתלי כך: "עלייה מהירה, תקופה קצרה של מנהיגות מוכרת באופן כללי וגלישה הדרגתית יותר ויותר לבידוד פוליטי".[111]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- John D. Basil, The Mensheviks In The Revolution of 1917, Slavica Publishers, 1983
- Marc Ferro, The Russian Revolution of February 1917, Prentice-Hall, 1972
- Orlando Figes, A People's Tragedy: A History of the Russian Revolution, Viking, 1996
- Ziva Galili y Garcia, "The Origins of Revolutionary Defensism: I. G. Tsereteli and the "Siberian Zimmerwaldists."", Slavic Review 41, 1982 doi: 10.2307/2497019, JSTOR 2497019
- Stephen F. Jones, Socialism in Georgian Colors: The European Road to Social Democracy 1883–1917, Harvard University Press, 2005
- Firuz Kazemzadeh, The Struggle for Transcaucasia (1917–1921), Anglo Caspian Press, 2008
- Alexander Rabinowitch, The Bolsheviks in Power: The First Year of Soviet Rule in Petrograd, Indiana University Press, 2007
- W. H. Roobol, Tsereteli – A Democrat in the Russian Revolution: A Political Biography, Martinus Nijhoff, 1976
- Ronald Grigor Suny, The Making of the Georgian Nation, Indiana University Press, 1994
- Leon Trotsky, The History of the Russian Revolution, Victor Gollancz Ltd, 1984
- Rex A. Wade, "Irakli Tsereteli and Siberian Zimmerwaldism", The Journal of Modern History 39, 1967, עמ' 425–431 doi: 10.1086/240123
- Rex A. Wade, The Russian Search for Peace, February – October 1917, Stanford University Press, 1969
- Rex A. Wade, The Russian Revolution, 1917, Cambridge University Press, 2017
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מאמרו של צרתלי בגליון זה, דבר, 11 במאי 1930
- א. מערבי, איראקלי צרטלי, חרות, 22 ביוני 1959
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 על פי הלוח הגרגוריאני; לפי הלוח היוליאני, תאריך זה הוא 20 בנובמבר.
- ↑ ישנם דיווחים סותרים לגבי תאריך הגעתו של צרתלי לפטרוגרד. מקור אחד מציין שהוא הגיע לעיר בליל 19 במרץ,[41] בעוד ששני מקורות אחרים טוענים שהוא הגיע לעיר ב-20 במרץ.[42][43]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 Paata Surguladze, Irakli Tsereteli
- ↑ Roobol, p. 2.
- ↑ Suny, pp. 129–132.
- ↑ Roobol, pp. 7–8.
- ↑ Roobol, pp. 2–3.
- ↑ Roobol, p. 8.
- ↑ Galil y Garcia, p. 457.
- ↑ Roobol, pp. 8–9.
- ↑ Roobol, p. 14.
- ↑ Roobol, pp. 14–16.
- ↑ Galil y Garcia, p. 458.
- ↑ Roobol, pp. 16–17.
- ↑ Roobol, pp. 20–22.
- 1 2 Jones, p. 223.
- ↑ Roobol, pp. 28–32.
- ↑ Roobol, pp. 32–33.
- ↑ Roobol, p. 33.
- 1 2 R. K. Kindersley, "Some Russian Losers", Soviet Studies 31, 1979, עמ' 135 doi: 10.1080/09668137908411230
- ↑ Roobol, pp. 48–49.
- ↑ Roobol, p. 50.
- ↑ Roobol, p. 41.
- ↑ Jones, pp. 223–224.
- ↑ Jones, p. 224.
- ↑ Roobol, p. 64.
- ↑ Roobol, pp. 66–67.
- ↑ Roobol, p. 67.
- ↑ Wade 2017, p. 10.
- ↑ Wade 1967, pp. 426–427.
- ↑ Wade 1967, p. 426.
- 1 2 Galil y Garcia, p. 462.
- ↑ Roobol, p. 71.
- 1 2 3 Galil y Garcia, p. 463.
- ↑ Wade 1967, p. 428.
- ↑ Roobol, p. 72.
- ↑ Roobol, pp. 74–75.
- ↑ Galil y Garcia, pp. 463–464.
- ↑ Wade 1967, pp. 429–431.
- 1 2 Roobol, p. 81.
- ↑ Catherine Merridale, Lenin on the Train, Metropolitan Books, 2017, עמ' 156
- ↑ Roobol, p. 83.
- ↑ Roobol, p. 86.
- 1 2 Wade 2017, p. 66.
- ↑ Galil y Garcia, p. 454.
- ↑ Roobol, pp. 86–87.
- ↑ Wade 2017, pp. 52–65.
- ↑ Roobol, p. 84.
- ↑ Ferro, p. 178.
- ↑ Roobol, pp. 91–92.
- ↑ Wade 2017, p. 69.
- ↑ Roobol, pp. 96–98.
- ↑ Basil, p. 30.
- ↑ Wade 2017, pp. 82–84.
- ↑ Basil, p. 61.
- ↑ Roobol, p. 121.
- 1 2 Figes, p. 383.
- ↑ Roobol, p. 124.
- ↑ Roobol, p. 129.
- ↑ Basil, p. 62.
- ↑ Figes, pp. 383–384.
- ↑ Ferro, p. 172.
- ↑ Alexander Rabinowitch, Prelude to Revolution: The Petrograd Bolsheviks and the July 1917 Uprising, Indiana University Press, 1968, עמ' 141–144
- ↑ Alexander Rabinowitch, The Bolsheviks Come to Power: The Revolution of 1917 in Petrograd, Norton & Company, 1976, עמ' 1–16
- ↑ Roobol, p. 155.
- ↑ Roobol, p. 156.
- ↑ Figes, p. 437.
- ↑ Roobol, pp. 156–158.
- ↑ Trotsky, pp. 803–804.
- ↑ Figes, p. 438.
- ↑ Roobol, p. 172.
- ↑ Trotsky, pp. 795–796.
- ↑ Roobol, pp. 174–176.
- ↑ Rabinowitch, p. 86.
- ↑ Roobol, p. 180.
- ↑ Rabinowitch, pp. 116–118.
- ↑ Roobol, p. 182.
- ↑ Suny, p. 195.
- ↑ Kazemzadeh, p. 87.
- ↑ Roobol, p. 189.
- ↑ Kazemzadeh, pp. 99–101.
- ↑ Kazemzadeh, pp. 104–105.
- ↑ Kazemzadeh, p. 120.
- ↑ Suny, pp. 191–192.
- ↑ Kazemzadeh, pp. 123–124.
- ↑ Donald Rayfield, Edge of Empires: A History of Georgia, Reaktion Books, 2012, עמ' 332
- ↑ Roobol, pp. 195–197.
- 1 2 Roobol, p. 211.
- ↑ Roobol, pp. 198–199.
- ↑ Roobol, pp. 207–208.
- ↑ Roobol, pp. 211–213.
- ↑ Roobol, pp. 216–217.
- ↑ Roobol, p. 231.
- ↑ Roobol, pp. 249–250.
- ↑ Roobol, pp. 244–245.
- ↑ Roobol, p. 217.
- ↑ Roobol, p. 221.
- ↑ Roobol, pp. 218–219.
- ↑ Roobol, pp. 232–233.
- ↑ Roobol, pp. 228–231.
- ↑ Roobol, pp. 240–241.
- ↑ Roobol, p. 251.
- ↑ Jones, p. 21.
- ↑ Roobol, p. 36.
- ↑ Wade 1969, pp. 18–19.
- ↑ Wade 1967, pp. 427–428.
- ↑ Ferro, p. 208.
- ↑ Leon Trotsky, My Life: An Attempt at an Autobiography, Pathfinder Press, 1970, עמ' 289
- ↑ Figes, p. 382.
- ↑ Trotsky, p. 795.
- ↑ Wade 1969, p. 17.
- ↑ Roobol, p. 173.
- ↑ Roobol, p. 252.